פרשני:בבלי:בבא בתרא צד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צד ב

חברותא[עריכה]

והוינן בה: אי הכי, שרק משום חומרא הוא צריך למעט,  אימא סיפא של המשנה בכלאים: רבי יוסי אומר: יבור, יברור מתוך התערובת את כל הרובע של המין האחר.
אי אמרת בשלמא שרובע בכלאים כיותר מרובע טנופת במקח וממכר דמי, ומצד הדין הוא צריך למעט, אם כן, אפשר לומר שבהא קא מיפלגי התנא קמא ורבי יוסי -
תנא קמא סבר, לא קנסינן התירא אטו איסורא, שאין קונסין אותו למעט גם את הרובע שהוא התירא בגלל היותר מרובע שהוא איסורא.
ורבי יוסי סבר, קנסינן התירא אטו איסורא, שקונסים אותו למעט גם את הרובע למרות שהוא התירא.
אלא אי אמרת רובע בכלאים כרובע טנופת דמי, ואין צריך מן הדין למעטו, אם כן, אמאי אמר רבי יוסי שיבור? כיון שאינו אלא חומרא, למה צריך להוסיף עוד חומרא, שימעט את הכל?
ומשנינן: התם, היינו טעמא דרבי יוסי, משום דמיחזי כי מקיים בכלאים. מאחר שהוא כבר התחיל למעט מהמין האחר, הרי אם הוא ישאיר ממנו קצת ויזרע אותו ביחד עם המין השני, זה נראה כאילו הוא בכוונה רוצה לזרוע כלאים.  47 

 47.  וגם אם כבר זרעם בקרקע, אם משייר קצת, נראה כאילו רוצה בקיומו שהוא אסור. כמו שאמרו המקיים בכלאים, לוקה. שאפילו לא זרע את הכלאים, אלא שניחא ליה בהם, ועושה להם גדר וקיום, הוא לוקה על הלאו של כלאים. רשב"ם.
תא שמע מהא דתנן בבבא מציעא (לז א): שנים שהפקידו אצל אדם אחד, זה הפקיד בידו מנה, וזה הפקיד בידו מאתים. וכשבאו ליטול את פקדונם:
זה אומר: המאתים זוז שלי הם, שאני הפקדתים. וזה אומר: המאתים זוז שלי הם, שאני הפקדתים.
הרי הנפקד נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ויאמר מי הוא בעל המאתים זוז.
הרי שאין קונסים את הרמאי שביניהם שיפסיד גם את המנה. ומדוע כאן קונסים את המוכר שישלם גם את הרובע?
ומתרצינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי אין הדברים דומים כלל, כי התם, ודאי יש מנה למר ומנה למר אצל הנפקד, ובאותה מנה לא שיקר הרמאי, ולמה נקנסנו עליה. אבל הכא, בתערובת הפסולת בתבואה, מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב. שהרי רגלים לדבר שהוא עירב בידים פסולת, שהרי יש יותר מרובע, ואם כן, שמא הוא עירב את כל הפסולת, ומן הדין לקונסו על הכל.  48 

 48.  הגמרא היתה יכולה לתרץ ששם ודאי אחד מהם אינו רמאי ואין לקונסו. ואילו כאן שמא המוכר עירב בידים. אלא שמתרצת תירוץ יותר טוב. תוס' ד"ה התם.
תא שמע מסיפא של המשנה בבבא מציעא: אמר רבי יוסי: אם כן, שאתה נותן לכל אחד מנה, מה הפסיד הרמאי? והרי נטל את כל מה שהפקיד, ולא יודה לעולם על האמת.
אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. כי אז יפסיד הרמאי את המנה שיש לו, וסופו שיודה.
הרי מכאן ראיה לדעת היש אומרים, שקונסים גם את הרובע כמו שקונסים כאן את הרמאי על המנה.
ודחינן: הכי השתא!? התם, ודאי איכא רמאי. אחד מהם הוא ודאי רמאי וראוי לקונסו. הכא, מי יימר דערובי עריב!? שמא המוכר לא עירב כלל פסולת, ולכן, מספק, לא נקנסנו.
תא שמע מהא דתניא במסכת בבא מציעא (עב ב): שטר שיש בו רבית, שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה במאתיים, קונסין אותו את המלוה, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר.  49 

 49.  כתבו התוס', שרבי מאיר קונס לגמרי את המלוה שיפסיד את החוב, ולא רק שלא יוכל לגבותו בשטר זה, אלא גם אם יש לו עדות אחרת על ההלואה, לא יגבנו. והקשו, אם כן, מרויח הלוה וחוטא נשכר! ? ותירצו, שהמלוה שרוצה להרויח מהרבית, קנסוהו להפסיד החוב, כדי שימנע על ידי כן מלהלוות ברבית. אבל הלוה, אם יקנסוהו שישלם את הקר, ן לא ימנע מללוות ברבית, שהרי על דעת שישלם הוא לוה. תוס' ד"ה קונסין.
הרי שקונסים גם את ההיתר בגלל האיסור, וראיה לשיטת הסוברים שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע.
ודחינן: הכי השתא!? התם, משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא. כבר מעת כתיבת השטר שם המלוה על הלוה נשך, ועבר בכך על איסור של "לא תשימון עליו נשך", הלכך יש לקונסו. אבל הכא, מי יימר דערובי עריב. ועל הספק אין לקנוס את המוכר.
תא שמע מסיפא של אותה ברייתא: וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.
הרי להיפך, שאין קונסים התירא אטו איסורא. ואם כן, קשיא למאן דאמר שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע?  50  ומשנינן: הכי השתא!? התם, ודאי קרנא, דהתירא הוא. על הקרן לא עבר המלוה שום איסור, ולכן אין ראוי לקונסו שיפסיד גם את הקרן. אבל הכא, מי יימר דכוליה לא ערובי עריב!? שמא הוא פשע בכל הפסולת שעירבו בידים, לכן ראוי לקונסו על הכל.

 50.  הקשו התוס', שמשמע שגובה את הקרן על פי השטר ואפילו מנכסים משועבדים. והרי השטר פסול, שהעדים עוברים על לאו של "לא תשימון עליו נשך", ונפסלין לעדות? ותירצו, שהעדים אינם נפסלים, כי אנשים אינם יודעים שגם העדים מוזהרים בלאו זה, וסוברים שרק המלוה והלוה מוזהרים בלאו של רבית. ועוד תירצו, שמדובר שהעדים היו אנוסים מחמת נפשות, ולא עברו על איסור. תוס' ד"ה וחכמים. ובתחילה ביקשו התוס' לתרץ, כיון שהרבית מפורשת בשטר, אם כן במילא לא יבא הדבר לידי גביה, ולכן לא עברו העדים על איסור (ומה שנאמר שהעדים עוברים על לאו של "לא תשימון" זה רק כשהרבית נכללה ביחד עם החוב ואין ניכר מתוך השטר שיש כאן רבית). ודחו זאת התוס', שהרי הגמרא אומרת כאן להדיא שמשעת כתיבה עבד ליה שומא, משמע שעוברים על "לא תשימון" בשעת כתיבת השטר. וכתב הקהלות יעקב בבבא קמא (כה), שבהגהת מרדכי אכן תירץ כך, שהעדים אינם עוברים על איסור משום שהרבית היתה מפורשת בשטר. וליישב קושיית התוס' מהגמרא, יש לבאר, שיש לחלק בין המלוה והלוה, לבין העדים. כי מה שהגמרא אומרת שמשעת כתיבה עביד ליה שומא, זה רק לגבי המלוה והלוה, שהם ודאי עוברים על "לא תשימון" משעת פסיקת הרבית, ואף על פי שהשטר אינו ראוי לגבות בו את הרבית בבית דין, מכל מקום הם עשו פסיקה ושומא של רבית ביניהם, והתורה אמרה "לא תשימון עליו נשך". אבל העדים, הרי הם עצמם לא עשו מעשה שומא ופסיקה של רבית, אלא שהם מסייעים להשומא שעשו המלוה והלוה על ידי שעשו להם שטר שיהא להם לראיה ויוכלו לגבות את הרבית בבית דין. ואם כן, כשניכר הרבית מתוך השטר, והבית דין לא יגבו את הרבית, נמצא שלא הועילו כלום לחזק את השומא, ולכן אינם עוברים על "לא תשימון". ובדעת התוס', שלא חילקו בין המלוה והלוה לעדים נראה, שהם סוברים כי מה שהעדים עוברים על לאו של "לא תשימון" אינו משום שסייעו ועשו חיזוק לשומא של המלוה והלוה, אלא משום שהם משתתפים בגוף השומא, שהחתימה על שטר של רבית היא עצמה נקראת שומא של רבית, ולכן כל שהמלוה והלוה עוברים על "לא תשימון", הוא הדין שהעדים עוברים על "לא תשימון". ומכיון שהגמרא אומרת שמשעת כתיבה עבד ליה שומא לגבי המלוה והלוה, הוא הדין לגבי העדים. ובקצות החשן (נב) מתרץ את קושיית התוס', האיך גובים את הקרן על ידי שטר זה שעדיו פסולים, על פי הר"ן בחולין בפרק ראשון בסוגיא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה. שהקשו התוס' שם, הרי השוחט נעשה מומר לחלל שבתות ושחיטתו פסולה. ותירץ הר"ן, כיון שאינו נעשה מומר רק בגמר השחיטה, אין שם מומר עליו אלא רק מאותה שחיטה ואילך. אבל לאותה שחיטה עדיין הוא כשר. והוא הדין בשטר שיש בו רבית, אף על פי שהעדים נפסלין מחמת עדותם בו, מכל מקום, לעדות זו עצמה שהם נפסלין מחמתה הם עדיין כשרים, מאחר שרק בגמר החתימה הם נפסלים, ורק לעדות אחרת מכאן ואילך הם נפסלים. וכתב הקהלות יעקב שם, שדעת התוס' שלא תירצו כן, היא משום שיש טעם נוסף לפסול את העדות, שאמנם על העדים עצמם לא חל שם פסלות רק בגמר העבירה ולא בשעת העבירה עצמה, אך לענין נאמנות עדים צריך שתהא להם חזקת כשרות, שזה כל יסוד נאמנותם, שלא נחשדו להעיד שקר ולעבור ב"לא תענה". וכאן, אי אפשר לומר שיש להעדים חזקת כשרות, שהרי ממה נפשך עשו בשעת חתימה עבירה אחת. שאם הגידו שקר ולא היתה בכלל הלואה של רבית, עברו בלאו של "לא תענה" שהעידו שקר, ואם עדותן אמת, הרי עברו בלאו של "לא תשימון". ולכן אי אפשר לקבל עדות זו שהרי אין להם חזקת כשרות.
תא שמע: שנינו לקמן (קג ב) המוכר שדה לחבירו ואמר לו בשעת המכירה בזה הלשון "בית כור עפר (שדה הראוי לזרוע בה כור דהיינו שלשים סאה תבואה) אני מוכר לך, הן חסר הן יתר", כלומר במידה לא מדוייקת, הרי אפילו אם היה שם יותר קרקע או פחות קרקע בשיעור שראוי לזריעת רובע הקב ביחס לשטח שראוי לזריעת סאה, דהיינו שלשים רבעי הקב ביחס לבית כור (אחד חלקי עשרים וארבע), נתקיים המקח, והלוקח אינו צריך להחזיר או לנכות מהתשלום. ואם היה שם יותר משיעור של רובע לסאה, מחזירים הלוקח או המוכר את ההפרש.
דתני רבין בר רב נחמן: לא את המותר על רובע לסאה בלבד הוא מחזיר, אלא את כל הרבעין כולן, את כל שלשים הרבעים של בית כור הוא מחזיר.
אלמא, היכא דבעי אהדורי במקום שצריך להחזיר, כולה מהדר. מחזירים את הכל.
וראיה לרב הונא, שאמר אם נמצאה פסולת יותר מרובע משלם המוכר את הכל.  51 

 51.  הראיה למאן דאמר דינא, שבשניהם הוא אותו הטעם, שאדם מוחל על רובע, ואם יש שם יותר מרובע, שהוא דבר חשוב, אינו חוחל כלל. רשב"ם. גם התוס' כתבו כן שלמאן דאמר קנסא אינו דומה לשם שאין שייך לקנוס את הלוקח שהרי לא ידע מה מדת הקרקע שמכר לו. תוס' ד"ה דתני. והריטב"א כתב שגם למאן דאמר קנסא הראיה היא מהיכן שהמוכר נתן לו פחות קרקע, שהוא ודאי יודע את מידת השדה שלו, ונתכוון להונות את הלוקח. ולכן קונסים אותו על הכל.

דרשני המקוצר[עריכה]