פרשני:בבלי:זבחים טז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים טז ב

חברותא[עריכה]

ומה בעל מום שאוכל קדשים, ובכל זאת אם עבד בהם חילל אותם, אונן החמור ממנו, שאין הוא אוכל בקדשים, אינו דין שאם עבד חילל.  1  ודחינן: מה לבעל מום, שפסולו חמור שכן עשה בו קריבין כמקריבין, שהמום פוסל בין בקרבנות הקריבים ובין בכהנים המקריבין, תאמר באונן, שאין בו חומרא שכזאת?

 1.  מראיית הגמרא "אונן שאינו אוכל אינו דין שחילל" משמע שאיסור אכילת קדשים באנינות הוא מדיני אכילת קדשים ולא מדיני האנינות, כי אילו כל האיסור משום שגורם שמחה באנינות הרי אין מכך ראיה לחומר איסור אנינות בקדשים, ומנלן שמחלל. (ובשם הגרי"ז ידוע שהוכיח ממקור האיסור "לא אכלתי באוני ממנו" שנאמר במעשר, ואילו הוא מדיני אנינות למה מזכירו בוידויו בין דיני מעשר, ובהכרח שהוא מדיני מעשר וקדשים). ובמקור ברוך (ב, ד) דן אם אונן אוכל בקדשים הקרבים בבמה, וכל הנידון שייך רק אם האיסור לאכול הוא מדיני קדשים, ואונן הרי מותר לעבוד בבמה, ויתכן שהוקל דינו גם באכילת קדשי במה, אך אם האיסור הוא מדיני אונן לכאורה אין לחלק ולהקל בקדשי במה. (וראה דברי רבינו חננאל בפסחים (לו א) שלמד ממה שאמרו בוידוי מעשר שלא אכלוהו אונן, כי מדיני המעשר הוא ולא מדיני אונן, ולכן נחשב כלחם שאינו נאכל באנינות ואינו ראוי לצאת בו יד"ח מצה).
ומתרצינן: זר יוכיח, שפוסל למרות שאין בו את החומרא של "קריבין כמקריבין"!
ופרכינן: מה לזר, שפסולו חמור, שכן אין לו תקנה, שהרי הוא פסול לעבודה לעולם, תאמר בכהן אונן שיש לו תקנה למחר משתגמר אנינותו?
ומתרצינן: בעל מום יוכיח, שיש לו תקנה כשיעבור מומו ובכל זאת הוא פוסל.
וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שהן מוזהרין מלעבוד בקדשים, ואם עבדו חיללו אותם. אף אני אביא אונן, שמוזהר מלעבוד, ואם עבד, חילל!
והוינן בה: היכן מוזהר אונן מלעבוד? אילימא משום שדרשו מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שמשמעותו, שכהן אחר שלא יצא אלא עבד כשהוא אונן, חילל. אם כן למה הוצרך כלל לפסול אונן מקל וחומר? והרי חילול - בגופיה של הפסוק כתיב ביה!
ומתרצינן: אלא, אזהרה לאונן נלמדת מ"הן הקריבו". וקסבר מפני אנינות נשרפה אותה חטאת.
שלא היו לה אוכלים, משום שהיו אוננים. ובשעה שקצף משה ושאל את אהרן ובניו: מדוע לא אכלתם את החטאת? ענו לו, שלא אכלו אותה מפני היותם אוננים, ולא פירטו בדבריהם אם כוונתם שהקריבוה באנינות, או שלא אכלוה מחמת אנינות. ולפיכך חזר משה ושאל, האם כוונתכם לומר שעברתם והקרבתם את החטאת באנינות ונפסלה בכך, ולכן שרפתם אותה? וענה לו אהרן: וכי הם הקריבוה? אני הקרבתי, והיה הקרבן כשר, אלא שלא היינו יכולים לאוכלה מחמת שהיינו אוננים, ולכן שרפנוה!
ומוכח משאלתו של משה, שאסור לאונן להקריב קרבן  2 .

 2.  הגרעק"א תמה למה הוצרכה הגמרא להעמיד את הלימוד לאזהרה מ"הן הקריבו" כמאן דאמר "מפני אנינות נשרפה", והרי גם למאן דאמר מפני טומאה נשרפה, מוכח משאלת משה שאסור לעבוד באנינות, כי סבר שטעו מפני האזהרה ובאו לידי שריפה. וראה תשובתו בהערה 2 לתוס' ד"ה והיכן). ובפשטות הביאור כדברי תוס' (ד"ה קסבר) שכל עוד לא נודע המקור לפסול אונן אין לפרש את שאלת משה שמא טעו באזהרה, אלא שאל על טומאה, ואמר לו אהרן בניחותא שעדיין הוא יום ואינם יכולים לאכול באנינות, ואין ראיה לאיסור עבודה באנינות. אבל למאן דאמר "מפני אנינות נשרפה" אי אפשר לפרש כך, שהרי גם בלילה אסורים לאכול ולמה אמר "הן היום", ובהכרח שמשה שאל על טעותם, ואהרן ענה בלשון תמיהה "וכי הם הקריבו והלא הם אוננים", ומוכח שאונן אסור להקריב. וראה בנודע ביהודה (סוף קמא בשו"ת אחרון חביב לבנו) שתמה על הרמב"ם שפסק (פ"ב מביא"מ ה"ז) כתנא דבי רבי ישמעאל שלמד פסול אונן בק"ו מבעל מום, ובהכרח שסובר שמפני אנינות נשרפה, ואם כן היה צריך לפסוק שאנינות לילה דאורייתא (וכדלהלן קא. שלכן לא אכלו בלילה, והובא בתוס') ואילו הרמב"ם פסק (שם ה"ט) שבלילה האנינות מדברי סופרים. עי"ש תשובתו.
(ומה שהוצרך ללמוד מקל וחומר שאונן פוסל בעבודתו, אף שמשאלת משה "שמא הקרבתם אוננים" משמע שעבודתו מתחללת, משום שאפשר לפרש ששאלתו של משה היתה שמא עברתם והקרבתם אותה באנינות, וטעיתם לחשוב שהקרבן נפסל בכך, ובאמת אינו נפסל. ולפיכך הוצרך לקל וחומר לפוסלו).
ומקשינן: כיצד יתכן ללמוד דין אונן מהצד השוה של בעל מום וזר? והרי איכא למיפרך, מה להצד השוה שבהן, שכן לא הותרה מכללו. שבעל מום וזר אסורים בעבודה בכל הקרבנות, ולא הותר איסורן אצל שום אדם. תאמר באונן, שהותר איסורו אצל כהן גדול, שמותר להקריב כשהוא אונן!?
ומתרצינן: טמא יוכיח, שעל אף שהותר מכללו לעבוד בקרבן ציבור, הרי הוא מחלל בעבודתו בשאר הקרבנות  3 .

 3.  הגרי"ז דקדק מרש"י (בד"ה טמא) שהוכיחו רק מטומאה בקרבן ציבור, כי בו הטומאה הותרה, ולא הוכיח מקרבן פסח שקבוע לו זמן, כי בו הטומאה נדחית, ודיחוי אינו נחשב להותר מכללו. וראה להלן (כב ב) שנחלקו תוס' (ביומא נ א) והרמב"ם (פ"ד מביא"מ) אם בכל דיחוי טומאה בציבור צריך ריצוי ציץ, ואם רק על ידי ציץ מרצה הקרבן, ודאי שאין הוכחה מטומאה דחויה, כי בשאר פסולין אין ריצוי ציץ ולכן אינם נדחים, אך אין פסול טומאה קל מהם אלא משום ריצוי.
ודחינן: מה לטמא, שהוא חמור, שכן הוא מטמא אחרים, תאמר באונן שאינו פוסל אחרים?
ומתרצינן: הנך, בעל מום וזר, יוכיחו שהם מחללים אף על פי שאינם פוסלים אחרים!
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין מלעבוד ומחללים בעבודתן. אף אני אביא אונן, שמוזהר לעבוד, ומחלל את הקרבן בעבודתו.
ועדיין מקשינן: ולפרוך, מה להצד השוה שבהן, בזר ובעל מום וטמא, שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד, תאמר באונן, שהותר מכללו בקרבן יחיד אצל כהן גדול?  4 

 4.  רש"י פירש (בד"ה לא הותרו) שאונן הותר מכללו אצל כהן גדול, וראה במשנה למלך (פ"ג מאבל ה"י) שדן אם כהן הדיוט אונן עובד ואוכל ברגל, ובעולת שלמה הוכיח מכאן שאינו אוכל, כי אם כן מצינו שהותר מכללו גם בהדיוט, ולכאורה תמוה שהרי במו"ק (יד:) אמרו שכהן גדול עובד כשהוא אונן כי כל השנה כרגל אצלו, ומטעם זה יעבוד גם הדיוט ברגל. והנה דין כהן גדול אונן מפורש בהוריות (יב ב) שעובד ואינו אוכל, ונפסק ברמב"ם (פ"י ממעה"ק ה"כ, וראה במשנה למלך פ"ב מביא"מ ה"ו שדן אם מן התורה יכול גם להתחיל בעבודה או רק לגומרה). ובתוס' רי"ד (מו"ק שם) נקט שאיסור אכילת קדשים הוא מדיני אנינות, אלא שכה"ג נחשב כרגל רק להקרבה ולא לענין אכילה. ובזכר יצחק (מד) ביאר טעמו, כי רק בעבודה יש חילוק בגדים בין כה"ג להדיוט, אך באכילה אין חילוק ביניהם, וגם אצל כה"ג אינו כרגל. וראה אור שמח (פ"ב מביא"מ ה"ח) שתמה על חילוק זה. אולם במנחת חינוך (רסד כט) ובחידושי הגר"ח (למו"ק שם) הוכיחו ממה שפרש"י שם שכהן גדול כרגל בכל השנה שהרי מקריב קרבנותיו באנינות, ולא נקט שעובד עבודה באנינות, כי יש חילוק בין אכילת קרבנות שנאסרה באנינות מדיני אכילת קדשים, ואיסור זה קיים גם ברגל שאין בו דיני אונן, לבין פסול אנינות שלא התחדש כלל בעבודת כהן גדול, והראיה משילוח קרבנותיו כי מה שאונן אינו משלח הוא מדין אנינות. והיינו שאין דין כהן גדול דוחה אנינות, אלא שלא התחדש בו פסול זה לגבי עבודה. וראה בזכרון שמואל (ס"ס לד, ועי' להלן יז ב הערה 3). אלא אם כן קשה שהרי אין זה "הותר" מכללו, אלא לא נפסל כלל באנינות לעבודה. וכמו שכתב רש"י (בד"ה שם טומאה) לגבי היתר זר בבמה, שלא נחשב הותר מכללו כי לא נאסר מעולם, ומה איכפת לן שאנינות אסורה בהדיוט. וצריך לומר שהותר מכללו אינו דוקא באופן שהותר האיסור אחר שחל, אלא בכל אופן שהיה ראוי לחול והפקיעתו התורה נחשב כהותר, אך מצד האיסור בעלמא לא היה ראוי לחול, אלא רק כאיסור מחודש של זרות בבמה, אין היתרו נחשב כהותר מכללו. ועיין בדבר אברהם (ח"ג א) באורך.
ומתרצינן: שם טומאה מיהא אישתראי. שהרי הותר הטמא בקרבן ציבור, ולפיכך טמא יוכיח, שהותר מכללו, ומחלל בעבודתו  5 .

 5.  רש"י הקשה למה לא אמרו ששם זרות הותר בבמה, וכתב שלא נחשב כ"הותר" שהרי מעולם לא נאסר. וראה להלן (סח ב) דמקשינן "ונילף מבמה" שהזר כשר בה, וכי תימא מבמה לא יליף ופירש שם רש"י ש"במה כחול היא לגבי מקדש", ויתכן שזו כוונתו בסוגיין, שלא נאסר בה זר מעולם כי אין דיניה כדיני המקדש. וראה בהערה לתוס' (ד"ה שכן). אמנם מהרי"ט אלגאזי (על הלכות בכורות לרמב"ן פ"ה אות מ) כתב בשם רש"י ותוס' שזר נחשב הותר מכללו לגבי איסורו לעבוד במקדש, ורק אינו מותר מכללו כטמא שהותר אפילו במקום שנאסר (כתירוץ השני בתוס'), ולכן לא מתרצינן שמצינו זר שהותר מכללו. ולכאורה נמצא שגם זר היה ראוי להאסר בבמה לולי הותרה בה זרות מקרא (בתו"כ אחרי ט ז) ולכן נחשב היתרו כ"הותר" מכללו. וכן משמע ממה שהוצרכה הוראת שעה להתיר זרות לגדעון כשהקריב בבמה (ראה בתמורה כח ב ובע"א הערה 4). אך מקושית תוס' מוכח שלדעת רש"י זר לא היה ראוי להאסר משום שאין פסול זרות אלא מדיני המקדש. כמבואר בהערה 4 לתוס', ואינו יכול ליישב כתוס' שה"הותר מכללו" במנחות אינו קולא באיסור, שהרי פירש במנחות שם ש"יש בה צד קל". וראה הערה 5 לתוס'. ב. במקור ברוך (ב) דקדק שלא הוקשה לרש"י אלא מזרות ולא מבעל מום, והעלה מכך שבעל מום פסול בבמה אפילו בזר, כי מאחר שזר כשר לשמש בבמה מום פוסל בו, ואינו פסול בכהן דוקא. וראה מה שהבאנו לעיל (עמוד א הערה 3) לגבי זר טמא בבמה, ולכאורה לטעם שעבודת זר אינה עבודה, לא שייך בה פסול טמא ובעל מום, ואילו לטעם תוס' ביבמות ש"בני אהרן" הוזהרו על טומאה ולא זרים, יתכן שמום יפסול גם בזר. ולטעם של הכסף משנה שאין פסולי טמא אלא במי שראוי לעבודה, טומאה בזר תפסול בבמה, אך במום יש להסתפק. וראה אבן עזרא (ויקרא כא כד) על הפסוק "כל איש אשר בו מום וגו' וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ופירש "שלא יזבח להם שלמים בלי מום לולי הקבלה" וביאר המשך חכמה כוונתו ש"גם ישראל השוחט לא יהיה בעל מום, אך זה שלא כמו ששנינו להלן (לא:) שכל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה". וכתב ליישב שהכוונה לפסול זר בעל מום בבמה, כדמוכח בסוגיין שאין כהונה בבמה ויש פסול מום בבמה, עי"ש.
רב משרשיא אמר: אתיא דין זה שאונן מחלל בעבודתו בקל וחומר מיושב - ומה יושב, שאוכל בהיותו יושב בקדשים, אם עבד כשהוא יושב חילל. אונן, החמור ממנו, שאינו אוכל בקדשים, אינו דין שאם עבד חילל!?
ואם תפרוך, מה ליושב שפסולו חמור יותר, שכן יושב פסול לעדות, עדיין אפשר להוכיח מיושב תלמיד חכם, שכשר לעדות אפילו בישיבה.
ופרכינן: מה לשם "יושב", שכן פסול לעדות במי שאינו תלמיד חכם?
ומתרצינן: רב משרשיא מהחומרא של "שם יושב", לא פריך!
ואם תימצי לומר פריך, אתיא אונן מיושב ומחדא מהנך (מבעל מום, או זר, או טמא) בצד השוה. כי באלו אין את החומרא של "שם יושב".
שנינו במשנה: אונן - פסול.
אמר רבא: לא שנו אלא בקרבן יחיד. אבל בקרבן צבור מרצה כהן הדיוט כשהוא אונן לכתחילה, קל וחומר מטומאה -
מה טומאה החמורה, שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, הותרה מכללה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור. אנינות, הקלה מטומאה, שהותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור!  6 

 6.  הגרי"ז הקשה לפי דעת הרמב"ם (פ"ד מביא"מ ה"ז) שטומאה דחויה בציבור רק על ידי ריצוי ציץ, איך שייך ללמוד קל וחומר מטומאה לאנינות שאין בה ריצוי ציץ. ולכאורה מוכח כמו שצידדו תוס' ביומא (צו ב) שרבא סובר טומאה הותרה בציבור, ולהיתר אין צריך ריצוי ציץ. (וראה תוס' יומא ו ב ד"ה אמר, ונודע ביהודה תנינא או"ח פו). ובתוס' (ד"ה אבל) נקטו כי היתר הטומאה בציבור חל רק על ההקרבה ולא על הבשר לאכילה, ולפי המבואר כאן, נמצא דהיינו אף אם טומאה הותרה בציבור, והיינו משום שההיתר חל בלי ריצוי ציץ ולכן שוה דין טומאה לאנינות, אך בטומאה הנדחית בריצוי ציץ יתכן להתיר אף את הבשר. אך מתוס' ביומא (ז א) משמע להיפך, שאם טומאה נדחית אין היתר לבשר, אך אם הותרה נחשב שקרב הקרבן בטהרה וגם הבשר מותר באכילה, וראה בהערה 9 לתוס' בהרחבה. עוד נמצא לפי יסוד התוס' שקרבן ציבור הבא בטומאה או באנינות אינו מותר באכילה, והוא חמור מהקרבת כהן גדול אונן שאף על פי שהוא אינו אוכל, אחרים אוכלים ממנו. (וראה להלן צט. שלמדו מכה"ג אונן לטמא בקרבן ציבור, ויש לומר שלמדו קל וחומר שאם כהן גדול אונן אינו חולק כל שכן טמא בקרבן ציבור).
מתקיף לה רבא בר אהילאי לרבא: הרי בפשטות משמעות הכתוב היא, שאונן אסור בעבודה בין בקרבן ציבור ובין בקרבן יחיד, שהרי לא חילק בו הכתוב. ואם באת ללמוד בקל וחומר ולהוציא את הפסוק מפשוטו, הרי יש לך ללמוד בקל וחומר גם על יתר הדינים של אונן וטמא, וכך תלמד:
א. לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד  7  מקל וחומר - ומה טומאה הקלה, שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור, לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד. אנינות החמורה, שלא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד!

 7.  לכאורה תמוה איך סלקא דעתא לאסור אנינות בקרבן יחיד של כהן גדול, והרי אהרן הקריב ביום השמיני למילואים כמה קרבנות יחיד. וראה רמב"ן (ויקרא י, יט) שבאמת כל קרבנות אותו היום הוקרבו קודם שנעשו אוננים, והנידון בחטאת הציבור שנשרפה רק משא ומתן של הלכה היה, אולם לא נעשה כלום בעת האנינות. (אך בדברי רש"י הבין שנעשו באנינות, וראה דבריו שם פסוק ו).
אלא בהכרח, משמעות הכתוב היא שהיתר האנינות הוא בין בכהן הדיוט ובין בכהן גדול, ולא יוצא הכתוב ממשמעותו!
ב. ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר - ומה אנינות החמורה, שלא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור, הותרה אצל כהן גדול אפילו בקרבן יחיד, טומאה הקלה, שהותרה אפילו אצל כהן הדיוט בקרבן צבור (שהרי בקרבן ציבור הותרה טומאה בסתם, ולא חילק הכתוב בין כהן הדיוט לכהן גדול) - אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?
וכן יש לדרוש להפך -
ג. ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר - ומה אנינות הקלה, שהותרה אצל כהן גדול אפילו בקרבן יחיד, לא הותרה אצל כהן הדיוט, ואפילו לא בקרבן ציבור. טומאה החמורה ממנה, שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן ציבור!?
ואם כך תדרוש בקל וחומר ותוציא ממשמעות סתמא דקרא לא תדע כיצד לדרוש, שהרי יש באפשרותך לדרוש בכמה אפשרויות הסותרות האחת את השניה, כשאינך יודע איזה מהן הנכונה.

דרשני המקוצר[עריכה]