פרשני:בבלי:זבחים לג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים לג ב

חברותא[עריכה]

רבינא אמר: דברי עולא משמו של ריש לקיש, שביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות בלבד איתמר, וכלשונו של עולא "טמא שהכניס ידו לפנים לוקה". אבל אינו חייב כרת עליה כביאת כל גופו, ומה שהוקשה ביאה לנגיעה, היינו לענין האזהרה שלא לבוא למקדש, שעונשה מלקות. אבל לא הוקשה לענין עונש כרת של ביאת מקדש, ומשום כך, אין להקשות על דברי עולא, מהברייתא שאמרה שמצורע שראה קרי בערב הפסח מכניס אצבעותיו לטהרתו, כי מאחר ועל ביאה במקצת אינו חייב אלא מלקות, הרי שנדחה איסור זה  12  מפני חיוב הקרבת הפסח שעל ביטולו נענש בכרת.

 12.  הקשו התוס' (ד"ה לענין מלקות), אמנם אין חיוב כרת על ביאה במקצת. אבל מכל מקום כיצד תדחה מפני עשה של קרבן פסח, הרי מלבד הלאו של ביאה במקצת, יש גם איסור עשה הנלמד מדרשת "טמא יהיה" לרבות טבול יום, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה? ועוד הקשו, הרי בשעה שמכניס ידיו למקדש ועוקר את הלאו של ביאת מקדש, אינו מקיים את מצוות הקרבת הפסח (שהקרבת הפסח נעשית לאחר שכבר נטהר), וכיצד ידחה הלאו מפני העשה? וכתב הקרן אורה, שאין לומר שרבינא בא רק לומר את גוף הדין של ביאה במקצת שהיא במלקות, ואילו הקושיא מהברייתא של מצורע מתורצת כבר בדברי הגמרא לעיל, בדברי עולא שאמר הואיל והותר הותר, שהרי לדברי רבינא לא יתכן תרוץ זה, כי מאחר וסובר רבינא שלא הוקשה ביאה אלא ללאו של נגיעה בלבד, הרי שרק מי שיש לאו בנגיעתו הוקש לענין ביאה במקצת, נמצא שמחוסר כיפורים שאינו אסור בנגיעה, רשאי לכתחילה להכניס ידיו לבהונות שהיא ביאה במקצת ולא נאסר בה, ואם כן, לא יתכן לומר הואיל והותרה לו ביאה במקצת לצרעתו הותרה לקירויו, כי לא התייחד לו התר בשביל טהרתו מעבר למה שהוא מותר בלעדיה. ותירצו התוס', שעשה שיש בו כרת חמור הוא, ודוחה עשה ולא תעשה, ואף שאין מקיים העשה בשעה שעוקר את הלאו. וברעק"א ציין את דברי התוס' בחולין (עח א) שהקשה, מדוע הוצרכה שם הגמרא לדרוש דרשה מיוחדת על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" שנוהג אף במוקדשין, ומנין לחלק בזה בין חולין למוקדשין, ואי אפשר לומר שבאה לענין קרבן פסח שהוא בכרת, ואלמלא הדרשה היה דוחה לאו זה, כי מאחר ויש באיסור זה לא תעשה ועשה, אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומבואר בדברי התוס', שאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה לא תעשה ועשה, ומכל מקום התוס' בסוגייתנו אין סוברים כן. ובקרן אורה כתב ליישב קושיית התוס' כאן, שהעשה של "טמא יהיה" אינו עוסק בביאה במקצת, כי מאחר וביאה במקצת אינה חמורה כל כך בטמא עצמו, שאינה אלא בלאו, מנין לנו שהריבוי של "טמא יהיה" לטבול יום, מדבר אף על ביאה במקצת. ומאחר ואין כאן אלא לאו בלבד, הרי וודאי שיש לו להידחות מפני העשה של קרבן פסח, על אף שאין קיום העשה בזמן עקירת הלאו, שלענין זה וודאי חמור העשה שיש בו כרת. עוד כתב הרעק"א, שצריך לומר שעל אף שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, הרי שעשה שיש בו כרת שהוא חמור, עדיף אף לענין זה.
כי אתא רבין, כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי אבהו: מה שלמד ריש לקיש חיוב מלקות מהפסוק "בכל קודש לא תגע", לענין טמא שנגע בבשר קודש איתמר, ולא  13  לענין חיוב מלקות על ביאה במקצת  14  כפי שאמר עולא משמו. דאיתמר, טמא שנגע בקודש ריש לקיש אמר לוקה,  15  רבי יוחנן אמר אינו לוקה. ומבארת הגמרא: ריש לקיש אמר לוקה, למד דבר זה ממה שנאמר בפסוק (ויקרא יב) "בכל קודש לא תגע". ורבי יוחנן אמר אינו לוקה, כי מה שנאמר בפסוק ההוא אזהרה לנוגע בקודש, בתרומה כתיב. לחייב מלקות את האדם הטמא הנוגע בתרומה,  16  ואין לפרש הפסוק על טמא שנגע בבשר קודש, כי פסוק זה עוסק בטומאת יולדת, שלאחר שטבלה ביום השביעי דינה כ"טבולת יום ארוך" עד לאחר ארבעים יום, ומבואר בהמשך הפסוק, שאיסור זה של נגיעה קיים עליה "עד מלאת ימי טהרה", ולאחר מכן מותרת ליגע בתרומה על אף שעדיין לא הביאה קרבן טהרה הבא ביום הארבעים ואחד. ואילו לענין קודש, אסורה היא בנגיעה בו עד לאחר הבאת קרבנה. ובהכרח שפסוק זה ענינו לגבי תרומה ולא לגבי קודש.

 13.  העיר השפת אמת, שלכאורה אין סתירה בין שני דינים אלו של ביאה במקצת וטמא שנגע בקודש, ויתכן שדרש ריש לקיש איסור נגיעה מגוף הפסוק "בכל קדש לא תגע", ומכל מקום דרש גם איסור ביאה במקצת מההקש של ביאה לנגיעה. וכתב, שאפשר לומר שלמסקנת הגמרא שסובר ריש לקיש שעיקר הפסוק עוסק באזהרה לטמא שאכל בשר קודש, ולא בטמא שנגע בקודש, ומשום שהקישה תורה קודש למקדש, מה ביאת מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קודש האמור בפסוק דבר שיש בו נטילת נשמה, בזה מוכרח שריש לקיש אינו מחייב מלקות על ביאה במקצת, שאם כך הוא, הרי שביאת מקדש האמור שם אינו בהכרח דבר שיש בו נטילת נשמה, כי במקום שבא במקצת אינו חייב כי אם מלקות. אמנם כתב לדחות, שאף על גב שמצינו ביאה במקצת שאין בה כרת, מכל מקום יש בשם ביאה כרת, באופן שנכנס כולו, מה שאין כן בנגיעה, שאין בה כרת בשום אופן.   14.  הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש, ג יח) פסק, טמא שהכניס ידיו למקדש, מכין אותו מכת מרדות. וכתב הכסף משנה, שהמקור לזה הוא בדברי רבי אבהו הסובר שריש לקיש לא דיבר על ביאת מקדש כלל (כמו שפירש רש"י), אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון שדבר זה שנוי במחלוקת, ומכל מקום אסורה ביאת מקצת מדרבנן. והקשה הקהלות יעקב, אמנם ביאה במקצת אין שמה ביאה. אבל מכל מקום הכנסת ידיו הטמאות אינה גרועה ממכניס טומאה למקדש שחייב כרת, כפי שפסק הרמב"ם (בהלכה טז) לגבי המכניס שרץ למקדש, וכן המכניס כלי טמא למקדש פסק הרמב"ם (שם) שחייב מלקות? ואמנם בכתבי הגרי"ז כתב בשם הגר"ח, שאף שביאה במקצת אין שמה ביאה, מכל מקום לוקה משום מכניס טומאה למקדש. ותירץ (וכעין זה תירץ המרחשת חלק א, סימן ב, ב ד), על פי המבואר בגמרא לקמן (צה א), שמעיל שנטמא וטעון כיבוס במקום קדוש (שאסור לקורעו), ואי אפשר להכניסו לפנים משום איסור הכנסת טומאה למקדש, מכניסו בפחות משיעור שלושה על שלושה טפחים ומכבסו. ומבואר בזה, שמדאורייתא אין איסור בהכנסת דבר טמא בפחות משיעור קבלת טומאה. ולכאורה קשה, אמנם פחות משלושה טפחים אינו מקבל טומאה. אבל לאחר שכבר נטמא הרי כל משהו שבו טמא, ואף כשמכניס פחות משלושה טפחים, הרי הוא מכניס טומאה למקדש, אלא מוכרח בזה, שאיסור מכניס טומאה למקדש אינו אלא במכניס דבר שלם הראוי לקבל טומאה כמו שהוא. אבל פחות משיעור, הרי זה כמכניס חצי טומאה שאין היא תפוסה בו אלא מחמת השיעור שיש בכולו. ולפי זה יש לומר, שאף המכניס ידיו, נחשב כמכניס טומאה פחות מכשיעור, כיון שהידים עצמן אינן מקבלות טומאה מדאורייתא, ואין דין קבלת טומאה על איברי האדם, אלא על אדם, שאחר שנטמא האדם אף ידיו טמאות כחלק ממנו, ונמצא שהכנסת הידים אינה אלא הכנסת חצי טומאה, שאינה אסורה מדאורייתא. ומה שחייב ריש לקיש על ביאה במקצת, אין זה משום שסובר שהכנסת חצי טומאה אסורה מדאורייתא, אלא סובר שהביאה במקצת מתייחסת לכולו, ונחשב שהאדם נכנס.   15.  הקשה בחידושי הגר"ח הלוי, מאחר ומצוות עשה לשרוף את כל הקדשים שנטמאו, כמו שפסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין, יט א), מדוע לא יחשב איסור נגיעת טמא בקדשים, לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו, וכמו שפסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין, יח ט) שהמותיר מבשר הקדשים אינו לוקה, משום שהוא לאו הניתק לעשה, שצוותה תורה לשרוף את הנותר, הוא הדין בזה, שמצוות העשה לשרוף את הבשר הטמא, תנתק את הלאו של טמא שנגע בקודש! ? ותירץ, שדווקא שרפת נותר מנתקת את הלאו שבו, משום שדין שרפתו הוא מחמת שם נותר שבו, והוא דין שרפה מיוחד הבא משום דין נותר, ומה שאין כן דין שרפת בשר טמא, שענינו משום דין שרפת כל פסולי המוקדשין, ולא נתייחד על דין טמא דווקא, והוכיח כן ממה שפסק הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין יט ה) שנותר אינו נשרף אלא ביום, ואילו לגבי שאר פסולי המוקדשין ובתוכם טמא, פסק (מעשה הקרבנות, ז ה) שדין שרפתם הוא גם בלילה. עוד תירץ, שהאיסור לנגוע בקודש ענינו במה שאסור לטמא את הקודש, ואילו מצוות שרפה, ענינה לשרוף קדשים שנפסלו בפסול טומאה, ואין המצווה מתקנת את הלאו, ולכן אינה מנתקתו, ומה שאין כן בדין נותר שהאיסור הוא על מה שחל שם נותר בבשר, שאסור שיפסל הבשר בנותר, ועל כך באה המצווה לשרוף בשר שנפסל בנותר, ולכך מנתקת היא את הלאו.   16.  כתב המאירי בשבת (צא, ד"ה קצת מפרשים), שבדין זה של נוגע בתרומה, הנלמד מ"בכל קודש לא תגע", אין הפרש בין טמא שטימא את התרומה בנגיעתו בה, ובין טהור שטימאה ע"י שזרקה לבית טמא. ומבואר בדבריו, שהלאו של "לא תגע" ענינו משום מטמא, ולא משום נוגע. אולם הטהרת הקדש כתב, כי יתכן שסובר רבי יוחנן, שבדין "בכל קודש לא תגע" לא נאמר שנפסלת התרומה על ידי כך, אלא איסורו הוא בעצם הנגיעה אף על פי שאינו מטמאה בכך. ולפי זה יישב את קושיית התוס' ביבמות (עה א ד"ה נגיעה), על דברי הגמרא שלמדה איסור נגיעה בתרומה מ"בכל קודש לא תגע", והקשו התוס', שאם כן, נמצא שהפסוק "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" המובא שם בגמרא לגבי דין זה, מיותר! ? אולם אם אכן לא למדנו מן הפסוק "בכל קודש לא תגע" אלא איסור נגיעה בלבד, הרי שנצרך הפסוק של "במים יובא" ללמד שנגיעת הטמא בתרומה פוסלתה.
ומאחר ופסוק זה אמור לגבי נגיעה בתרומה, אין ללמוד ממנו בקל וחומר לחיוב מלקות לגבי טמא שנגע בקודש, כי אין מזהירין מן הדין.
ומקשינן: וריש לקיש כיצד לומד מפסוק זה לחייב מלקות את הטמא שנגע בקודש, האם האי קרא להכי הוא דאתא, הרי האי מיבעי ליה ללמוד ממנו אזהרה לטמא האוכל בשר קודש?
דאיתמר: אזהרה לטמא האוכל בשר קודש, מנין?
ריש לקיש אמר, נלמד דבר זה ממה שנאמר "בכל קודש לא תגע". רבי יוחנן אמר, תני ברדלא: אתיא "טומאתו טומאתו" מביאת מקדש בטומאה. כי נאמר בטמא שאכל קודש "וטומאתו עליו", ונאמר גם בטמא שבא למקדש "עוד טומאתו בו". מה להלן, בביאת מקדש, ענש הכתוב עונש כרת והזהיר, שנאמר בו "ולא יטמאו את מחניהם". אף כאן, בטמא שאכל קודש, ענש הכתוב, והזהיר.
ומתרצינן: ריש לקיש דרש את עיקר הפסוק לאזהרה על טמא שאכל בשר קודש. ומכל מקום, למד ממנו גם חיוב מלקות לטמא שנגע בקודש.
טמא שנגע בקודש שחייב מלקות, נלמד מדאפקה רחמנא אזהרה זו בלשון נגיעה. ואילו אזהרה לאוכל בשר קודש כשהוא טמא, נלמדת מדאיתקש קודש למקדש בפסוק זה, "בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא". מה ביאת מקדש היא דבר שיש בו כרת, שהבא למקדש בטומאה ענוש כרת, אף אזהרה זו של "בכל קודש לא תגע" עוסקת בדבר שענוש עליו כרת, והיינו טמא שאכל בשר קודש, שענוש כרת.
תניא כוותיה דריש לקיש, שאזהרה לאוכל קודש נלמדת מהיקש של קודש למקדש:  17 

 17.  כתב השפת אמת, שאפשר שיש בברייתא זו ראיה אף למה שדרש ריש לקיש מפסוק זה אזהרה לנגיעה, כי מאחר וטעמו של רבי יוחנן שאינו דורש אזהרה זו, הוא משום שפסוק זה עוסק בענין נגיעה בתרומה, הרי שבברייתא מבואר שעוסק בענין קודש. והביא את דברי הגמרא ביבמות (עה א), שהביאה ברייתא זו, וסיימה בה "והאי דאפקיה בלשון נגיעה, הכי קאמר, נגיעה כאכילה". הרי, שאף הברייתא דרשה דבר זה. אולם הקשה, ששם מבואר לימוד זה לגבי נגיעה בתרומה, ולא לגבי נגיעה בבשר קודש, וכן הקשו שם התוס'.
נאמר "בכל קודש לא תגע" אזהרה לאוכל.
אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע?

דרשני המקוצר[עריכה]