פרשני:בבלי:בבא בתרא קנז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קנז א

חברותא[עריכה]

רבי יהושע  אומר, אם בחול, אמרו שיכול לעשות קנין, תקנו דבור, וקל וחומר לשבת שאין יכול לעשות בה קנין, ודאי תקנו שיקנה בדבור.
כיוצא בו נחלקו בדבר דומה: זכין לגדול, כיון שזכיה מטעם שליחות, וגדול שיכול למנות שליח, אפשר לזכות עבורו. ואין זכין לקטן, שלא יכול למנות שליח, דברי רבי אליעזר.  123  רבי יהושע אומר, בגדול אמרו, שאף על פי שיכול לזכות בעצמו אפשר לזכות עבורו, קל וחומר לקטן שתקנו לו זכיה. כל זה לשיטת רבי מאיר.

 123.  על פי דברי התוד"ה זכין.
אבל רבי יהודה אומר שהמחלוקת היא כפי שהתבאר במשנה: רבי אליעזר אומר, בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב. אבל לא בחול. רבי יהושע אומר, בשבת אמרו, קל וחומר בחול. כיוצא בו, זכין לקטן ואין זכין לגדול, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר, לקטן אמרו קל וחומר לגדול.
מתניתין:
נפל הבית עליו ועל אביו ושניהם מתו, או עליו ועל מורישיו, שהוא יורש אותם, כגון דודו שהוא הקרוב ביותר, והיתה עליו כתובת אשה, היה לו חוב של כתובת אשתו, ובעל חוב שנושה בו -
יורשי האב אומרים, הבן מת ראשון, ואחר כך מת האב, והנכסים עוברים ליורשי האב, ואי אפשר לגבות מהם, כיון שהבן לא זכה בהם מעולם.
ובעלי החוב אומרים, האב מת ראשון, ואחר כך הבן, ולכן הבן ירש קודם את נכסי אביו, ורק אחר כך הוא מת, נמצא, שהנכסים היו בחזקתו, ובעלי החובות יכולים לגבות חובם מהנכסים.
בית שמאי אומרים, יחלוקו, כיון ששניהם מוחזקים בצורה שוה בנכסים, היות ששטר העומד לגבות הרי הוא כגבוי, ולכן בעלי החובות והיורשים שניהם נחשבים כמוחזקים בנכסים, ומספק חולקים.
ובית הלל אומרים, נכסים בחזקתן של היורשים, כיון שהם מוחזקים, ואלו בעלי החובות מחוסרים גביה.
גמרא:
תנן התם שנינו במשנה: המלוה חבירו בשטר, גובה מנכסים משועבדים, כיון שיוצא קול על ידי השטר, והלקוחות ידעו להזהר מלקנות, לכן גובים מהם. אבל המלוה לחברו על ידי עדים, בלי שטר, שנחשב כמלוה בעל פה, גובה רק מנכסים בני חורין כיון שאין קול למלוה.
בעי שמואל, שמואל הסתפק: דאיקני, וקנה - מהו?
מי שכתב לחבירו בשטר ההלואה שרוצה לשעבד לו נכסים שהוא עתיד לקנות, ובשעת ההלואה הם עדיין לא שלו, האם אפשר לשעבד נכסים שלא באו לעולם?
אליבא דרבי מאיר, לפי שיטת רבי מאיר, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שאפשר להקנות פירות דקל אף על פי שהפירות לא באו לעולם, וכן אפשר לקדש אשה לאחר שהיא תתגייר על אף שכעת היא לא בת קדושין, לא תבעי לך אין להסתפק, דודאי קנה, כי לשיטתו אפשר לשעבד נכסים שעדיין לא בעולם. שאם אפשר להקנות, בודאי אפשר לשעבד.  124 

 124.  לכאורה ר"מ אמר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם רק בפירות דקל דעבידי דאתו וכאן זה לא עבידי דאתו כי זה לא עומד לכך שיקנה נכסים בעתיד כך הקשו התוס' בד"ה דאיקני, והם מבארים ששעבוד יותר קל מקנין ולכן לא צריך שיהיה עבידי דאתו אך בקצוה"ח סי' קי"ב ס"ק ג' מבאר שבדבר שנמצא בעולם רק זה לא אצלו כמו מקדש אשה לאחר שתשתחררי או לאחר שימות בעלך לא צריך שיהיה עבידי דאתו.
אלא, כי תבעי לך, כל הספק של שמואל, הוא אליבא דרבנן, דאמרי, הסוברים אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, האם שעבוד הוא כמו קנין, או שלשעבד דבר זה יותר קל  125 .

 125.  בביאור החלוק בין קנין לשעבוד נחלקו הראשונים הרשב"ם בד"ה אלא כי תבעי מבאר: א. כי הקרקעות הם בעולם אמנם הם לא בבעלותו אבל כיון שהם בעולם יותר קל לשעבד (והרש"ש דוחה את דבריו כי הרי רבנן נחלקו על רבי מאיר גם בדברים כאלו כמו מקדש אשה ומוכר שדה לכשאקחנה). ב. תקנת חכמים משום נעילת דלת שאפשר לשעבד וכך נוקט הקצוה"ח בסי' קי"ב ס"ק א'. אך בתוד"ה דאיקני משמע שההסבר הוא ששעבוד חל ממילא ע"י מעשה ההלואה ובדבר שחל מעצמו אין חסרון של דשלב"ע ומהתורה כיון שהלוה חייב גם נכסיו משתעבדים אפילו מה שקנה אחרי ההלואה ומה שצריך לכתוב דאיקני זה מדרבנן כי אין קול רק לנכסים שהיו בזמן ההלואה וכן כתבו התומים סי' ק"ד סק"ז והנתיבות סי' ס' סקי"ב.
תא שמע, הגמרא מנסה לפשוט את הספק מהברייתא: וחכמים אומרים, חולקים על אדמון, וסוברים שמי שהלוה לחבירו, ואחר כך מכר המלוה קרקע ללוה, זה לא ראיה שהלוה פרע כבר את החוב (שאם לא כן, לא היה מוכר לו המלוה את הקרקע שלו אלא היה גובה את הכסף עבור חובו) כפי שסובר אדמון. אלא, זה היה פקח, המלוה הוא פקח, שמכר לו את הקרקע אף על פי שהוא חייב לו כסף, מפני שהוא יכול למשכנו עליו. הקרקע שמכר לו, תהיה עתה משכון עבור החוב, ואין המלוה מפסיד.
ולכאורה, הקרקע נקנית לאחר ההלואה, והאיך היא תהיה משכון לחוב שהיה קודם? ומוכח מכאן שאם כותב "דאיקני" זה משתעבד.
אמר ליה רבא, לדחות את ההוכחה: מיניה קאמר!?
כאן הקרקע הרי נמצאת עתה אצל הלוה, ואין מכאן ראיה שאפשר לשעבד דבר שלא בא לעולם, כיון שמיניה, אפילו מגלימא דעל כתפיא! מהמלוה עצמו, יכול המלוה לגבות אפילו מהבגדים שהוא לובש, כיון שזה לא גביה של שעבוד, אלא כל מה שנמצא אצל הלוה, יכול המלוה לגבות, גם אם לא כתב לו "דאיקני".
כי קא מיבעיא לן, כל הספק היה בכותב הלוה למלוה שמשעבד לו גם כל נכסיו דאיקני, ואחר כך קנה ומכר, קנה אחר כך הלוה נכסים, ומכרם, או כתב "דאיקני", וקנה והוריש, שקנה נכסים והורישם, האם המלוה יכול לגבות מהלקוחות או מהיורשים.
והגמרא מנסה לפשוט את הספק ממשנתנו: אמר רב חנא, תא שמע: נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל מורישיו, והיתה עליו, היה על הבן חוב של כתובת אשה, או בעל חוב שהיה חייב לו כסף, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון, ומעולם לא ירש את אביו, ואחר כך מת האב. ובעלי חובות אומרים: האב מת ראשון, והבן ירש אותו והירושה משועבדת לגביית החוב.
ואי סלקא דעתך, אם תרצה להעלות על דעתך ולומר כי הכותב "דאיקני", וקנה ומכר, או "דאיקני", וקנה והוריש, לא משתעבד, כי זה לא היה בעולם בשעת ההלואה, הרי נהי נמי דאב מית ברישא, גם אם האב מת ראשון, הרי דאיקני הוא! שהרי הנכסים לא היו בשעת הלואה אלא אחר כך הוא ירש אותם, ובהכרח, כיון שכתב דאיקני, אפשר לשעבד נכסים שיהיו בעתיד.
אמר להו רב נחמן לדחות דוחה את הראיה: זעירא חברין תרגמה, פירש את המשנה מצד
מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. וזה לא מצד שעבוד, אלא יתומים שאביהם הניח להם נכסים, יש להם מצוה לפרוע את חובותיו.  126  ויתכן ש"דאיקני" לא מועיל לשעבד נכסים.

 126.  תוס' בד"ה מצוה מבאר שזו לא רק מצוה אלא אף כופין אותם כיון שזו מצוה של פריעת חוב וכופין על המצוות. ואם לא הניח נכסים זו מצוה בעלמא של כבוד אב ואם שלא כופין עליה כיון שמתן שכרה בצדה וכן פירשו בכתובות פ"ו ע"א.
מתקיף לה רב אשי, לקיים את הראיה, שאי אפשר לומר במשנתנו שזה מצד מצוה, שהרי אם דאיקני לא מועיל, אין שום תוקף לשטר, שהרי אי אפשר לגבות בו מנכסים שיקנה הלוה לאחר מכן. ואם כן, כמו מלוה על פה הוא, שלא נכתב עליו שטר ! ורב ושמואל, דאמרי תרווייהו, שניהם סוברים, שמלוה על פה, אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, כיון שאין קול, רבנן לא תקנו שיגבה.

דרשני המקוצר[עריכה]