פרשני:בבלי:זבחים מה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מה ב

חברותא[עריכה]

אבל אם היה זה במזיד, לא הורצה הקרבן. ודבר זה הוא רק קנס מדרבנן שלא יאכל הבשר. אבל הבעלים נתכפרו, ואינם צריכים להביא קרבן אחר, כי אין כח ביד בית דין לעקור דבר מן התורה ולפסול את הקרבן ולחייבו להביא קרבן אחר, כי הוא יהיה חולין בעזרה.
במה דברים אמורים שיש חילוק בין שוגג למזיד, בקרבן יחיד. אבל בקרבן ציבור, בין בשוגג בין במזיד הורצה. שלא קנסו בו רבנן.
ובקרבן עובדי כוכבים, בין בשוגג ובין במזיד, לא הורצה.  9   10 

 9.  ומאחר שלא הורצה, אין מקטירים את האימורים של הקרבן, והמשנה למלך (פרק י הלכה ז ד"ה ודע שמה) מביא מחלוקת בין התוספות האם נכרי שנדר חייב לקיים נדרו או לא. ועיין באבני מילואים (א ב) שלמרות שנכרי אינו מצווה על איסור בל יחל, מכל מקום הוא מחוייב מצד דיני הממונות לקיים מה שנדר להביא קרבן, שהרי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט.   10.  בחידושי הגרי"ז כאן ובאבן האזל (פסולי המוקדשין א לד) חידשו שכל מה שאמרנו שהציץ אינו מרצה בקרבן של נכרי, זה רק כשנטמא הדם, אבל אם נטמאו האימורים אזי הציץ מרצה להקריבם למזבח. וטעם החילוק הוא, שהרי כל מה שלמדנו שהציץ אינו מרצה בעובדי כוכבים הוא משום שהם לא בני הרצאה, וכמו שאמרו בגמרא, וטעם זה שייך רק לענין הדם, שהכפרה תלויה בו והוא בא לריצוי על בעל הקרבן, ומאחר שאינם בני הרצאה וריצוי לא שייך בהם ריצוי הציץ. אבל האימורים, שאינם באים להיות לריצוי על בעל הקרבן, שהרי אין כפרת בעל הקרבן תלויה בהם, אין בהם כל חילוק בין אם הם של עכו"ם או של ישראל, אלא בכל ענין שייך בהם ריצוי ציץ להיות קרבים על המזבח.
אמרוה רבנן להלכה זו, שבקרבן עכו"ם לא הורצה דם שנטמא אפילו היתה הזריקה של הדם הטמא בשוגג, קמיה דרב פפא, והוסיפו: הא ברייתא כמאן? דלא כרבי יוסי
. דאי סבירא לה כרבי יוסי, האמר: בכולן, בכל הדינים הללו אני רואה להחמיר, שאין חילוק בין קדשי ישראל לקדשי עכו"ם. ואילו הברייתא מחלקת ביניהם ואומרת שבעכו"ם דם שנטמא אינו מרצה בין בשוגג ובין במזיד.
אמר להו רב פפא: אפילו תימא, אפשר לומר שברייתא זאת בשיטת רבי יוסי היא.
כי שאני התם, לגבי ריצוי דם טמא, שיש לנו גילוי של התורה על זה, דאמר קרא בפרשת הציץ "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'". ודרשינן: רק להם, לבני ישראל, יהיה הציץ לרצון, לכפר להם על טומאת הדם, ולא לעובדי כוכבים, שאין הציץ מרצה על עובדי כוכבים.
ולפי זה, מה שאמרה הברייתא שבעובדי כוכבים בין בשוגג ומזיד לא הורצה, היינו מדאורייתא.
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: לדבריך שאתה דורש את המיעוט הזה לפי רבי יוסי, אלא מעתה, הא דכתיב בפרשת טומאה "וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי", האם הכי נמי נדרוש "הם", בני ישראל, ולא עובדי כוכבים, כמו שמיעטת גבי רצוי ציץ, ותאמר שאין חייבין לרבי יוסי על אכילת קדשי עכו"ם בטומאה? והלא רבי יוסי אמר ש"בכולן (גם בטומאה) אני רואה להחמיר בקדשי עכו"ם כבישראל".  11 

 11.  רש"י מפרש שהקושיא היא ממה שלמדנו במשנה שרבי יוסי מחייב משום טמא בקדשי עכו"ם. ובהגהות הב"ח כתב לפרש לפי מה שמבואר בגמרא לעיל (טו ב) שמאחר ולמדנו שהציץ אינו מרצה על טומאת הדם בקדשי עכו"ם, למרות שבקדשי ישראל הוא מרצה, ודאי שיש חיוב על כהן המקריב את קרבן העכו"ם בטומאת הגוף ואפילו לרבי שמעון. אולם כנראה שרש"י מפרש שמאחר וכאן בסוגיין מדברים לענין אכילת הקרבן בטומאת הגוף, לענין זה לא שייך ללמוד כלום מענין ריצוי הציץ, אבל לעיל דיברנו לענין הקרבה בטומאה, ולכן לומדים מהציץ.
אלא, אמר רב אשי: אמר קרא לגבי ריצוי ציץ על דם טמא שנזרק "לרצון להם לפני ה'", ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו.  12  שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה להם. וזה הוא מיעוט מיוחד שנאמר רק לגבי רצוי ציץ, אבל בשאר הדינים סבירא ליה לרבי יוסי שעובדי כוכבים נתרבו כישראל.

 12.  האבן האזל (שם) מבאר שאין כונת הגמרא לומר שאין ריצוי כלל על העכו"ם בקרבנו, שהרי בגמרא תמורה (ב ב) מבואר בפירוש שנכרי יכול להביא קרבן כדי שהוא עצמו יתכפר בו, אלא הכונה שאין להם כפרה מקיבעא (כלומר גמורה וקבועה) אלא מקופיא, וכמו שהגמרא אמרה (לעיל ו א) לענין יורש.
מתניתין:
אפילו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול, כגון קומץ וקטורת (שהוזכרו במשנה לעיל), מכל מקום, חייבין עליהן משום נותר, ומשום טמא. אם אכל בשוגג חייב קרבן חטאת, ואם אכל במזיד חייב כרת.
חוץ מן הדם, שאין חייבין עליו לא משום פיגול, ולא משום נותר, ולא משום טומאה, כדמפרש בגמרא.
רבי שמעון מחייב משום טומאה רק בדבר שדרכן לאכול, כגון קומץ ומנחת כהנים, שאף על פי שהם עומדים להקטרה על גבי המזבח ולא עומדים לאכילת אדם, כיון שהם ראויים לאכילה, חייבים על אכילתם בטומאה.
אבל העצים והלבונה והקטורת, שאינן ראויין לאכילה, אין חייבין על אכילתן משום טומאה. ורבנן חולקים עליו ומחייבים בכולם.  13 

 13.  הכסף משנה (פסולי המוקדשין יח כד) כתב שלפי רבי שמעון גם אין חייבין משום נותר על עצים ולבונה. והטעם הוא משום שלומדים נותר בגזירה שוה "חילול חילול" מטמא, ואם אין חיוב של טומאת הגוף עליהם, הוא הדין שאין בהם חיובנותר, וכמושביארהחזו"א (זבחים ט ח).
גמרא:
שנינו במשנה לעיל את הכלל שאין חייבים על פיגול אלא אם הוא דבר שיש לו היתר בין לאדם ובין למזבח. ועתה מביאה הגמרא ברייתא הדנה בענין:
תנו רבנן: יכול לא יהו חייבין, לא יהיה חיוב חטאת על אכילת קדשים טמאים, משום טומאה, אלא על דבר ש"יש לו מתירין" בין לאדם בין למזבח.  14 

 14.  הקשה הגרעק"א איך יתכן שאין חיוב משום נותר וטמא בדברים שאין להם מתירין, שהרי מבואר במשנה לעיל (מג) שדם אין בו חיוב משום פיגול, הואיל ואין לו מתיר אלא הוא עצמו המתיר, ולקמן בגמרא לומדים מפסוקים שאין חיוב נותר וטמא בדם, ואם לא היה חיוב נותר וטמא בדבר שאין לו מתירין, לא היו צריכים פסוק בדם למעטן מהם, ונשאר בצע"ג. ויעויין בתוס' לעיל (מב ב ד"ה הקומץ, בסוף דבריהם) שנסתפקו התוס' האם בשיירי הדם יש חיוב פיגול, ואם נאמר שיש בהם פיגול, מיושבת הקושיא.
ודין הוא שנלמד דבר זה מקל וחומר (ובצורה הפוכה, מהחמור אל הקל): ומה פיגול, שהוא חמור, לפי שהוא בקביעה, קרבן קבוע, שלא הקילה בו תורה, אלא בין עני ובין עשיר מביא כשבה או שעירה לחטאת, ובידיעה אחת, שכדי לחייבו קרבן חטאת אין צורך שתהיה לו ידיעה על הפיגול לפני שאכל אותו, אלא די בכך ששגג באכילת הפיגול ואחר כך נודע לו שאכלו לחייבו חטאת, ולא הותר מכללו בצבור (ואילו גבי טומאה מצינו שטומאה הותרה בציבור), מכל מקום, אין חייבין עליו אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח.
קל וחומר לטומאה, הקלה מפיגול, בכך:
א. שהיא אינה מחייבת קרבן קבוע, אלא חיובה הוא בעולה ויורד (עשיר מביא בהמה, העני מביא שתי תורים או בני יונה, והדל ביותר מביא מנחה).
ב. ובשתי ידיעות, שכדי להתחייב על אכילת קדשים בטומאת הגוף צריך שידע תחילה שנטמא, ולאחר מכן תתעלם ממנו ידיעת הטומאה, ויאכל את הקדש בשוגג, ואחרי שאכל תוודע לו טומאתו. אבל בידיעה אחת בסוף שאכל קדשים בטומאת הגוף, בלי שתהא לו ידיעה מוקדמת שנטמא, אינו חייב קרבן על אכילת הקדשים בעודו טמא.
ג. והותרה הטומאה מכללה, שהרי טומאת הגוף הותרה בצבור, כמו שמצינו שקרבן פסח, שבא בטומאת צבור, גם נאכל בטומאה זאת.
ואם כן, וכי אינו דין שאינו חייב על הטומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח!?
תלמוד לומר בפרשת טומאה "וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי". משמע שכל המוקדשים התרבו, בין יש להם מתירים ובין לאו.
יכול מיד, משעה שהקדישו את הקרבן יתחייב עליו האוכל משום טומאה? תלמוד לומר בפרשת טומאה, "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים", וכדמפרש ואזיל, שאין חייבים על אכילת בשר קודש בטומאת הגוף אלא אם הוכשר הקודש להיקרב למזבח, לאחר זריקת הדם.
ומסבירה הגמרא את הלימוד: הרי לא יתכן שהמקרא האומר "כל איש אשר יקרב" הוא כפשוטו, שעל הקריבה, דהיינו הנגיעה בבשר הקודש כאשר האדם הוא טמא תחייב אותו קרבן חטאת, וכך אמר רבי אלעזר (בתמיהה): וכי יש נוגע בקדשים שהוא חייב קרבן על נגיעתו בהם בעודנו טמא!? והלא נאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר". ומשמע שרק באכילה הוא חייב.
אלא, אם כן, מה תלמוד לומר "אשר יקרב"?
בהוכשר בשר ליקרב, הכתוב מדבר.
ובקדשים הכתוב מדבר, וכך פירוש הכתוב: כל איש אשר יקריב קדשים, ואחר כך יאכלם, וטומאתו על יו, ונכרתה הנפש.
הא כיצד הוא מתחייב על אכילה בטומאה?
אם יש לו מתירין, כגון אימורין ובשר, שהדם מתירן, הרי הוא מתחייב רק משיקרבו מתירין, דהיינו לאחר זריקת הדם.
ואם אין לו מתירין, כגון מנחת כהן ונסכים, הרי הוא מתחייב משיקדש אותן בכלי, לפי שקידוש בכלי הוא המכשירן להקרבה.
והוינן בה: אשכחן טומאה שחייב אף על דבר שאין לו מתירין.
נותר - מנלן שחייב בכי האי גוונא.
ומתרצינן: אתי נותר בגזירה שווה של "חילול חילול" מטומאה. בטומאה כתיב "ולא יחללו", ובנותר כתיב "קדש ה' חלל".
ופרכינן: ולילף נותר בגזירה שוה "עוון עוון" מפיגול שלא יתחייב רק על דבר שיש לו מתירין לאדם ולמזבח, דכתיב בפיגול "עונה תשא", ובנותר כתיב "עונו ישא".
ומתרצינן: מסתברא, מטומאה הוי ליה למילף בגזירה שוה ולא מפיגול, שכן גז"ל סימן.
נותר דומה לטומאה בשלשה דברים, שסימנן גז"ל.
ג' - פסול הגוף: נותר וטומאה הם פסול בגופו של האדם הטמא האוכל, או בגוף הבשר שנותר. מה שאין כן פיגול, שהוא פסול מחשבה.
ז' - זריקה: נותר וטומאה אין זריקת הדם מביאתן לידי הפסול. מה שאין כן פיגול, שזריקת הדם קובעתו בפסול.
ל' - חילול: נותר וטמא נאמר בהן חילול. מה שאין כן פיגול, שלא נאמר בו חילול.
ופרכינן: אדרבה, נותר מפיגול הוה ליה למילף, שכן הם דומים זה לזה ביותר אופנים, ואלו הם:
א. הותר, נותר ופיגול דומים זה לזה בכך ששניהם לא הותרו מכללן בשום מקום, מה שאין כן טומאה, שהותרה מכללה בצבור.
ב. ציץ, נותר ופיגול אין הציץ מרצה עליהן, מה שאין כן טומאה, שהציץ מרצה עליה בטומאה, שאם זרק דם שנטמא, הקרבן הורצה על ידי ריצוי הציץ.
ג. טהורין, נותר ופיגול שניהן טהורים, מה שאין כן טומאה.
ד. בזמן, נותר ופיגול נפסלין בזמן (נותר נפסל אחר הזמן, ופיגול נפסל במחשבה חוץ לזמן), מה שאין כן טומאה, שאינה תלויה בזמן.
ה. קרב, נותר ופיגול, בשניהן הפסול הוא בדבר הקרב. מה שאין כן טומאת הגוף שפסולו במקריב.
ואם כן תיקשי, שהרי הני, חמשת הדברים השווים בנותר ובפיגול, נפישן, רבים הם יותר משלשת הדברים השווים בטומאה ובנותר, ואם כן מסתבר ללמוד נותר מפיגול, ולא מטומאה.
ומתרצינן: אלא, מה שאמרנו שנותר חייב אפילו על דבר שאין לו מתירין, אנו למדים זאת מדתני לוי.
דתני לוי: מנין לנו לומר לגבי הפסוק בפרשת האיסור לאכול קדשים בטומאת הגוף, "וינזרו מקדשי בני ישראל", שאף בפסול זמן (דהיינו נותר) הכתוב מדבר?
תלמוד לומר "ולא יחללו את שם קדשי, אשר הם מקדישים".
מדכתיב "ולא יחללו" ולא כתיב "ולא יחלו",

דרשני המקוצר[עריכה]