פרשני:בבלי:בבא בתרא נח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נח א

חברותא[עריכה]

הוסיף רבי בנאה ואמר:
ושולחן של עם הארץ, דומה  למדורה וקדרות מקיפות אותה, כלומר, הקערות מונחים סביב לשולחן, והמפה והלחם באמצע, וכמו מדורה שקדרות מקיפות אותה.
עוד שאל רבי יוחנן את רבי בנאה: מטה של תלמידי חכמים, כיצד?
אמר לו: כל שאין תחתיה, אלא סנדלין בימות החמה שמצניעם שם עד שיצטרך להם בימות הגשמים מפני הטיט, ומנעלין יש תחתיה בימות הגשמים, שמצניעם שם עד שיצטרך להם בימות החמה.  1 

 1.  ביאר הרשב"ם שהוא משום דאמרינן בפסחים קיב א: אוכלין שתחת המטה שורה עליהם רוח רעה אפילו כשהם מכוסים.
ואילו מיטה של עם הארץ: דומה לאוצר בלוס (מעורב), שהכל - אוכלים וכלים - מונחים שם מעורב תחת מטותיהם.
עוד מביאה הגמרא: רבי בנאה הוה קא מציין מערתא, (היה מציין מבחוץ את אורכן ורחבן של מערות הקבורה, כדי שלא יאהילו העוברים ושבים על הטומאה) ולשם כך היה נכנס לתוך המערה.  2 

 2.  א. כתב הרשב"ם: רבי בנאה אדם גדול וחשוב היה, לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים, אבל אחר - לא, כדאמרינן "גדולים צדיקין במיתתן יותר מבחייהן"; (וצריך ביאור: מה בכך שגדולים הם, וכי משום כך אסור ליכנס אצלם אף שבחייהם מותר ליכנס אצלם! ?). ב. כתב ב"עיון יעקב" בדרך אפשר, שעל שם ציון המערות היה נקרא "בנאה", וכמאמר הכתוב "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון".
כי מטא רבי בנאה למערתא דאברהם אבינו,  3  אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא, (מצאו רבי בנאה לאליעזר עבד אברהם שהוא עומד בפתח המערה).  4 

 3.  משמע שאברהם אבינו מטמא באוהל, ותוספות והראשונים כאן שקלו וטרו בזה, מאחר שקיימא לן: קברי גויים אינם מטמאים באוהל, ואברהם אבינו דין "בן נח" לו. וב"עיון יעקב" כתב להוכיח ממה שהיה מטמא אברהם באוהל - אף שלא שלט בו מלאך המות כמבואר בסוף הפרק - שאף המת שלא על ידי מלאך המות רק על ידי הקב"ה יש לו דין טומאה, דלא כמקצת מפרשים וציין לתשובת בית יעקב סוף סימן פה.   4.  כתב הרשב"ם, שבמסכת "דרך ארץ" נמנו שבעה צדיקים שלא מתו, וביניהם אליעזר; ולפנינו ב"דרך ארץ זוטא" סוף פרק ראשון איתא: תשעה נכנסו לגן עדן בחייהם, ואלו הן: חנוך בן ירד, ואליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ויש אומרים: אף רבי יהושע בן לוי.
אמר ליה רבי בנאה לאליעזר: מאי קא עביד אברהם (מה עושה אברהם אבינו בשעה זו) בתוך המערה?  5 

 5.  פירש המהרש"א, כי מתוך שראה את אליעזר שומר על הפתח, היה סבור שאברהם עושה מילי דצניעותא, ולכך שאלו; ולמבואר בהמשך הענין שהדבר ידוע ש"יצר הרע בהאי עלמא ליכא", הטעם שהעמידו לאליעזר הוא כדי שלא יכנס אדם שאינו חשוב, וכמבואר ברשב"ם לעיל שאין רשות ליכנס לקברי הצדיקים.
אמר ליה אליעזר לרבי בנאה:
גאני בכנפה דשרה, וקא מעיינא ליה ברישיה, (שוכב אברהם בין זרועותיה של שרה אמנו, ומעיינת היא לו בראשו).  6 

 6.  כתב המהרש"א: וענין ד"גאני בכנפה", כי הצדיקים במיתתם קרויים "חיים", והמיתה אינה אלא כשינה לגביהם, כמו שכתוב "ומקיים אמונתו לישיני עפר", ודרך ארץ לעיין ברישא דהישנים, וכענין שאמרו בפרק הפועלים ברבי אלעזר ברבי שמעון, שאשתו היתה מעיינת בראשו אחר מותו כאילו הוא חי.
אמר ליה רבי בנאה לאליעזר: זיל אימא ליה (לך ואמור לו לאברהם אבינו): בנאה קאי אבבא (בנאה עומד בפתח), כלומר, בקש ממנו רשות ליכנס!
הלך אליעזר אצל אברהם, ואמר ליה אברהם אבינו לאליעזר: ליעול (יכנס) רבי בנאה, ואיני חושש להצטנע ממנו מלהיות שוכב בכנפא דשרה, כי מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא (ידוע הדבר שאין יצר הרע בעולם הבא)!
עייל רבי בנאה, עיין ונפק, (נכנס רבי בנאה ועיין באורכה ורוחבה של מערה, ויצא)!
כי מטא (כאשר הגיע) רבי בנאה למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה לרבי בנאה:
אכן נסתכלת בדמות דיוקני (בצורת יעקב שהיא בדמות דיוקני), כי צורתו של יעקב אבינו היא מעין צורתו של אדם הראשון (כמבואר לקמן), אבל בדיוקני עצמה (דמותו של אדם שהיא בצלם אלהים) אל תסתכל!  7 

 7.  כתב המהרש"א: אף שכמה בני אדם ראו את אדם הראשון בחייו, אפשר דלא הותר להסתכל בדיוקני עצמה אלא לדורו בחייו, אבל במותו - אסור, כענין "כי קללת אלהים תלוי" גם בשאר בן אדם, והבן זה. וב"עיון יעקב" כתב לבאר על פי המבואר בספרים, שנשתנה זיוו של אדם הראשון אחר החטא ו"נמשל כבהמות נדמו", ואולם במיתתו נתכפר לו חטאו וחזר זיוו בצלם אלהים, ולכך בדיוקני עצמה אל תסתכל "כי לא יראני האדם, וחי".
אמר רבי בנאה: והאיך לא איכנס, הא בעינא לציוני מערתא (והרי צריך אני לציין את אורכה ורחבה של המערה)!?
ענתה לו בת הקול: אינך צריך לעיין במערה הפנימית שם קבורים אדם וחוה, ודי לך במה שמדדת את המערה החיצונה שם קבורים האבות והאמהות, כי כמדת החיצונה כך מדת הפנימית.
ולמאן דאמר ש"מערת המכפלה" (המערה הכפולה) היתה עשויה באופן של שני בתים זו למעלה מזו, ולא זו לפנים מזו, כך ענתה בת הקול: כמדת עליונה שם קבורים האבות והאמהות, כך מדת התחתונה שם קבורים אדם וחוה.  8 

 8.  קשה קצת: הניחא אם היו זו לפנים מזו, שפיר מסתבר לומר, שנכנס רבי בנאה תחילה לחיצונה, ובא ליכנס לפנימית ומנעוהו מכך ; אבל אם היו המערות זו למעלה מזו, אם כן בסתם נכנס תחילה למערה התחתונה, שהיא מערתו של אדם הראשון! ?
אמר רבי בנאה:
נסתכלתי בשני עקיביו של אדם הראשון (שבהם הורשיתי להסתכל), ודומים לשני גלגלי חמה!  9 

 9.  כתב הרשב"ם, שאם כי נאמר לאדם הראשון (בראשית ג יט): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", היינו שעה אחת קודם תחיית המתים, וכמבואר בשבת קנב ב.
אומרת הגמרא:  10  פניהם של הכל (כל האבות והאמהות) בפני שרה (ביחס ליופי פניה של שרה): כקוף בפני אדם.

 10.  דברי הגמרא הם, ולא דברי רבי בנאה כמבואר בפירוש הרי"ף ב"עין יעקב".
שרה אמנו בפני חוה: כקוף בפני אדם.
חוה בפני אדם: כקוף בפני אדם.
אדם בפני שכינה: כקוף בפני אדם.
שופריה (תואר פניו ומראהו) דרב כהנא היה מעין שופריה דרבי אבהו, ושופריה דרבי אבהו היה מעין שופריה דיעקב אבינו, ושופריה דיעקב אבינו היה מעין שופריה דאדם הראשון.  11 

 11.  כתב המהרש"א, ד"שופריה" הוא "צורה ותואר", ורק לענין זה היה דומה צורת יעקב לצורת אדם הראשון, אבל לענין "זיו קלסתר פנים" בזה לא היה כמותו, שהרי אמרו לעיל "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם", ומשמע שיעקב בכלל, ואילו אדם הראשון היה יפה מחוה, שהיתה יפה משרה, כדאמר לעיל.
אגב המעשה ברבי בנאה במערות הקבורה, מביאה הגמרא מעשה נוסף שהיה במערת קבורה.
מעשה בההוא אמגושא (מכשף) דהוה חטיט שכבי (חופר המתים להפשיטם בגדיהם),  12  כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה, תפשיה (כאשר הגיע אותו מכשף למערת קבורתו של רב טובי בר מתנה, תפשו רב טובי בר מתנה לאותו מכשף)!

 12.  כן פירש הרשב"ם, והמהרש"א הקשה על זה, כי אם כן אינו ענין למכשפות; ולכן פירש שהיה עושה מעשה אוב וידעוני ודורש אל המתים, ולשם כך היה מחטט שם.
אתא בא אביי - שהיה אוהבו של אותו גוי
- ואמר ליה לרב טובי בר מתנה:
"במטותא מינך, שבקיה (בבקשה ממך, הניחהו) "!
לשנה אחריתי הדר אתא (לשנה הבאה חזר אותו מכשף לשם), תפשיה רב טובי בר מתנה לאותו מכשף בדיקניה (בזקנו)!  13 

 13.  ראה ב"עיון יעקב" טעם למה תפשו בזקנו דוקא; וראה עוד בחידושי אגדות למהר"ל.
אתא אביי, ומכל מקום לא שבקיה רב טובי לאותו מכשף, עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה (עד שהביא מספרים וגזז את זקנו).
עוד מביאה הגמרא ממעשיו ודבריו של רבי בנאה.
מעשה בההוא גברא דאמר להו לבניו - כשהיה מחלק נכסיו קודם מיתתו - בלשון חכמה, כדי שלא יבינו בני אדם שבעל נכסים הוא:  14 

 14.  כן פירש הרשב"ם את טעמו; והמהרש"א נתקשה: אדרבה עכשיו יתפרסם יותר, מאחר שיהיו צריכים לבוא לבית הדין, ראה עוד שם; וכתב לפרש, שעשה כן משום שאם יעמוד הרי חוזר הוא מצוואתו כדין שכיב מרע, ולא ידעו גם הבנים מה צוה לזה ומה לזה, וכדי שלא יהיה קנאה ביניהם, שאפשר שחלק אחד יהיה טוב מחלק הבא לחבירו; (ויש לעיין, למה לא חש לקנאתם רק אם יחיה ויחזור בו, ולא חש לקנאתם אם ימות! ? והנה מבואר מדברי המהרש"א בהבנת דברי הרשב"ם, שלא רצה המוריש שידעו לאחר מותו שהוא עשיר; אך באמת יש לומר בכוונת הרשב"ם, שאף הוא לא חשש לכך אלא דוקא אם יחיה ויחזור בו, וזהו שכתב הרשב"ם בד"ה "ההוא דאמר להו, מצוה מחמת מיתה היה, ומחלק נכסיו לבניו על פיו", ונתיישבה קושיית המהרש"א).
"חביתא דעפרא לחד בראי, חביתא דגרמי לחד בראי, חביתא דאודרא לחד בראי (חבית עפר נותן אני לאחד מבני, וחבית עצמות לבן שני, וחבית מוכין לבן שלישי) ".
לא הוו ידעי הבנים מאי קאמר להו אביהם (לא ירדו הבנים לסוף דעת אביהם)!
אתו הבנים לקמיה דרבי בנאה שיסביר להם את פשר הדברים, אמר להו רבי בנאה לבנים "האם אית לכו ארעא (האם יש לכם קרקע) ", כלומר: האם הניח אביכם קרקעות?
אמרו ליה "אין, אכן הניח לנו אבינו קרקעות".
הוסיף רבי בנאה ושאלם: "אית לכו חיותא, (האם הניח אביכם בהמות) "? אמרו ליה "אין"!
הוסיף רבי בנאה ושאלם: "אית לכו בסתרקי (האם הניח אביכם מיני בגדים עשויים ממוכין) "? אמרו ליה "אין"!
אמר להם רבי בנאה: אי הכי, הכי קאמר לכו אבוכון (זה הוא שאמר לכם אביכם)!
כלומר: חבית העפר הן הקרקעות, חבית העצמות הן הבהמות, וחבית המוכין הם הבגדים.
מעשה בההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה "אמאי לא צניעת באיסורא!? חזי הך איתתא (על עצמה אמרה כן), דעשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד" -
(מעשה באדם אשר שמע את אשתו אומרת לבתם: מדוע אינך נשמרת כשאת מזנה, לבל ידעו מכך; הלוא תראי שאני יש לי עשרה בנים ורק אחד מהם הוא מאביך, והשאר בזנות, ואין איש יודע על כך).
כי שכיב (כאשר מת) בעלה, אמר להו האב "לבניו":
"כל נכסי לחד ברא (כל נכסי לאחד מבני) ", כלומר, למי שיבררו בית הדין!
ולא ידעי הבנים להי מינייהו, למי מהם נתכוין אביהם.
אתו "הבנים" לקמיה דרבי בנאה, הבין רבי בנאה שכולם ממזרים חוץ מן האחד, ולפיכך אמר להו רבי בנאה "לבנים", כדי לברר מי הוא הבן ומי הם הממזרים:
"זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא, (צאו וחיבטו את קבר אביכם עד שיעמוד ויגלה לכם למי מכם הניח הוא את נכסיו) "!
ואכן אזלו כולהו, אבל ההוא דבריה הוה - לא אזל, אמר להו "כולהו נכסי דהאי"! (והלכו כולם לחבוט על הקבר מלבד האחד שלא הלך, ואמר רבי בנאה זה הוא הבן לו נתכוין האב), ומשום שהממזרים עזי נפש הם, ולכן הלכו הם לחבוט על קבר אביהם, ואילו הבן שאינו ממזר לא הלך.  15 

 15.  כתב הרשב"ם: פסק זה של רב בנאה, הוא בגדר "שודא דדייני", ראה לעיל לה א, ותלוי במחלוקת הרשב"ם ורבינו תם שם בתוספות, מה הוא "שודא דדייני".
אזלו תשעת "הבנים" אכלו קורצא בי מלכא, אמרי "איכא גברא חד ביהודאי, דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי ובלא מידי". אתיוהו חבשוהו; (הלכו שאר הבנים והלשינו על רבי בנאה בפני המלך, ואמרו "יש יהודי אחד שמוציא את ממונם של האנשים בלי עדים ובלי ראיה"! ושלח המלך שוטרים ואסרוהו לרבי בנאה).
אזלא דביתהו ואמרה להו לבית המלך "עבדא חד הוה לי, פסקו לרישיה, ופשטו למשכיה ואכלו בישריה, וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא, ולא קא יהבי לי דמי ולא אגריה", (הלכה אשתו של רבי בנאה, ואמרה לבית המלך בלשון חכמה "עבד היה לי, ובאו וערפו את ראשו, הפשיטו את עורו ואכלו את בשרו, ומילאו בעורו מים והשקו לחבריהם, ואילו לי לא נתנו כל שכר"), ואמרה כן כדי שיהיו נאלצים לקרוא לרבי בנאה, כדי להבין את פשר דבריה.
לא ידעי מאי קא אמרה להו, (לא הבינו את עומק כוונתה).
אמרי (אמרו הם) "ניתו לחכימא דיהודאי ולימא, (נקרא לחכם של היהודים - הוא רבי בנאה - ונשאלהו פישרם של דברים) ".
קריוהו לרבי בנאה, אמר להו "זרנוקא אמרה לכו, (קראו לרבי בנאה והסביר להם: שכוונתה היא לנוד של עור) ", כלומר, כך אמרה להם "תייש היה לי וגזלוהו ממני, ושחטוהו ואכלו את הבשר, ומן העור עשו חמת, ושואבים בו מים ושותים בו".  16 

 16.  כתב המהרש"א: לכאורה אין כאן לשון חכמה כי כל דבריה מפורשים על הנאד חוץ ממה שדימתה התיש לעבד, ולא ידעתי על מה! ? וראה שם שפירש את הדברים שנתכוונה בדבריה לתפיסתו של בעלה רבי בנאה, ראה שם.
אמרי בבית המלך: הואיל וחכים - רבי בנאה - כולי האי, ליתיב אבבא ונידון דינא, (היות וחכם הוא כל כך, ישב הוא בשער העיר וידון את דין תושבי העיר).
חזא רבי בנאה דהוה כתיב באבולא (ראה רבי בנאה פתגם שהיה כתוב על שער העיר) כדי שילמדו ממנו בני אדם:
"כל דיין דמתקרי לדין, לא שמיה דיין (כל דיין שהוזמן לדין על תביעת ממון שתובעים ממנו, אינו דיין) ", כי אוהב בצע הוא, ויקבל שוחד!

דרשני המקוצר[עריכה]