פרשני:בבלי:בבא בתרא לב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לב ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה המערער ליושב בקרקע "שטרא זייפא הוא (שטר מזוייף הוא), כי מעולם לא חתמתי על שטר זה, ולא על שטר מכירה אחר".
גחין היושב בקרקע ולחיש ליה לרבה "אין שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו".
(רכן מוציא השטר לעברו של רבה שישב בדין, ולחש לו בשקט שלא ישמע המערער: אכן שטר זה שאני מחזיק בידי שטר מזוייף הוא, ועל ניר זה אכן לא חתם בעל הקרקע; ומיהו היה בידי שטר מכירה אמיתי ונאבד לי, והבאתי שטר זה, משום שאמרתי בלבי: בל אבוא בידים ריקניות).
אמר רבה: יש להאמינו שאכן קנה את הקרקע בשטר אחר, ומשום ד"מה לו לשקר", כלומר, יש להאמינו בדין "מיגו":
שהרי אי בעי אמר "שטרא מעליא הוא", (אם היה רוצה היה יכול שלא להודות בזיופו של שטר זה, ואז היתה הקרקע נשארת בידו).  1 

 1.  בפשוטו צריך ביאור: האיך יכול היה לטעון "שטרא מעליא הוא", והרי דין הוא שבעל השטר נאמן לטעון "שטרא זייפא הוא"! ? ויישב הרשב"ם בשלשה אופנים: האחד: המערער לא טען ששטר מזוייף הוא ממש, אלא "שטר אמנה" היה, דהיינו שלא נכתב על מכירה זו, ובשעתו מסר המערער ליושב בקרקע את השטר באמונה, שלא יוציא את השטר; ולכן אילו לא היה מודה היושב בשדה שאכן שטר אמנה הוא, היה זוכה בדין, שאין אדם יכול לטעון על שטר שביד חבירו ששטר אמנה הוא, וזה הוא פירושו של רבינו חננאל; (וראה בהמשך הסוגיא ברשב"ם ד"ה שלח ליה ראיה לפירוש זה, והרשב"ם דחה שם את הראיה). השני: לעולם טען המערער שהשטר מזוייף כפשוטו, והיינו שלא חתמו העדים עליו, ונאמן הוא בטענתו עד שיקיימו את השטר, אלא שמכל מקום יכול היה היושב בשדה להכחיש את עובדת הזיוף, כי הזיוף היה טוב כל כך עד שהעדים עצמם חושבים שאכן חתמו על שטר זה. השלישי: יכול היה היושב בשדה להכחיש את עובדת הזיוף, כי היה בידו להביא עדי שקר שיקיימו את השטר על אף זיופו, וכתב הרשב"ם שראשון עיקר, ולקמן בד"ה שלח ליה אביי, הביא הרשב"ם ראיה לפירוש הראשון.
אמר ליה רב יוסף לרבה: אמאי קא סמכת!? הרי אהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא, (הרי על מה אתה סומך על שטר זה, והלוא שטר זה מזוייף הוא)!  2  הגמרא מביאה מקרה דומה שהיה בשטר הלואה, ונחלקו אף בו רבה ורב יוסף כמחלוקת שנחלקו לעיל, ומאותן הסברות: מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה "הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא", (הב לי את מאת הזוזים שחייב אתה לי, והנה יש בידי שטר הלואה)!

 2.  א. דברי הגמרא צריכים ביאור, שהרי יש לו מיגו, ומה היא טענתו של רב יוסף! ? והרשב"ם פירש "אמאי קא סמכת אהאי שטרא, דהא שני חזקה ליכא, והא שטרא חספא בעלמא הוא, דכיון דאודי (ששטר מזויף הוא) אודי; ולא דמי לשאר "מה לי לשקר" שבגמרא, ששתי טענות יכולות להיות אמת, (הן) אותה שהוא טוען, ו (הן) אותה שהיה יכול לטעון, ולא טען, דאמרינן מיגו, אבל הכא דמי ל"מה לי לשקר" במקום עדים, שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא, והאיך נאמר "מה לו לשקר" בשטר זה, אי בעי אמר שטר מעליא הוא, והלא מודה שהשטר פסול, והודאת בעל דין כמאה עדים, ואילו באו שני עדים ואמרו שהוא פסול ליכא תו "מה לי לשקר"; וכתב הרמב"ן על זה "ואיני מבין דבריו"; וראה הגהות מיימוניות פי"ד ממלוה ולוה אות מ, וראה מה שכתב הרא"ש על דברי הרשב"ם. וב"קובץ שיעורים" חלק ב סימן ג ביאר את כוונתו, דהנה דין מיגו יש לפרש בשני אופנים א. דהוא אנן סהדי שאומר אמת, דמה לו לשקר, כיון שהיה יכול לטעון טענה טובה מזו. ב. דאינו מטעם אנן סהדי, אלא שהוא דין נאמנות, שבכח הנאמנות שיש לו לטעון טענה אחרת, נאמן גם על טענה זאת שהוא טוען. ולפי זה יש לפרש את דברי הרשב"ם, דהרי אילו אמר "שטרא מעליא הוה לי" היה זוכה בכח עדים, ועכשיו אנו יודעים שאין לו עדים כלל, דשטרא זייפא הוא, אלא שטוען שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואם כן אי אפשר ליתן לו כח הנאמנות של הטענה האחרת שהיה יכול לטעון, דהיינו כח עדים, כיון דבאמת אין לו עדים כלל; אמנם כל זה הוא רק אם נאמר דמיגו הוא מפני כח הנאמנות של הטענה האחרת, אבל אם טעם מיגו הוא משום אנן סהדי דמה לי לשקר, אין שום טעם בחילוק הזה; וכעין זה כתב בחידושי רבי שמעון סימן יח אות ב ד"ה וכן. ב. ובתוספות כתבו "אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, תימה דליהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא! ? (עמדו האחרונים על לשון קושייתם, דמשמע, כאילו מקשים הם קושיא צדדית: למה לא נאמן הוא במיגו, והרי אין הדבר כן, שטעמו של רבה הוא באמת משום מיגו, והיה להם להקשות "מאי טעמא דרב יוסף"). ותירצו בשם ריב"ם, דלא אמרינן מיגו להוציא ממון, ומה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום, דקרקע בחזקת בעליה קיימא, כיון שאין לו שטר ולא חזקה אלא בדברים בעלמא שאומר "שטרא מעליא הוה לי ואירכס", ולא אמרינן מיגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו על ידי מיגו, אי נמי אם יש לו שטר או חזקה וזה בא לפסול ראייתו אז זה יכול לקיימו על ידי מיגו:. ", (והרמב"ן הוסיף על פירוש זה, דלרבה אומרים מיגו להוציא ממון; ופירוש לשון הגמרא לשיטתם, הוא "אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא", היינו, הניחא אם היה בא המיגו לקיים את השטר שבידו זה לא מיקרי מיגו להוציא וכמו שכתבו התוספות, ומיהו כאן אין המיגו בא לקיים את השטר ועדיין חספא בעלמא הוא). ובשם ר"י כתבו התוספות "דטעמא דרב יוסף דלא אמרינן מיגו הכא, כיון דלית ליה הכא מיגו, אלא אם כן שיקר תחילה, שהוצרך לשקר תחילה ולומר והא שטרא, (והדברים צריכים ביאור: למה לא היה יכול לומר מיד את האמת ד"שטרא מעליא הוה לי ואירכס" ולהחזיק שטר מזויף בכיסו, וליאמן במיגו שהיה אומר "שטרא מעליא הוא", וראה "בית הלוי" חלק ג סימן לג). אי נמי משום הכי לא אמרינן הכא מיגו, משום דהוי "חוזר וטוען", דמעיקרא טען "והא שטרא" ועתה חוזר בו ומודה דחספא בעלמא הוא אלא "שטרא מעליא הוה לי". ובתוספות בבא מציעא ב א, הדברים - לשיטת ריב"ם - מבוארים באופן אחר, וכתבו שם בשם ריב"ם שאין אומרים מיגו להוציא, והקשו מסוגייתנו שסובר רבה מיגו להוציא, וביארו "התם היינו טעמא, משום דאפילו הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף, היה נאמן, כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם", וכתבו שם בדעת רב יוסף "ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוה, כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר, ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא", הרי שכתבו לפי ריב"ם את סברת ר"י שבתוספ; ות לפנינו, וביותר, שלפי דבריהם שם בעובדא קמייתא אין זה מיגו להוציא. וראה עוד ברמב"ן שהאריך בסוגיא זו.
אמר ליה הלוה למלוה "שטרא זייפא הוא (שטר מזוייף הוא) "!
גחין המלוה ולחיש ליה לרבה שישב בדין:
"אין שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו, (אכן שטר זה מזויף הוא, אך היה לי שטר אחר שנאבד לי, ואמרתי בלבי: אקח עמי על כל פנים שטר מזויף) ".
אמר רבה: מה לו לשקר!? והרי אי בעי אמר ליה המלוה ללוה "שטרא מעליא הוא", ואז היה הלוה מתחייב לשלם את ההלואה!
אמר ליה רב יוסף לרבה: והרי אמאי קא סמכת!? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא!
אמר רב אידי בר אבין: הואיל וספק בידינו טעמו של מי נראה יותר, הלכך:
הלכתא כוותיה דרבה במקרה הראשון שנחלקו בארעא (בקרקע), דהיינו כשהיושב בקרקע טוען לבעלות על הקרקע מכח טענה ומיגו אלו.
והלכתא כוותיה דרב יוסף במקרה השני שנחלקו בזוזי, דהיינו כשהמלוה בא לתבוע חוב מן הלוה בטענה ומיגו אלו.  3 

 3.  נתבאר על פי שיטת הרשב"ם; וכתבו התוספות על דבריו "וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא, דהא דלא אוקמה בחזקת מרה קמא כמו בנכסי דבר שטיא (שהכחישו שתי כתות עדים זו את זו, אם מכר כשהיה בריא ומכירתו קיימת, או כשהיה שוטה ומכירתו בטילה) דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא (שהוא מרא קמא, הרי שהמוחזק בקרקעות נחשב המרא קמא, ואילו כאן - לפי הרשב"ם - נחשב המוחזק זה שיושב בפועל בקרקע), התם הוו תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ואוקמינן ארעא בחזקת מרה קמא, אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן, התם לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרה קמא ונוציא מיד המוחזק, ודוחק הוא". ולכן פירשו את החילוק בין קרקע לזוזי באופן אחר, ראה בדבריהם. ובביאור החילוק כתב רבי עקיבא איגר, שחזקת מרא קמא אינה בגדר "מוחזק", אלא בגדר חזקה דמעיקרא (וב"קונטרס הספיקות" כלל א האריך בספק זה), ולכן אין שייך לילך אחר מרא קמא בספיקא דדינא, כי משום חזקה לא יוכרע הדין, ולכן הולכים אחר המוחזק בפועל; וב"אור שמח" (פרק טו מטוען) כתב על סברא זו "אבל באמת לא ירדתי לעומקו, דאטו כאן הספק על הדין אם דבר זה קונה או לא וכיוצא בזה בספיקות המתהוים בהלכה! ? אבל כאן (יסוד) הספק אם מכר לו השדה בשטר או לא, אם משקר או לא, ואטו משום דפליגי אמוראי אם סמכינן על הוכחה דאינו משקר משום מיגו גרוע, הלא הספק (בעצמותו) הוא ספק במציאות; אבל באמת הכוונה מובן אחר, דבתרי ותרי הסברות שקולות וידעינן דהמאזנים מעוין, אבל כאן לא ידענא אם הסברות שקולות, דאימור שפיר אמר רבה דמיגו הוי הוכחה אלומה ועצומה דקושטא אמר דשטרא הוי ליה, ואין המאזנים מעוין, לכן לא עבדינן מעשה להוציא מיד המוחזק השתא בה"; וראה עוד מה שביאר ב"קובץ שיעורים".
והטעם:
הלכתא כרבה בארעא, משום דהיכא דקיימא ארעא תיקום, (היכן שהקרקע עומדת דהיינו ביד היושב בה, שם תעמוד), וכפי שקיימא לן בכל ספק של ממון "המוציא מחבירו עליו הראיה".
והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי, משום דאדרבה היכא דקיימי זוזי לוקמי (במקום שעומד הכסף דהיינו ביד הלוה, שם יעמוד, ולא יוציא המלוה את כספו מן הלוה).  4 

 4.  כתב הרשב"ם שכן היא הלכה, ואף שבכל מקום קיימא לן כרבה לגבי רב יוסף חוץ מ"שדה ענין ומחצה" כמבואר לקמן קיד ב; מכל מקום "לא קשיא, דהא בהך פלוגתא נמי פסקינן כרבה".
מעשה בההוא ערבא (ערב להלואת חבירו) דאמר ליה ללוה שערב לו "הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך, והא שטרא (הב לי את מאת הזוזים שפרעתי למלוה במקומך, כשתבעני לשלם מכח ערבותי, והנה יש בידי את שטר ההלואה שהחזיר לי המלוה) ".  5 

 5.  כתב הרשב"ם "והא שטרא: שטר שהיה לו למלוה עליך! והחזירו לי לפי שפרעתי חובו, והרי אתה משועבד לי בשטר זה כמו שהיית משועבד לו"; ויש להסתפק אם כוונתו לומר שעל ידי החזקת השטר אין הלוה נאמן לטעון "פרעתי לערב" כשם שאין הלוה נאמן לטעון "פרעתי למלוה" שמחזיק את שטר ההלואה בידיו, (והוצרכה הגמרא להטעים דין זה, משום שהרי אנו דנים בנאמנות הערב לטעון שהלוה לא פרעו במיגו שלא היה מודה בזיופו של השטר, הרי משמע ששטר זה מועיל לו לערב שלא יהיה הלוה יכול לטעון "פרעתי"), או כוונתו לומר, שנכסי הלוה והלקוחות שקנו ממנו משועבדים לערב כשם שהם משועבדים ללוה, וראה "בית לחם יהודה", ומסתבר כפירוש ראשון.
אמר ליה הלוה לערב "וכי לאו פרעתיך"!?
אמר ליה הערב ללוה "אכן נתת לי מעות, אך: וכי לאו הדרת שקלתינהו מינאי, (וכי לא חזרת ונטלת ממני את הכסף) בתורת הלואה"!?
שלחה - לדין תורה זה - רב אידי בר אבין לקמיה דאביי, לאמר: כי האי גוונא מאי, (מה הוא הדין במקרה זה)!?  6 

 6.  הרשב"ם מבאר את החילוק בין מקרה זה למקרה הקודם שנחלקו בו רבה ורב יוסף, וז"ל "כי האי גוונא מאי: דלא דמי כל כך לשאר מלוה דלעיל דפסקינן כרב יוסף, דהתם מודה היה בעל השטר ששטר אחר היה לו ונאבד, ולקח את זה להיות בידו לזכות, ואותו (שלקח בידו) מזויף הוא ממש, דלא נכתב על מלוה זו, הלכך הפסיד, דהיכא דקיימי זוזי תיקום; אבל הכא, לא היה לערב שטר אחר מעולם כי אם זה, והלכך אף על גב דפרעינהו, כיון דהדר שקלינהו כאילו לא פרעינהו דמי, וחייב לפרעו (פירוש, היות ויש לו מיגו נאמן הוא לטעון שכאילו שטר זה אינו פרוע), או דילמא מכל מקום מודה הוא שפרעו, וקיימא לן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו, והאי שטרא חספא בעלמא הוא".
שלח ליה אביי לרב אידי בר אבין: מאי תיבעי ליה (וכי מה יש לו להסתפק)!?
והרי אף כאן יש לנו לומר: אמאי סמכת - שאין המלוה פרועה - אהאי שטרא, והרי האי שטרא חספא בעלמא הוא, שהרי מודה הערב שהוא פרוע, ועל מלוה חדשה בא הוא לטעון שעליו לא נכתב השטר, ואי אפשר לחזור וליתנו על המלוה החדשה, כי "שטר שנמחל שעבודו אינו חוזר ולוה בו" -
והא איהו (הוא עצמו, רב אידי) דאמר: הלכתא כוותיה דרבה בארעא, והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי שאין המלוה נאמן במיגו כעין זה, ומשום שספק הוא אם מועיל הוא, ואנו אומרים: דהיכא דאוקמו זוזי לוקמו (במקום שהכסף נמצא שם יישאר) - ואף במקרה זה, כיון שבא הוא להוציא ממון מן הלוה, אין הערב נאמן.
והני מילי - שאין הערב נאמן בטענתו שהחזיר את הכסף ללוה - אלא בכגון דאמר ליה הערב ללוה "הדרת אוזפתינהו מינאי" (שלפי טענת הערב נתן לו את הכסף בתורת הלואה)!
אבל אמר ליה הערב ללוה: "הדרתינהו ניהלך, מחמת דהוו שייפי וסומקי", החזרתי לך את כספך משום שלא היו מעות היוצאים בהוצאה, ומשום שנישופה צורתם, או שהאדים נחשתן יותר מדאי, הרי הוא נאמן בטענה זו, ומשום דאכתי איתיה לשעבודא דשטרא (עדיין השעבוד שבשטר קיים)!
כלומר, כשטוען הערב שהיתה הלואה חדשה, אין השטר מסייעו בטענתו, שהשטר כבר נפרע, ובא הוא בעל פה לתבוע מלוה, שאינו נאמן (ואפילו במיגו); ברם, אם טוען הערב שעדיין לא נפרע השטר, אם משום שלא שילם לו כלל, אם משום שניסה הלוה להונותו בתשלום מעות שאינם מעות, הרי הוא נאמן, כי כל שטוען הוא "עדיין לא נפרעתי" - השטר מסייעו.
מעשה ברבא  7  בר שרשום, דנפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי (יצא עליו קול שאוכל הוא שלא כדין קרקע של יתומים), כי כך היה נראה לפי הענין!

 7.  כך כתוב בגמרות שלנו, אך כמה ראשונים כתבו "רבה בר שרשום".
אמר ליה אביי: "אימא לי איזי, גופא דעובדא היכי הוה, (אמור לי איפוא, כיצד היה המעשה שהיה הרקע לשמועה זו) "?
אמר ליה רבא בר שרשום לאביי, כך היה מעשה:
"ארעא במשכונתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי, אביהם של היתומים היה חייב לי מעות, ונתן לי קרקע במשכנתא, דהיינו, שאוכל את פירותיה מספר שנים כפי שנקבע בשטר בינינו, כי במספר שנים אלו מגיע ערך הפירות לערך ההלואה -

דרשני המקוצר[עריכה]