פרשני:בבלי:בבא בתרא קכא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכא א

חברותא[עריכה]

רבי יוסי הגלילי אומר:  מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית לא נאמרה.
בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה. עד כאן הברייתא. וכולה תתבאר להלן.
רבי יוסי בר נתן, גמיר לה להא מתניתא (למד ברייתא זו), ולא ידע ליה לפרושה.
אזל בתריה (הלך אחרי) דרב ששת לנהרדעא, ולא אשכחיה (לא מצאו) . אזל בתריה למחוזא, אשכחיה.
אמר ליה רבי יוסי לרב ששת: מאי "מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה"?
אמר ליה: כונת הברייתא לומר: רק מועדי ה' צריכין קידוש בית דין  180 , אך שבת בראשית כלומר, כל שבת  181 , אינה צריכה קידוש בית דין.

 180.  כלומר, כיון שבית דין היו מקדשים את החודש על פי הראיה, נמצא שזמני המועדים נקבעים על פיהם. אך כל שבת אינה צריכה קידוש בי"ד, שיקדשו את יום ראשון להיות השביעי שלו שבת. רשב"ם. אך רבינו חננאל כתב, מועדי ה' צריכים קידוש בי"ד כי משה רבינו קדשם, שנאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ודיבור זה הוא קידוש המועדות מפי משה. ושמעינן מינה שהמועדים צריכים קידוש בי"ד לקבעם ולומר, המועד ביום זה המקודש. עכ"ד.   181.  קריליה שבת בראשית, כיון שכל המועדות נקראו אף הם "שבת שבתון", הלכך קרי לשבת "שבת בראשית", לפי שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית. דבשבת ראשונה כתיב, "ויקדש אותו". רשב"ם.
והוצרך להשמיענו דין זה: דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיבי שבת בראשית גבי מועדות  182 , אף היא תיבעי קידוש בית דין כמועדות, קא משמע לן שאין יום השבת תלוי בקידוש בי"ד. ולעולם יום השביעי שבת הוא.

 182.  ויקרא (כג-ב, ג), ":. מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון:. ".
עוד שאלו רב יוסי: מאי "מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה"?
אמר לו: כונת הברייתא לומר, רק מועדי ה' כלומר קידוש החודש על פי הראיה, צריכין מומחין, אך הפרת נדרים אינה צריכה מומחין. אלא סגי בשלשה הדיוטות.
ומכאן למדו בית שמאי שאין צריך בהפרת נדרים בי"ד מומחים, אלא סגי בשלשה הדיוטות.
ומקשה הגמרא: והא בפרשת נדרים "ראשי המטות", כתיב, ומשמע מומחין?
אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: הפסוק בא ללמדינו שאם רצה להתיר את הנדר ביחיד, יכול להתירו אילו היה מומחה.
אמנם, בקידוש החודש, לא סגי ביחיד, אפילו מומחה כמשה רבינו, עד שיהיו שלשה מומחין.
הגמרא חוזרת לדון הא ד"הותרו השבטים להנשא זה לזה":
תנן התם: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב  183  וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, ואפילו אם היו לה בגדים משלה, היתה שואלת מחברתה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו..

 183.  ולענין טו באב בזמן הזה, בבית יוסף (או"ח קלא) בשם הרוקח כתב: שבט"ו באב אומרים תחנון, כיון שבטלה מגילת תענית. ע"כ. ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו.
והוינן בה: בשלמא יום הכפורים, יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות  184 , ומובן מדוע לא היו לישראל ימים טובים כמותו.

 184.  כדתניא בסדר עולם: משה עלה בששה בסיון לקבל את הלוחות הראשונות, וירד ביז' בתמוז, דהיינו בסוף ארבעים יום, עלה ביח' בתמוז לבקש רחמים אחר חטא העגל, וירד בכח' אב, ופסל את הלוחות השניים, וחזר ועלה בכט' אב ועמד בהר עוד ארבעים יום, ובי' בתשרי הוא יום הכיפורים, נתרצה המקום בשמחה לישראל, ואותו היום ירד משה והלוחות בידו.
אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה  185 . שבאותו יום כלה דור באי הארץ שנאסרה עליהם הסבת הנחלה משבט לשבט, והותרו להנשא למי שיחפצו.

 185.  הכי קים להו לחכמים שכלו באי הארץ באותו יום. רשב"ם.
מאי דרוש? מהיכן דרשו להתיר?
מדכתיב, "זה הדבר", ודרשינן, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. כדלעיל.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל.
דכתיב, "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר, איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". ובחמשה עשר באב כלה אותו דור שנשבע שלא יתנו מבנותיהם לבני בנימין.
מאי דרוש? כלומר, היכן מצאו פתח להתיר השבועה שנשבעו אבותיהם?
אלא דרשו, "ממנו" ולא מבנינו.
רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר  186 .

 186.  הרשב"ם הביא בשם מדרש איכה: בכל ערב תשעה באב היו יוצאין לחפור קברים, וישנים בהם, ולמחרת בבקר היו נמצאים כחמשה עשר אלף מהם מתים. כך במשך ארבעים שנה. ובשנה האחרונה עשו כך, ולא מת אף אחד, אמרו, שמא טעינו בחשבון, והמתינו עד אמצע החודש, שהתמלא הירח, כיון שהגיע ט"ו באב, אמרו, ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו. ועשו משתה ושמחה ויו"ט. ובתוספות הרבו להקשות על מדרש זה, ופרשוהו - שלא מתו כל אותם הראויים למות בשנה האחרונה, אלא ריחם עליהם הקב"ה, ונשתיירו מהם כחמשה עשר אלף איש. (אי נמי, בתחילה נגזר למות גם על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם עליהם הקב"ה ולא מתו אלא אותם שהיו בשעת הגזירה לכל הפחות בני עשרים וחודש). ולכן לא נתיחד הדיבור עד השנה הבאה, כיון שהיו בצער כל אותה שנה, שחששו שמא ימותו.

דרשני המקוצר[עריכה]