פרשני:בבלי:בבא בתרא פה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא פה א

חברותא[עריכה]

כליו  1  של אדם קונה לו, בסימטא ובכל מקום, אפילו ברשות מוכר, חוץ מרשות הרבים או רשות של אדם שלישי  2 , שם אין כליו קונה לו, אפילו אם אמר לו המוכר בפירוש: יקנה לך כליך.

 1.  כליו (בחולם) היינו: כלי שלו.   2.  כאשר אותו אדם לא נתן לו רשות להניח שם את כליו, ראה להלן ברשב"ם ד"ה ובחצר שאינה של שניהם.
ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: כליו של אדם קונה לו בכל מקום, אפילו ברשות הרבים.
אמר, פירש, רב פפא: לא פליגי, אין כאן מחלוקת בין רב ושמואל לבין רבי יוחנן וריש לקיש.
כאן, רב ושמואל שאמרו: חוץ מרשות הרבים, דיברו ברשות הרבים ממש, וברשות הרבים ממש, לכולי עלמא אין כליו של אדם קונה לו.  3 

 3.  כתב הרשב"א (פד ב): לדעת רבי אסי (שם) ברשות הרבים ממש סובר רבי יוחנן שכליו של אדם קונה לו, ורבי אבהו ורב פפא חולקים על רבי אסי בביאור שיטת רבי יוחנן. וכן כתב בפירוש רבינו גרשום בסוגיין. אך בדברי הרשב"ם מבואר שאף רבי אסי מודה שאין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים, ראה שם הערה 20.
כאן, רבי יוחנן וריש לקיש שאמרו: אפילו ברשות הרבים, דיברו בסימטא, ובסימטא, לכולי עלמא כליו של אדם קונה לו.  4  ואם תתמה: אמאי קרו לה רבי יוחנן וריש לקיש בשם "רשות הרבים"!?

 4.  א. ואם תאמר: אם בסימטא דיבר רבי יוחנן, מאי אפילו ברשות הרבים דקאמר. יש לומר: הכי קאמר לא רק בחצר של שניהם הוא קונה, אלא אפילו בסימטא - תוספות ישנים. (כלומר, אף בסימטא שהיא רשות של רבים, כליו קונה לו.) ב. תמהו התוספות: הרי לעיל פד ב אמר רבי יוחנן: מדד והניח על גבי סימטא קנה, והיינו (למסקנת הסוגיא לעיל) - מדד לתוך קופתו של לוקח, משמע דוקא על ידי מדידת המוכר לתוך כלי הלוקח קנה לוקח בסימטא, אבל בלא מדידתו לא קנה, ואילו כאן נאמר בסתמא: כליו של אדם קונה לו בסימטא, ומשמע אפילו בלא מדידה של המוכר אל הכלי ! ? ויש לומר: אכן, אם אמר המוכר ללוקח: לך וקנה, קנה הלוקח בכליו אף בלא מדידת המוכר, אבל בלא אמירה זו, אין כאן גילוי דעת שהוא רוצה להקנות לו את המקח מיד, ולא יזכה לו הכלי (ראה ברא"ש וב"פלפולא חריפתא"), אבל אם המוכר מודד לתוך כליו של לוקח הרי זה גילוי דעת שרצונו להקנות לו מיד, ומדידתו של המוכר הרי היא כאמירת "לך וקנה". וראה בפירוש רבינו גרשום שמפרש סוגיא דידן במדד מוכר לכלי לוקח. (ובמהרש"א הוסיף: בסימטא מספיק שיאמר המוכר: לך וקנה, אבל ברשותו של מוכר אין כליו קונה לו, אלא אם כן אמר לו המוכר יקנה לך כליך כמו שכתב הרשב"ם (כאן ולהלן פו א) וכן כתב בגליון תוספות שבשיטה מקובצת וראה עוד ב"נתיבות המשפט" ר ז, וראה בהגהת רמ"א ר ג שיש חולקים על תוספות.)
תשובתך: היות שאין היא "רשות היחיד"
ממש. על כן יש מקום לקרוא לסימטא בשם "רשות הרבים".  5 

 5.  לשיטת רבינו גרשום (פד ב) ש"סימטא" היינו רשות משותפת למוכר וללוקח יש לתמוה: מדוע מכונה רשות זו בשם "רשות הרבים"! ? וכבר עמד בזה רבינו גרשום כאן וכתב: ואמאי קרו ליה רשות הרבים, לפי שאינה רשות היחיד, שאינה מוקפת מחיצה.
ומוסיפה הגמרא: הכי נמי מסתברא,  6  כדברי רב פפא, שברשות הרבים ממש לא אמר רבי יוחנן שכליו של אדם קונה לו.

 6.  לשון "הכי נמי מסתברא" משמע דלא הויא ראייה גמורה, כי אפשר לדחות ולומר: לא בא רבי אבהו לאפוקי רשות הרבים, אלא בא לומר אף בסימטא דוקא כליו קונה לו ולא קנה אם מדד על גבי קרקע - ריטב"א.
דהא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כליו של אדם קונה לו, בכל מקום שיש לו רשות להניחו.  7 

 7.  כגון סימטא וחצר השותפין וכן רשות מוכר. (כשאמר לו המוכר "זיל קני", כדלקמן פו א).
משמע, דוקא במקום שיש לו רשות להניחו, אין, אכן כליו קונה לו, אבל אם אין לו רשות להניח את כליו שם, לא, אין כליו קונה לו, שמע מינה: ברשות הרבים ממש מודים רבי יוחנן וריש לקיש שאין כליו קונה לו, שהרי אין לו רשות להניח את כליו שם.  8 

 8.  בבבא מציעא ט ב אמרו שאשה המהלכת ברשות הרבים וקלתה על ראשה, הרי קלתה קונה לה (ואין כאן משום "חצר המהלכת" שאינה קונה.) ותמה הראב"ד: הרי אין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים, כמבואר בסוגיין! ? ותירץ הראב"ד בדוחק: רשות הרבים שאמרו שם היינו סימטא, אבל ברשות הרבים ממש, אכן אין קלתה המונחת על ראשה קונה לה. והרמב"ן כתב דמיירי אף ברשות הרבים ממש, ולא קשיא מידי, שהרי יש לה רשות להניח את קלתה על ראשה, ובכל מקום שיש לאדם רשות להניח את כליו, הרי כליו קונה לו, ומה שאמרו בסוגיין שברשות הרבים אין כליו קונה לו, מדובר כשהכלי מונח ברשות הרבים עצמה. (וראה ברש"י גיטין עח א ד"ה דגבוהה עשרה דמשמע שאין כליו של אדם קונה לו ברשות מוכר, אף באופן שאינו מקפיד על הנחת הכלי. והרשב"א שם חלק על דברי רש"י.)
ומקשינן: תא שמע מברייתא דאף ברשות הרבים ממש כליו של אדם קונה לו: ארבע מדות, ארבעה דינים חלוקים  9  נאמרו במוכרין לעניין קניין בכלים:

 9.  א. רשב"ם. (תוספות פירשו ארבעה כלים, ורבינו גרשום ותוספות ישנים פירשו ארבע רשויות.) ב. מניינא לאו למעוטי מידי אתא, אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן, למה הן חלוקין זה מזה - על פי רשב"ם לעיל פג ב ד"ה ד מדות במוכרין.
אדם שמשאיל כלי מדידה למוכר על מנת למדוד בו עבור הלוקח, דעתו היא שעד כלות מעשה המדידה של המוכר, יהיה הכלי שאול למוכר,  10  ומיד כאשר תסתיים המדידה יהיה הכלי שאול ללוקח, עד שיצניע את מקחו או יעבירנו לכליו.  11  כאשר המוכר מודד את הפירות עבור הלוקח, הדין הוא כך: עד שלא נתמלאה המדה (כלי המדידה), כל עוד עוסק המוכר במדידה, הרי המדה ברשותו של מוכר, ועדיין לא קנה הלוקח.  12 

 10.  היות והמוכר מודד, ראה ברשב"ם. (אבל אם הלוקח מודד, יש לומר שכבר בשעת מדידה הכלי קנוי ללוקח.)   11.  א. על פי רשב"ם, וכתב הט"ז (ר ט): נראה לי שמיירי שהשאילה תחלה לשניהם, אבל אם השאילה למוכר לחוד, אלא שהמוכר הודיע בשעת שאלה שהוא ימדוד בה למכור, לא הוה שאלה רק למוכר לחוד, וכן משמע מרשב"ם פרק הספינה דף פז. (ראה ברשב"ם פז א ד"ה במדת סרסור.) ב. בפשוטו נראה מדברי הרשב"ם שעד כלות המדידה מושאל הכלי למוכר בלבד, וכאשר כלתה המדידה והכלי עומד לשימוש הלוקח, הופך הכלי להיות כלי המושאל ללוקח. וצריך תלמוד, איך המדה עוברת מרשותו של מוכר, שהוא ה"שואל" הראשון של המדה, אל רשות הלוקח, הרי מעשה המדידה אינו מעשה קניין (ראה עוד ב"קצות החושן" רס א)! ? ויש שתירצו על פי דברי הט"ז (לעיל אות א) ; מעיקרא הקנה המשאיל את המדה למוכר - עד כלות המדידה, וללוקח - משעה שכלתה המדידה עד שיצניע הלוקח את הפירות ברשותו. עוד יש לומר: כאשר כלתה המדידה מסתלק המוכר משאלת הכלי, ומעתה אין המדה מושאלת אלא ללוקח, וכליו קונה לו. וראה עוד ב"מחנה אפרים" הלכות קניין חצר סימן ו ובשו"ת מהרי"ט א סה ד"ה ועוד.   12.  לפיכך, אם נשפך היין או השמן, המוכר הפסיד ולא הלוקח, ואם הוקר השער או שהוזל יכולים הם לחזור בהם מן המקח.
משנתמלאה המדה, ואין המוכר עוסק במדידה, הרי המדה ברשותו של לוקח ליטול בה את מקחו, והלוקח קנה את הפירות, כאילו היתה המדה כליו של לוקח ממש.
במה דברים אמורים, במדה שאינה של שניהן, אלא של אדם שלישי, שהשאיל להם את כליו.
אבל אם היתה מדה של אחד מהן, של הלוקח, או של המוכר  13  - ראשון ראשון קנה בעל המדה.

 13.  רשב"ם. אך רבינו יונה ועוד ראשונים פירשו: ש"אחד מהן" היינו לוקח. ואגב שאמר שאינה של שניהם נקט נמי של אחד מהם - נמוקי יוסף.
אם המדה של הלוקח, הרי הוא קונה "ראשון ראשון", כלומר כל משהו ומשהו שנכנס לכלי - קנאו הלוקח ואף שלא נתמלאה המדה, והמוכר עסוק עדיין במדידה, מכל מקום קנה הלוקח, היות והכלי שלו מתחילה, וכליו של אדם קונה לו.
ואם המדה של מוכר, לא קנה הלוקח, אף על פי שנתמלאה המדה, והרי הפירות ברשותו של מוכר לעולם, עד שימשוך הלוקח.
ובמה דברים אמורים, ברשות הרבים ובחצר (או בחצר) שאינה של שניהם, אלא של אדם שלישי שלא נתן להם רשות למדוד שם.  14 

 14.  רשב"ם. (ואם נתן להם בעל החצר רשות למדוד, הרי רשותו נידונית כסימטא שהיא מקום שיש ללוקח רשות להניח בו את כליו, והרי השתא סלקא אדעתין שחצר שאינה של שניהם הרי היא כרשות הרבים, וראה עוד ברשב"א עו ב ד"ה אביי ורבא.)
עד כאן הדין הראשון והשני של הברייתא:
א. במדה שאינה של שניהם ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם - משנתמלאה המדה קנה הלוקח.
ב. במדה של אחד מהם, ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם - ראשון ראשון קנה.
והדין השלישי:
אבל אם מדד המוכר ללוקח ברשות מוכר, לא קנה הלוקח  15  עד שיגביהנה, ויקנה את הפירות בקניין "הגבהה", או עד שיוציאנה מרשותו של מוכר לרשותו של לוקח או לסימ טא.

 15.  א. להלן מסתפקת הגמרא אם כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר, כאשר המוכר לא אמר ללוקח יקנה לך כליך; אם תימצי לומר כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר, בעל כרחך להעמיד בבא זו דוקא בכליו של מוכר. ואם תימצי לומר כליו של לוקח ברשות מוכר אינו קונה לו, אפשר להעמיד את הברייתא אפילו בכליו של לוקח. ב. כתבו התוספות: לפי מה שסוברת הגמרא שרשות הרבים היינו רשות הרבים ממש, צריך לפרש דהא דקאמר רשות מוכר לא קנה היינו בכליו של מוכר דוקא, כי אם כליו של לוקח קונה לו ברשות הרבים ממש, קל וחומר שכליו קונה לו ברשות מוכר, שרשות מוכר עדיפה על רשות הרבים, שהרי אליבא דרב ושמואל אין כליו קונה לו ברשות הרבים, ואף על פי כן מסתפקת הגמרא אם כליו קונה לו ברשות מוכר. אבל מדברי רשב"ם הנ"ל משמע שאם תימצי לומר כליו קונה לו ברשות הרבים ממש, אם כן עדיפה רשות הרבים מרשות מוכר. (וכן משמע משיטת רבינו גרשום וראה ב"תוספות ישנים".)
והדין הרביעי:
ואם מדד המוכר ללוקח ברשותו של לוקח, כיון שקיבל עליו המוכר, שנתרצה במקח ואמר לו: כל פירות אלו קנויים לך, בכך וכך כל סאה, קנה הלוקח מיד, אף בלא מדידה.  16 

 16.  א. להלן מבארת הגמרא שאם כליו של מוכר ברשותו של לוקח מעכב את קניינו של הלוקח, אם כן בעל כרחך להעמיד בבא זו בברייתא דוקא בכליו של לוקח (וכן הוא דרך העולם, כליו של לוקח מצויים ברשות לוקח, וכליו של מוכר מצויים ברשות מוכר), ואם אין כליו של מוכר מעכב את קניינו של הלוקח כאשר הוא ברשותו של לוקח, אפשר להעמיד את הברייתא אפילו בכליו של מוכר. ב. כתב רבינו יונה: ואם תאמר: מאי קא משמע לן, אם תימצי לומר: בבא זו בכליו של לוקח, הרי אפילו בסימטא קונים לו כליו של לוקח, כל שכן ברשות עצמו! ? יש לומר: הא קא משמע לן, דאף על פי שהיו הפירות כבר בפקדון ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו מוכר למכרן קנה לוקח, ואין צריך לומר שיקנו לו כליו ורשותו. ומרישא לא שמעינן לה דהא המוכר נותן בכליו של לוקח לאחר שקיבל עליו למכור, ומסתמא על דעת שיקנו לו כליו אותבינהו בגויה, ראה עוד שם בעליות דרבינו יונה.
ועוד מוסיפה הברייתא:  17  אם מדד המוכר ללוקח ברשותו של הלה (אותו אדם) שהיו הפירות מופקדים אצלו, לא קנה הלוקח, עד שיקבל עליו הנפקד לייחד ללוקח רשות לקנות את הפירות,  18  או עד שישכור הלוקח את מקומן של הפירות, ויקנה אותם ב"קניין חצר".  19   20 

 17.  לדברי רשב"ם (ראה לעיל הערה 9) פרט זה שייך לדין השלישי שבברייתא (ואכן בתוספתא שהביא הרשב"ם נשנו שני הפרטים: רשות מוכר ורשות נפקד, בזה אחר זה, וראה עוד ברשב"ם להלן עמוד ב ד"ה ומקשינן מדרישא) שהרי בשניהם הדין שוה: אין הכלי קונה ללוקח ועליו להגביה, למשוך, לשכור את מקום הפירות או שבעל הרשות ייחד מקום ללוקח ברשותו. וראה עוד להלן הערה 20 אות ד.   18.  רשב"ם. וראה להלן הערה 20 אות ב שתוספות מפרשים ש"קבל עליו" היינו שהנפקד זוכה בחצרו עבור הלוקח. (ולפי דברי רשב"ם "יקבל עליו" היינו השאלת מקום, ו"שוכר את מקומן" היינו שכירות מקום, וצריך תלמוד: מה בין זה לזה! ? והנה כתב רשב"ם: עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם, או שישכור. (ראה עוד בסמ"ע ר ו ושם בביאור הגר"א.) והנה לעיל כתב הרשב"ם שהנפקד הקנה למפקיד את רשותו לצורך פירותיו, ונחלקו האחרונים כיצד רשות נפקד נקנית למפקיד; המהרי"ט (שו"ת חלק א סימן סה) סובר שאינו קונה על ידי השתמשותו בקרקע אלא רק בקניין גמור כסף שטר או חזקה, ואילו ה"מחנה אפרים" (שכירות א) וה"קצות החושן" (קנג ג קפט א) סוברים שזכות שימוש בקרקע נקנית על ידי עצם ההשתמשות, וכן נראה מדברי הרשב"א (לעיל עו ב ד"ה אביי ורבא). בין כך וכך, אחרי שקנה המפקיד את חצר הנפקד שוב אי אפשר שתהיה רשות המפקיד חצירו של נפקד, והיאך שנינו משקבל עליו הנפקד קנה לוקח! ? אלא יש לומר: אמנם על ידי מצוותו של המפקיד אין הלוקח קונה את מקומם של הפירות, ואינו קונה את הפירות ב"קנין חצר", אבל מכל מקום יש ללוקח רשות להניח את כליו ברשותו של המפקיד ומכוחו, וכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו. ומה שאמרנו "ישכור את מקומן", יש לפרש: ישכור מן המפקיד - הגהות רבי אלעזר משה הורויץ (או, שבהסכמת המפקיד פוקעת זכותו בחצר הנפקד ושוב רשאי הנפקד להשכיר את מקום הפירות ללוקח.) לפי זה: "יקבל עליו" הוא מטעם כליו של אדם קונה לו, ו"ישכור את מקומן" הוא מטעם קניין חצר של הלוקח.)   19.  א. כתב הרשב"ם: למאן דאמר ברשות מוכר המדידה היא בכליו של מוכר וברשות לוקח מדדו בכליו של לוקח (כפי שהובא בהערות לעיל), אם כן הכא נמי יש לפרש בכליו של נפקד, על כן אין הלוקח קונה אלא אם יקבל עליו הנפקד או שישכור הלוקח את מקומן, ראה בהערה הקודמת. ויש שתמהו: הרי כאשר "יקבל עליו" הנפקד, יקנה הלוקח מדין חצר, שהרי אין הכלי שלו, אם כן בעל כרחך על הלוקח לעשות מעשה קניין ברשותו של נפקד, ומה בין זה לבין ישכור את מקומן. ב. לשיטת הרמב"ם (שכירות ו ה) שחצר המושכרת קונה למשכיר בקנין חצר ולא לשוכר, תיקשי מה התועלת בשכירות המקום, הלא "קנין החצר" ישאר של הנפקד ולא של הלוקח! ? אלא שאף להרמב"ם אין המשכיר זוכה אלא בדבר שיש לו שייכות לזכות בעצמו, אבל כאן, שהמוכר מקנה ללוקח - השוכר, ולא למשכיר, אין בעלות המשכיר מעכבת על זכיית השוכר - על פי "בית מאיר" (אבן העזר קלט א), וראה עוד ב"קצות החושן" שיג א.   20.  א. כתב הרשב"ם: רשות מוכר ורשות נפקד דין אחד להן, כי הגבהה והוצאה מרשויות אלו מועילה בשתיהן וכן שכירות מקום הפירות, ואף אם יקבל עליו בעל הרשות לייחד רשות ללוקח לקנות את הפירות מועיל הדבר בין ברשות מוכר בין ברשות נפקד. ובתוספות תמהו: הרי אין אדם מקנה את רשותו לאחרים על ידי עצמו, ואפילו על ידי בנו ובתו הקטנים אין הוא יכול לזכות את שלו לאחרים, כל שכן על ידי עצמו ממש! ? ב. (ונראה שרשב"ם ותוספות פירשו "יקבל עליו" בשתי דרכים; רשב"ם פירש "יקבל עליו" - לייחד רשות ללוקח, ואז קונה הלוקח היות ורשות נפקד היא רשותו (או על כל פנים כליו קונה לו היות ויש לו רשות להניחו שם). ועל זה אמר הרשב"ם דאף במוכר שייך דבר זה. אבל תוספות פירשו "יקבל עליו" - שהנפקד זוכה עבור הלוקח על ידי חצירו, ופשיטא שדבר זה לא שייך אצל מוכר. וראה בעליות דרבינו יונה שכתב תחילה שרשות נפקד זכתה ללוקח, וזה לא שייך במוכר, ואחר כך כתב שעל ידי קבלת הנפקד כלתה השאלת הרשות למוכר, וכיון שהוא מתרצה שיהיו פירות אלו מונחים שם עבור הלוקח, הרי זו חזקה לשאלת רשותו ללוקח. (ונמצא קנין הרשות והפירות באים כאחת, ראה שו"ת מהרי"ט א סה ד"ה ועוד ו"קצות החושן" ר ה.) ג. וב"קצות החושן" (רמד ג) הוכיח מדברי התוספות בסוגיין (בד"ה גרסינן, ולשיטתם שם בד"ה ארבע, כנ"ל) שחצירו של שליח זוכה עבור המשלח, שהרי חצירו של נפקד זוכה עבור הלוקח. ולשיטת הרשב"ם אין שום ראייה מסוגיין. וראה עוד בתוספות רי"ד גיטין יג א שאין רשות הנפקד קונה לאחרים.) ד. מכח קושייתם הנ"ל כתבו בתוספות ישנים שרשות מוכר ורשות נפקד הם שתים מתוך ארבע רשויות שנמנו בברייתא, שהרי דין קבלת מוכר חלוק מדין קבלת נפקד. ואמנם תוספות לא רצו לפרש שארבע מדות היינו ארבע רשויות, ראה בדבריהם, והם פירשו שארבע מדות היינו ארבעה כלים: מדת סרסור - שהשאיל את המדה לשניהם, מדת מוכר, מדת לוקח ומדת נפקד.
עתה חוזרת הגמרא אל הנידון אם כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים: הרי קתני מיהא (על כל פנים שנינו) בברייתא: אם היתה מדה של אחד מהן, ראשון ראשון קנה, ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהן.

דרשני המקוצר[עריכה]