פרשני:בבלי:בבא בתרא קלח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלח ב

חברותא[עריכה]

אך אם אמר "תנו מאתים זוז לאשתי בכתובתה"  ידה על העליונה, רצתה נוטלתן, אם כתובתה פחותה מסכום זה.
רצתה נוטלת כתובתה, אם כתובתה יתרה על מאתים זוז  183 .

 183.  רק אם לא עשאה שותפה בין הבנים, יכולה ליטול את יתרת כתובתה. אך אם עשאה שותף בין הבנים, הרי מחלה על יתרת כתובתה, כמבואר לעיל (קלב' ב'), "שאני אומר, כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה". רשב"ם, ועל פי הגהות הב" ח.
וכן שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו", נוטלן ונוטל את חובו. ואם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני בחובו", נוטלן בחובו  184 . עד כאן הברייתא.

 184.  בפשטות משמע, שבבעל חוב לא אמרינן "ידו על העליונה, רצה נוטלן, רצה יטול חובו". אלא יטול חובו בלבד. וצריך באור, מאי שנא מאשתו ובנו? ונראה על פי דברי בעל העיטור שהובאו בשיטמ"ק, והרשב"א, שאם אמר "תנו מאתיים זוז לפלוני בחובו", אם יתנו לו יותר מחובו הוי כריבית. ואכן אם יאמר רק "תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי", ולא יאמר "בחובו", ידו על העליונה.
ומקשה הגמרא: משום דאמר "כראוי לו" נוטלן ונוטל את חובו?! ודלמא, "כראוי לו בחובו" קאמר?  185 

 185.  קושיית הגמרא אינה דוקא על בעל חוב, אלא גם על בנו ואשתו, מדוע אם אמר "כראוי לו בבכורתו", או "כראוי לה בכתובתה", נוטלתן ונוטלת כתובתה? רשב"ם (קלח' א, ד"ה רצה מאתים) ורבינו גרשום. אך דעת הר"י מיגאש, שקושיית הגמרא אינה אלא בבעל חוב. אך באשתו ובנו, כיון שדעתו קרובה אליהם, שייך לומר שכונתו לתת להם מאתיים זוז יתר על הבכורה, או הכתובה. מה שאין כן באדם זר, לא מסתבר שכוונתו לתת לו מאתים זוז נוספים על חובו, אם לא אמר כך בפירוש.
אמר רב נחמן, אמר לי הונא, הא מני (בריתא זו כדעת) רבי עקיבא היא. דדייק לישנא יתירא.  186  וכיון שהוסיף דבר מיותר, ודאי כונתו להקנות לו דבר מה יתר על חובו.

 186.  גם רבנן מודים שאם אמר לישנא יתירא, לטפויי אתי. אלא משום שמצאנו דין זה מפורש בדברי רבי עקיבא, הובא הדין בשמו. רשב"ם.
והיכן נשנו דברי רבי עקיבא: דתנן לעיל בפרק המוכר את הבית (סד' א'): "המוכר את הבית, לא מכר ... ולא את הבור, ולא את הדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך. דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים, אין צריך ליקח לו דרך.
ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו "חוץ מאלו", שאינו צריך ליקח לו דרך".
אלמא, סבר רבי עקיבא, כיון דלא צריך לומר "חוץ מאלו", ובכל זאת קאמר, ודאי לטפויי מלתא קאתי (בא להוסיף איזה דבר), ולכן אינו צריך ליקח לו דרך.
הכא נמי, כיון דלא צריך לומר "כראוי לו", ובכל זאת קאמר, לטפויי מלתא קא אתי.
תנו רבנן בברייתא: שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני", העדים כותבין מה ששמעו ממנו, בלשון זו: "זכרון עדות שהיתה בפנינו שאמר פלוני שכיב מרע, שפלוני חייב לו מנה, ומה ששמענו כתבנו וחתמנו".
ויכולים לכתוב כך, אף על פי שאין מכירין ויודעים שחייב לו.  187 

 187.  ובכל זאת מועילה הכתיבה, לחייב את הנתבע שבועת היסת. אף על פי שהיורשים טוענים טענת שמא. שיטמ"ק בשם הריב"ש. ולכאורה קשה, מדוע לא אמר נפקא מינא לענין שבועה דאורייתא במודה במקצת, שהרי אין נשבעים שבועת מודה במקצת כשהתובע טוען טענת שמא, ואם יכתבו שטר על טענת האב, הוי טענת ברי, ויתחייב שבועת מודה במקצת? ועיין בקובץ שיעורים (תעא) שהוכיח בדעת הרמב"ן שטענת ברי של האב בכל מקרה אינה מועילה לבן לענין שבועת מודה במקצת.
לפיכך, כיון שהעדים כותבים אפילו בלא שידעו אם הדבר אמת או לא, כשהוא (היינו היורש) גובה, צריך להביא ראיה כדבריו.
דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אין העדים כותבין אלא אם כן מכירין.
לפיכך, כשהוא גובה, אין צריך להביא ראיה שהרי השטר מעיד כדבריו, ועדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד.  188  עד כאן הברייתא.

 188.  הקשה בקובץ שיעורים (תעא) כיצד מועילה כתיבת העדים שלא מדעת המתחייב, הרי בכהאי גוונא הוי "מפי כתבם", ואין העדים נאמנים אלא מפיהם ולא מפי כתבם? ואפשר לומר, שהיא תקנת חכמים מיוחדת בשכיב מרע, כיון שאין לו זמן לתבוע את הלוה.
אמר רב נחמן, אמר לי הונא, תנא (תגרוס בברייתא זו להיפך), "רבי מאיר אומר אין כותבין, וחכמים אומרים כותבין".
ואף רבי מאיר מן הדין מודה לחכמים, שיכולים לכתוב. ולא אמר שלא יכתבו, אלא משום שחשש לבית דין טועין.
כלומר, חוששים שמא יטעו בי"ד לחשוב שהעדים דרשו וחקרו, והתברר להם שאותו פלוני חייב לו מנה. וכיון שחתמו על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, ויוציאו ממון מכח השטר.
לכן תקנו, שלא יכתבו אלא אם כן יתברר להם הדבר.
אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא כותבים אף על פי שאין מכירים, ואין חוששין לבית דין טועין. ומקשה הגמרא: ומאי שנא מדרבא, דאמר רבא, יבם ויבמה הבאים לפנינו לחלוץ, אין חולצין להם אלא אם כן מכירין בהם שהוא היבם הראוי לחליצה. וכן קטנה שרצתה למאן בבעלה בפני בי"ד, אין ממאנין, אלא אם כן מכירין.
לפיכך, העדים שראו מעשה חליצה בבי"ד, כותבין גט חליצה וגט מיאון, ואע"פ שאין מכירין בהם שהוא היבם הראוי לחלוץ. שהרי ודאי בי"ד הכירו בהם כשחלצו ומיאנו. ולכן, אם כתבו לה "ראינו שחלצה או מיאנה בפלוני", יכולה להנשא על ידי שטר זה.  189 

 189.  הקובץ שיעורים (תעא) הקשה מכאן לשיטת המרדכי בקידושין, ששטר ראיה בקידושין אינו מועיל, משום דהוי "מפי כתבם". וקיימא לן שאין העדים נאמנים אלא "מפיהם", ולא "מפי כתבם". ואילו כאן מבואר, שנאמנת להנשא על ידי שטר ראיה על החליצה? וצריך לומר, ששטר חליצה נכתב על ידי בי"ד, ובמעשה בי"ד לא שייך דין "מפי כתבם". אכן בלשון הרשב"ם בסוגיין, משמע שהשטר נכתב על ידי העדים.
עד כאן דברי רבא.
ומדייקת הגמרא: מאי טעמא אין חולצים וממאנים אלא אם כן מכירים? לאו, האם לא, משום דחוששין לב"ד טועין?! ולא כהלכתא דאמרינן לעיל, שאין חוששין לבי"ד טועין?
ומתרצת הגמרא: לא. אכן בעלמא אין חוששים לבי"ד טועין.
רק גבי חליצה ומיאונין חיישינן לבי"ד טועין, משום שבית דינא בתר בית דינא לא דייקי  190 . ויטעו לומר שבית הדין הראשון חקר בדבר כל צרכו.

 190.  למדנו מכאן, שאדם הבא לפני בי"ד לקיים שטר, יש לבי"דלבדוק היטב את העדים החתומים בו, ורק אז לקיימו. כיון שהבי"ד שיבא אחריהם יכול לסמוך על מעשה הבי"ד הראשון. כדאמרינן הכא, "בית דינא בתר בית דינא לא דיקי". ר"י מיגאש.
אך בעלמא, אין לחוש לבי"ד טועין, שיסמכו על העדים הראשונים בלא בדיקה, כיון שבית דינא בתר עדים, דייקי.
מתניתין:
כהמשך למשנה הקודמת (לעיל קלו' א'), אף משנתנו דנה בדין האב שכתב נכסיו לבניו לאחר מותו:
כאמור לעיל, הכותב נכסיו לבניו לאחר מיתה, זכו בקרקע מיד, ובפירות לאחר מיתה.
ולכן, האב שכתב נכסיו לבנו לאחר מותו, תולש ומאכיל מפירות נכסיו בחייו לכל מי שירצה. שהרי כל זמן שלא מת הפירות שלו.
ומה שהניח במותו תלוש, כבר זכה בו מחיים, והרי הוא של שאר היורשין, ולא של מקבל המתנה.
אבל, מה שנשאר מחובר בקרקע, שייך לבנו.
אפילו אם היו פירות העומדים להתלש  191 . ובגמרא יבואר.

 191.  רשב"ם. ודייק את דינו מלשון המשנה, "ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים". משמע, דוקא תלוש ממש שייך להם, אבל מחובר העומד להתלש, לא זכו בו. אך דעת הרא"ש (הובא בשיטמ"ק) שאם היו הפירות גמורים ועומדים להתלש, ודאי זכו בהם היורשים. ד"כל העומד להתלש כתלוש דמי". ואין לדקדק כדברי רשב"ם, כיון שכונת המשנה לומר, שאם הניח פירות תלושים, אפילו אם נתלשו קודם זמנם, הרי הם של היורשים. אך ודאי שגם פירות העומדים להתלש שייכים להם.
גמרא:
במשנה מבואר, שרק פירות תלושים שתלש האב בחייו, שייכים ליורשים, אך מה שהיה מחובר לקרקע אינם יורשים, אלא ינתנו למקבל המתנה.
ומקשה הגמרא: תלוש אין, מחובר לא?!

דרשני המקוצר[עריכה]