פרשני:בבלי:זבחים ל ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים ל ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה אביי לרב דימי: והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כי מגעת להו, אם תרצה לקרב ולהשוות לדברי רבי מאיר ורבי יוסי בתמורה בהדי הדדי, הרי שקרובים דבריהם להיות שוים, ולא פליגי, אלא שניהם סוברים שאין אומרים "תפוס לשון ראשון", ואם כן נמצא שגם רבי מאיר אינו סובר כרבי יהודה של משנתנו.
אמר ליה רב דימי לאביי: וכי אפשר לומר שרבי מאיר ורבי יוסי לא פליגי!? והא מיפלג פליגי בפירוש במשנה במסכת תמורה, לגבי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים, שלרבי מאיר הרי זו עולה, ולרבי יוסי חציה עולה וחציה שלמים!?
אמר ליה אביי: אכן, נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אבל לא בכל ענין נחלקו, אלא - פליגי במאי דפליגי, והיינו מה היתה כוונת הממיר באומרו לשון זו, ששניהם סוברים שהקדושה חלה לפי כוונת המקדיש, וחולקים בפירוש כוונתו, אך ולא פליגי במאי דלא פליגי, והיינו אם אומרים תפוס לשון ראשון או לא, ושניהם אינם סוברים תפוס לשון ראשון  9 .

 9.  תמהו התוספות (בד"ה אמר ליה), מאחר ושיטת אביי היא שרבי מאיר אינו סובר תפוס לשון ראשון, מה הקשה רבא לעיל על אביי שאמר מודה רבי מאיר בלחצות שחלים שניהם מדברי רבי יהודה הסובר בזה תפוס לשון ראשון, הרי רבי מאיר לא אמר את דבריו בשיטת רבי יהודה אלא סברתו היא משום שחזר בו מדיבורו הראשון, אבל בשחיטה אינו סובר כרבי יהודה אלא עירוב מחשבות יש כאן!? וכתב בזה הקרן אורה, כי מה שאמר אביי לעיל שמודה רבי מאיר בלחצות לא אמר זאת לשיטת רבה בר בר חנה שהרי אם אמרנו שבאומר לא תחול זו אלא אם כן תחול זו מודה רבי מאיר, כל שכן בלחצות מודה הוא, ומה חידש בזה אביי, אלא מחלוקתם של אביי ורבא לעיל לגבי לחצות היא לשיטת רב דימי הלומד בדברי רבי מאיר שטעמו הוא משום תפוס לשון ראשון שבזה חידש אביי שבלחצות מודה רבי מאיר שחלים שניהם.
ומבארת הגמרא: דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים, רבי מאיר ורבי יוסי, היכא דאמר הממיר "תחול זו תמורת עולה, ואחר כך תחול זו תמורת שלמים", שבזה לדברי הכל לא חיילא קדושת שלמים. כי מאחר וחלה כבר קדושת עולה, אין קדושה חלה על קדושה! ואם אמר "לא תחול זו עולה אלא אם כן חלה זו שלמים", בזה דברי הכל חיילא קדושת שניהם, מאחר והתנה את קדושת העולה בשלמים, ולכך נתכווין. וכיון שחלה קדושת שניהם, דינה שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחציים שלמים.
כי פליגי רבי מאיר ורבי יוסי באופן דאמר "בהמה זו תהיה תמורת עולה, תמורת שלמים".
רבי מאיר סבר, מדהוה ליה למימר - אם היה רוצה שיחולו שניהם - תמורת עולה ושלמים, ואמר תמורת עולה תמורת שלמים, שמע מינה שמלכתחילה היתה כוונתו שתחול קדושת עולה, אלא שלאחר כך אחר מיהדר קא הדר ביה, ורצה שתחול קדושת שלמים, וכיון שכבר חלה קדושת עולה, אין חזרתו מועילה, ואין קדושת שלמים חלה.
ורבי יוסי סבר, שאין באמירת "תמורת שלמים" משום חזרה מאמירה ראשונה אלא רוצה שיחולו שניהם, וסבר אדם זה, כי אי אמר תמורת עולה ושלמים, הוה אמינא ישתמע מדבריו שכוונתו להחיל פלגא תמורת עולה ופלגא תמורת שלמים, שאז אינה קריבה, כיון שאין מקריבין קרבן לחצאין, ולהכי אמר "תמורת עולה תמורת שלמים", למימרא שישתמע מדבריו דכולה קדשה בקדושת עולה, וכולה קדשה בקדושת שלמים הויא. אלא שטעה אדם זה בחושבו שעל ידי כן יקריב בהמתו.
אבל כיון שכוונתו היתה שיחולו שתי הקדושות, דבריו קיימים, ותרעה הבהמה עד שתסתאב, ותמכר, ויביא בחצי דמיה עולה ובחצים שלמים. ומכל מקום שמענו, שבאופן שאמר "תמורת עולה ושלמים" חלות שתי הקדושות אף לפי רבי מאיר, ואין אומרים תפוס לשון ראשון. וזה שלא כדעת רבי יהודה במשנתנו, הסובר שאם חשב כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו אומרים תפוס לשון ראשון, אעפ"י שכוונתו היא לשניהם ואין מחשבתו השניה חזרה מן הראשונה (כמו בתמורת עולה ושלמים).
אמר ליה רב דימי לאביי: וכי מדברי רבה בר בר חנה באת להקשות עלי? הוא, רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, אמר שרבי מאיר ורבי יוסי לא פליגי בדין תפוס לשון ראשון, ואילו אנא אמינא - פליגי! ואפילו באמר תמורת עולה ושלמים סובר רבי מאיר תפוס לשון ראשון  10 .

 10.  תמה השיטה מקובצת (בהשמטות), שנמצא שספק הגמרא לעיל לגבי תמורת עולה ושלמים תלוי במחלוקת זו של רבה בר בר חנה ורב דימי האם טעמו של רבי מאיר הוא משום תפוס לשון ראשון והוא הדין לתמורת עולה ושלמים שחלה קדושת עולה בלבד, או שאין טעמו משום תפוס לשון ראשון ורק בתמורת עולה תמורת שלמים חולק רבי מאיר כפי שהתבאר בדברי רבה בר בר חנה!? ולכך כתב, שספק הגמרא לעיל הוא כפי מי ההלכה אם כרבה בר בר חנה או כרב דימי, עוד כתב, שעיקר הספק בגמרא לעיל הוא משום הספק של "לחצות".
אמר עולא ואיתימא רבי אושעיא: אפשר ידעין חברין בבלאה האם יודעים חברינו מבבל את הגירסא במשנתינו, האם "כזית כזית" תנן או "כזית וכזית" תנן?
ומבארת הגמרא את הספק: האם לאכול כזית בחוץ כזית למחר (ללא וי"ו החיבור) תנן, ודווקא באופן זה סובר רבי יהודה שהיות ואלו שתי מחשבות הרי שתפוס לשון ראשון וחל הפיגול, אבל באופן שחישב כזית וכזית הרי זה דיבור אחד ודברי הכל עירוב מחשבות הוי, וחלות שתי המחשבות יחד אף לרבי יהודה  11  ואין כאן פיגול.

 11.  הקשו התוס', הרי לעיל אמר רבא שאינה לשחיטה אלא לבסוף וחלות שתי המחשבות רק בסוף השחיטה ואם כן אין הבדל בין כזית וכזית לכזית למחר כזית בחוץ שסובר בזה רבי יהודה תפוס לשון ראשון, ומדוע בכזית וכזית מסתפקת הגמרא שמא מודה רבי יהודה, ועוד, מה שונה כזית וכזית מתמורת עולה ושלמים שלדעת רבא סובר בזה רבי יהודה תפוס לשון ראשון? ובשיטה מקובצת (השמטות, אות ו) כתב ליישב את הקושיא השניה, שיש לחלק בין חצאי זיתים שמאחר ויש כמה זיתים בקרבן אין אמירות כזית וכזית סותרות זו את זו ולכך מודה רבא שבזה אף אבי יהודה סובר שיחולו שתיהן, ומה שאין כן בתמורת עולה ושלמים שלא שייך שיחולו שתיהן בבהמה אחת משום כך נראה יותר כנמלך ולכך סובר רבי יהודה בזה תפוס לשון ראשון.
או דלמא כזית וכזית תנן, דלרבי יהודה אפילו לשון זו פרטא הוי, וכל זית הינו מחשבה בפני עצמה, ולכן אף בזה סובר תפוס לשון ראשון וחל הפיגול, וכל שכן שיסבור כך רבי יהודה באופן שאמר כזית חוץ לזמנו, כזית חוץ למקומו, שאלו שני פרטים נפרדים.
ופושטת הגמרא, תא שמע מהא דבעא מינה לוי מרבי: חישב לאכול כזית למחר בחוץ, מהו דינו? האם נאמר מאחר ובאותו זית חישב את שתי האכילות והרי זה כאכילה אחת הרי שאף רבי יהודה מודה שנחשב עירוב מחשבות. או שמא נאמר שתמיד הדין הוא תפוס לשון ראשון, וכיון שחשב קודם על אכילת חוץ לזמנו ואחרי כן על אכילת חוץ למקומו, חל הפיגול שקדם  12 .

 12.  מבואר בסוגייתנו, שעל אף שמחשבת אכילת כזית למחר בחוץ היא מחשבה על בשר שבלאו הכי פסול, שהרי מחשב לאכול חוץ לזמנו בשר שנפסל ביוצא ומחשב לאכול חוץ למקומו בשר שנפסל בנותר, אעפ"י כן אין בזה משום למנוע את הפיגול מלחול. ולקמן דף (ל"ו (דנה הגמרא על מי שחישב שיאכלוהו טמאים חוץ לזמנו, ומבואר שם בתוס' (בד"ה שיאכלוהו טמאים), שהנדון הוא האם מחשבת פיגול על בשר שבלאו הכי נפסל משום טמא מפגלת, שהרי במחשבת אכילת טמאים נמצא שנטמא הבשר בנגיעה קודם שיאכלוהו והרי זו מחשבה על בשר טמא. והקשה החזו"א (בליקוטים, סימן א' ס"ק י'), מדוע אין להוכיח מסוגייתנו שאין חסרון בזה שמחשב על בשר פסול? ותירץ, שמאחר ולענין מחשבת חוץ למקומו אין חסרון במה שמחשב לאכול בשר הנפסל ביוצא וכן לענין מחשבת חוץ לזמנו אין חסרון במה שמחשב על בשר הנפסל בנותר אלא החשיבה אותם תורה אכילה לענין זה שיפסלו במחשבה זו, הוא הדין באחת כלפי חבירתה שאינן מפסידות זו את זו ואין הנותר מהוה חסרון לחוץ למקומו ולא היוצא לחוץ לזמנו.
אמר ליה רבי ללוי - זו שאלה! כלומר, שאלה גדולה שאלת, והתשובה לשאלתך: באופן זה שחישב את שתי האכילות באותו זית, אפילו רבי יהודה מודה, כי עירוב מחשבות הוי!  13 

 13.  הקשה השיטה מקובצת (אות ה), מה שונה זה מהאומר תמורת עולה ותמורת שלמים שהגם שמחשב בדבר אחד הדין בזה תפוס לשון ראשון ומדוע כאן לא נאמר כן שאף שמחשב באותו כזית מכל מקום תפוס לשון ראשון? ותירץ, שבתמורת עולה ושלמים מאחר ואי אפשר שתחול קדושת עולה על שלמים הרי שאי אפשר לקיים דבריו ולכך תפוס לשון ראשון, אבל בכזית למחר חוץ למקומו שבידו לקיים דבריו ולאכול למחר בחוץ נתפסות שתי המחשבות.
אמר לפניו רבי שמעון ברבי: וכי לא משנתינו היא, מדוע שיבחת את שאלתו, הרי תשובה זו שאמרת ניתן לדייקה מדברי המשנה, שאמרה "לאכול כזית בחוץ כזית למחר", "כזית למחר כזית בחוץ", "כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר", "כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ", פסול ואין בו כרת. ומשמע שדווקא באופן זה שחישב על שתי אכילות חולק רבי יהודה וסובר תפוס לשון ראשון, הא אידך, שחשב כזית למחר בחוץ, שזו אכילה אחת, מודה רבי יהודה שעירוב מחשבות הוי.
אמר ליה רבי לרבי שמעון בריה: הוא, לוי, על פי מה שלמדתי אותו, שאל בי דבר חכמה. ואת אמרת משנתינו!?
לדידך, דאתניתך במשנה תרתי, שבין בכזית כזית ובין בכזית וכזית נחלקו רבי יהודה ורבנן, לא קשיא לך שאלתו של לוי. והיטב דייקת מן המשנה ששנתה רק את אלו האופנים ולא שנתה את האופן של חישב לאכול כזית למחר בחוץ, שבזה מודה רבי יהודה.
אבל לדידיה, ללוי, דלא אתניתיה במשנה אלא חדא משני אלו האופנים, והיינו כזית כזית, ושמעינהו לוי לרבנן, שאר תלמידי רבי שבבית המדרש, דקא גרסי תרתי אופנים, כזית כזית, וגם כזית וכזית, מספקי ליה, מסתפק, ואמר:
האם הגירסא ששנה רבי לדידי, שהיא כזית כזית, היא דווקא, ואילו הגירסא דידהו, שהוסיפו "כזית וכזית" אינה נכונה, אלא אף רבי יהודה מודה בזה, כי עירוב מחשבות הוי, והם טעו והוסיפוה מדעתם ולא קיבלוה מרבי, ואם כן, כל שכן שאם חישב לאכול כזית למחר בחוץ הרי זה עירוב מחשבות.
או דלמא שגירסתם דידהו דווקא ומפי רבי שמעוה, ולדידי בלבד לא שנה רבי את שני האופנים אלא שיורי שייר לי את האופן השני אשר גם בו חולק רבי יהודה, ואם כן, אין לי לדייק ממה שהשמיט רבי בגירסתו לתלמידים במשנה את האופן השלישי, חישב לאכול כזית למחר בחוץ, כי, ומדשייר לי לדידי הא, כזית וכזית, שייר להו לדידהו נמי בהך, כזית למחר בחוץ, ולא שנה להם, הגם שסובר שאף בזה חולק רבי יהודה  14 .

 14.  הקשה השפת אמת, הרי למסקנת הגמרא מבואר שאף בכזית וכזית נחלקו רבי יהודה ורבנן, ונמצא שהגם ששייר רבי ללוי דבר זה, מכל מקום לא שייר לו עוד דבר, שהרי בכזית למחר בחוץ אמר רבי שהוא עירוב מחשבות, ואם כן, היה לה לגמרא לומר שאמנם ידע לוי כי מה ששנה רבי לתלמידים הוא דווקא, ובכל זאת הסתפק האם ממה ששייר לו רבי כזית וכזית יש לו להסיק ששייר לו גם כזית למחר בחוץ, או שלא שייר לו כי אם כזית וכזית, אבל כזית למחר בחוץ סובר שעירוב מחשבות הוא.
ומבארת הגמרא: והי, באיזה אופן אתנייה, שנה רבי ללוי, שלא היה יכול ללמוד ממנו לגבי לאכול כזית למחר בחוץ?
אילימא כזית וכזית אתנייה, שנה לו, שבזה חולק רבי יהודה, הרי האי, לאו שיורא הוא! כי אם בזה חולק רבי יהודה, כל שכן שחולק בכזית כזית, ולא היה לרבי להשמיע כלל דין זה. וכיון שאין שיור בדבריו, היה לו ללוי להסיק ממה שלא שנה לו רבי את האופן של חישב לאכול כזית למחר בחוץ לומר שגם בזה חולק רבי, שבזה באמת מודה רבי שנחשב עירוב מחשבות.
אלא כזית כזית אתנייה רבי ללוי, ולא היה לו ללמוד מזה מה הדין בכזית וכזית, וכששמע את התלמידים גורסים בדבריו גם את האופן של כזית וכזית, הסתפק אם גירסתו דווקא, או גירסתם דווקא.
ומקשינן: אם כן, ותיבעי ליה ללוי מה הדין בכזית וכזית, שהרי מסופק הוא אם שנה רבי דבר זה או לא והיה לו לשואלו זאת!?
ומתרצינן: סבר לוי, איבעי מיניה, אשאל מרבי שאלה חדא, דשמענא בתשובתו עליה תרתי, גם את הדין בכזית וכזית, וגם את הדין בכזית למחר בחוץ.
דאי בעינא ממנו רק כזית וכזית, הא ניחא אי אמר לי בזה כללא, הרי זה עירוב מחשבות, אדע כי כל שכן כזית למחר בחוץ, עירוב מחשבות הוא.
אלא אי אמר לי בזה פרטא, ואף בזה סובר רבי יהודה תפוס לשון ראשון, אכתי כזית למחר בחוץ קא מיבעיא לי, ולא תהיה לי פשיטות אם גם בזה סובר רבי תפוס לשון ראשון, או שבזה מודה שנחשב עירוב מחשבות.
ומקשינן: אי הכי, השתא נמי, ששאל על כזית למחר בחוץ, לא ברור שתהיה לו פשיטות על כזית וכזית. כי התינח אי אמר ליה רבי כזית למחר בחוץ פרטא, ואף בזה חולק רבי יהודה, יש לו לפשוט מכך כי כל שכן בכזית וכזית, שהן שתי אכילות, חולק רבי יהודה. אלא אי אמר ליה שכזית למחר בחוץ כללא, שהוא עירוב מחשבות, אכתי כזית וכזית, שהן שתי אכילות, מיבעי ליה! אולי בזה סובר רבי תפוס לשון ראשון.
ומתרצינן: סבר לוי שיוכל להבין מדברי רבי את שני האופנים. שהרי אם יאמר לי שכזית למחר בחוץ הוא פרטא כל שכן כזית וכזית כך הוא. ואם יאמר לי בניחותא ללא רתיחה שהוא כללא אבין ממנו שרק באופן זה כך הוא אבל בכזית וכזית הוא פרטא וכרבנן, כי אם כן, שאף זה כללא, מרתח רתח,  15  רבי יענה בריתחא - מה לך להסתפק?

 15.  הקשה השיטה מקובצת, משמע מדברי הגמרא כאן שעל אף שדעת השואל להחמיר שלא כדין, כגון זו שבא לוי להחמיר בדין כזית למחר בחוץ שיחשב פרטא ויהיה פיגול, מכל מקום אם סובר רבי שהוא כללא שייך שתהיה לו ריתחא בבואו להורות לו שאין כאן פיגול, ואילו בחולין (נב א) כתב רש"י שכאשר בא השואל להחמיר שלא כדין אין העונה משיב בריתחה משום שלא איכפת לו בזה שיחמיר, ואם כן כיצד סמך לוי על כך שאם ישיב לו רבי בניחותא שכזית למחר בחוץ כללא יבין מכך שכזית וכזית פרטא, שמא אף כזית וכזית כללא הוא, והסיבה שלא רתח רבי בתשובתו היא משום שאין בטעותו של לוי קולא אלא חומרא (וכן העירו התוס' שם)!? עוד הקשה, שהיה לו ללוי לשאול מה הדין בכזית וכזית, והיה (אם ישיב לו רבי שהוא כללא כל שכן שכזית למחר בחוץ כן הוא ו) אם ישיב לו שהוא פרטא בניחותא, יש לו ללמוד מכך שדווקא בזה הוא פרטא, אבל כזית למחר בחוץ כללא, ואם ישיבהו דבר זה בריתחא, ילמד מכך שאף בכזית למחר בחוץ הוא פרטא, ולכך רתח, שהרי אם כזית למחר בחוץ פרטא, כל שכן בכזית וכזית!? ותירץ, שהנדון כאן אינו נדון של איסור והתר שיש לו למשיב לרתוח בשביל להוציא את השואל מטעותו שבא להקל בה, אלא טעם הרתיחה כאן הוא משום שהיה לו ללוי להבין דבר זה מעצמו, כי מזה שרבי שנה במשנתו כזית וכזית שהוא פרטא הרי שכזית וכזית כללא הוא ולכך לא שנה דבר זה (ואם כן כל שכן כזית למחר בחוץ שהוא כללא), אבל אם היה שואל לוי על כזית וכזית והיה רבי משיבו (בניחותא) שהוא פרטא אין לו להבין- ממה שלא השיבו דבר זה בריתחא - שכזית למחר בחוץ הוא כללא, כי אף אם הוא פרטא אין לו לרבי לרתוח, כי שמא סבר לוי שהוא כללא משום שלא שנה רבי דבר זה במשנתו (שהרי משום כך שאלו על כזית וכזית). עוד תירץ בשם הר"ר יהודה מקורביל, שטעם הרתיחה הוא משום שמבין מתוך שאלת השואל שאין דעתו לשאול את השאילה הנוספת, ולכן אם ישאלו על כזית וכזית לא היה מרתח כיון שכך הדרך להקדים את שאלת כזית וכזית שאם בזה כללא כל שכן בכזית למחר בחוץ) ואח"כ לשאול על כזית למחר בחוץ, אבל אם ישאלנו על כזית למחר בחוץ יסבור רבי שאין בדעתו לשאול על כזית וכזית (ומשום שפשוט לו בזה שהוא פרטא) ולכך ירתח בכדי להוציאו מטעותו.

דרשני המקוצר[עריכה]