פרשני:בבלי:זבחים עז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים עז א

חברותא[עריכה]

אבל אתה מעלה אותם  לשם עצים.  25 

 25.  עיין בחידושי הגרי"ז שדן בשאלה, אם מקטיר הכהן קרבן כשר אלא שהעלה אותו לשם עצים, אם בכך תתבטל שם ההקטרה של הקרבן ויעלה לו רק לשם עצים, או שנשארת הקטרת הקרבן כמות שהיא.
אלא דאכתי תיקשי: והא איכא שיריים של השמן שלא הותרו לאכילה, והוא אותו מעט שמן דבעי מילינהו  26  ללוג השמן אחר שקמצו ממנו. ונמצא כי איכא הך פורתא שמן שאין לו היתר לאכילה לא בקמיצה, דהא לא קמיץ עליה (שהרי אותו פורתא שמן הובא לאחר הקמיצה, כדי למלאות את החסרון של הקמיצה ולא הותר בקמיצה מהלוג), וגם הזאת שבע שלאחר מכן לא תתיר אותו לאכילה, כי ההזאה מתירה רק לוג שמן של מצורע, והכא הרי מסתפקנא דילמא שמן של קרבן נדבה הוא!?

 26.  גירסת השיטה מקובצת היא "מיכלינהו" שצריך לאכול את כל היריים, ואינו יכול לאכול משום המקצת שלא קמץ עליו.
ומתרצינן: איכא תקנתא להאי פורתא, דפריק ליה. שמביא מעות בשיווי אותו פורתא שמן ופודה אותו בתנאי, שאם שמן זה קרבן נדבה הוא (ולאחר שנקמץ לא היו צריכים להשלים אותו), הרי הוא מחולל על אותן המעות. ואם אינו נדבה אלא הוא השלמה ללוג שמן של מצורע, הרי הוא נשאר בקדושתו, והזאת שבע תתיר אותו לאכילה.
והוינן בה: דפריק ליה להאי פורתא שמן - הי כא?
אי פריק ליה גוואי, בתוך העזרה, הא קא מעייל חולין לעזרה?! דקא סלקא דעתין שאסור לחלל קודש בעזרה ולעשותו חולין, כי עשייתו חולין, היא כהכנסת חולין לעזרה.
ואי פריק ליה אבראי, לאחר הוצאתו אל מחוץ לעזרה, הא איפסיל ליה ב"יוצא"?!
ומתרצינן: לעולם פריק ליה גוואי בעזרה. ולא עבר משום מכניס חולין לעזרה, כי הפודה עושה רק את פעולת הפדיון, וחולין - ממילא הויין בעזרה, שאין מעשה הפדיון נחשב כמעשה בפועל של הכנסת חולין לעזרה.
ועתה מקשה הגמרא על עיקר דינו של רבי שמעון, שאמר ספק מצורע מוחלט יכול להביא אשמו ולוגו, ולהתנות שהאשם והלוג יהיו קרבן מצורע או קרבן נדבה.
כיצד מצית למימר שמביא לוג שמן בתור נדבה, והא אמר רבי שמעון, אין מתנדבין שמן?!
ומשנינן: תקוני גברא שאני. כדי להתיר את ספק - המצורע באכילת קדשים, איפשרו לו להביא ולהתנות על שמן שיהיה קרבן נדבה.  27 

 27.  הקשו התוס', אם האיסור של רבי שמעון לנדב שמן הוא מן התורה, כיצד אפשר להתירו לצורך תיקוני גברא! ? והרי כיון שאין מתנדבין שמן, נמצא שמביא חולין בעזרה! ? ותירץ המקדש דוד (סימן יא ב), שאמנם רבי שמעון אמר שאין מתנדבים שמן, אך אין זה אומר שאם יביאו יעבור על חולין בעזרה, והרי זה דומה לדברי ריש לקיש, האומר שהמעלה אברי חיה טהורה למזבח אינו חייב כלום, ומה שאמרה תורה בהמה ולא חיה זה רק לגבי קיום מצות קרבן, אבל אין זה איסור להעלות איברי חיה על המזבח.
יתיב רב רחומי קמיה דרבינא, ויתיב וקאמר משמיה דרב הונא בר תחליפא: הא איכא תקנתא אחריתי למצורע - ספק, נימא אותו מצורע - ספק: אם איני מצורע, הרי אשם זה יהא אשם תלוי. שהרי אמר רבי אליעזר, יכול אדם לנדוב בכל יום אשם תלוי, שאין לך אדם שאינו עומד בספק חטא, ואם כן, שפיר הוא יכול להתנות שאם הוא מצורע, הרי זה אשם ודאי של מצורע, ואם אינו מצורע, הרי זה אשם תלוי. ועדיף לעשות כן מאשר להתנות שאם אינו מצורע הרי זה קרבן נדבה, שהרי אשם תלוי דינו כאשם ודאי שנאכל ליום ולילה, ואילו קרבן נדבה נאכל לשני ימים ולילה, והווי מביא קדשים לבית הפסול!? ומכך שלא העמיד רבי שמעון באופן כזה, שמתנה עליו שאם אינו מצורע יהיה הקרבן אשם תלוי, שמע מינה, מאן הוא תנא דפליג עליה דרבי אליעזר (במסכת כריתות כה א) , ואמר אין מתנדבין אשם תלוי - רבי שמעון הוא! שלכן לא העמיד כאן רבי שמעון באופן שמתנה על אשם תלוי שיהיה נדבה.
אמר ליה רבינא לרב רחומי: תורה, תורה?! (היכן היא תורה של אדם גדול כמותך), כיצד אפשר להעלות על הדעת רעיון כזה שאפשר להביא קרבן ולהתנות עליו שיהיה או אשם ודאי של מצורע או אשם תלוי שבא בנדבה, והרי אשם מצורע הוא כבש בן שנתו ואילו אשם תלוי הוא איל בן שנתיים, וכיצד קרה הדבר שאימרי (כבשים קטנים) בדיכרי (באילים גדולים) מיחלפי לך?!
מתניתין:
איברי חטאת הנאכלים לכהנים שנתערבו באיברי עולה המוקטרים כליל על גבי המזבח -
רבי אליעזר אומר: יתן על המערכה למעלה את כל איברי התערובת, כולל איברי החטאת האסורים בהקטרה, ורואה אני את בשר איברי החטאת הנמצאים למעלה על אש המערכה כאילו הן עצים, כי היות ואינו מתכוון להקטירם אלא להשתמש בהם בתור חומר בעירה כמו עצים, שפיר דמי.
וחכמים אומרים: אין היתר להקטיר איברי חטאת הנאכלים לשם "עצים", אלא אין תקנה לאותן איברי חטאת שנתערבו בעולה, ולפיכך תעובר צורתן, שיניח את איברי התערובת למשך הלילה, ויפסלו בנותר, ויצאו לבית השריפה כשאר קדשים שנפסלו.
גמרא:
והוינן בה: מאי טעמא דרבי אליעזר שאמר רואין את איברי החטאת כאילו הן עצים?
ומבארינן: אמר קרא ביחס לשאור ודבש "לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית (ביכורים) תקריבו אותם (לפני המזבח), ואל המזבח (עצמו) לא יעלו לריח ניחח", ודרשינן להאי קרא הכי: לריח ניחח אי אתה מעלה שאור ודבש. אבל אתה מעלה שאור ודבש, והוא הדין איברי חטאת שאינן ברי - הקטרה, לשם עצים.
ורבנן דפליגי ארבי אליעזר סברי, הא מיעט רחמנא וקאמר "אותם", הילכך הכי דרשינן להאי קרא: אותם, את השאור והדבש האמורים בפרשה, הוא דאי אתה מעלה לריח ניחח, אבל אתה מעלה אותם לשם עצים. אבל מידי אחרינא, כגון איברי חטאת (הנאסרים בהעלאה מכח הפסוק הקודם, שממנו ילפינן שכל שהועלה ממנו לאישים הרי אסור שוב לעלות ממנו משום "בל תקטירו") לא. אי אפשר להעלותם לשם עצים.
ורבי אליעזר דריש להאי מיעוטא ד"אותם" הכי: הרי ריבתה תורה לאיסור העלאת שאור ודבש על כבש המזבח כמו על המזבח. כי דין זה שדבר האסור בהעלאה למזבח אסור גם בהעלאה על הכבש התחדש רק ביחס לשאור ודבש, ולא ביחס לדברים האסורים בהקטרה מצד "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", והכי דרשינן: "אותם", שאור ודבש האמורים בפרשה, הוא דרבאי לך, ריבתה לך התורה שאיסור העלאתם על כבש הוא כהעלאתם על מזבח עצמו, אבל מידי אחריני, לא אסרה תורה את העלאתם על הכבש כהעלאתם על המזבח עצמו.
ורבנן סברי, תרתי שמעינן מינה! שהרי "אותם" הוי מיעוטא על כל האמור בפרשה, הילכך למדים ממנו גם למעוטי איסור העלאת איברי חטאת על הכבש, שרק בשאור ודבש ריבתה התורה את איסור העלאתם על גבי כבש, וגם למעוטי העלאתם לשם עצים על גבי המזבח, שרק בשאור ודבש נאמר ההיתר ולא באיברי חטאת.
ומוסיפה הגמרא ואומרת: מתניתין, דקתני בה פלוגתא דרבנן ורבי אליעזר אם מעלין איברי חטאת לשם עצים, היא דלא כי האי תנא
דתניא, אמר רבי יהודה: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו, שהכל מודים שמקריבים את איברי החטאת לשם עצים.
וכן לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים באברי רובע ונרבע שלא יקרבו אפילו לשם עצים, משום שהם מאוסים לגבוה.
על מה נחלקו רבי אליעזר וחכמים? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי עולה בעלת מום. שרבי אליעזר אומר יקרבו כולן, ורואה אני את איברי בעלת המום שעולים למעלה על אש המערכה (יחד עם איברי העולה התמימה), כאילו הן עצים. וחכמים אומרים לא יקרבו, וכמתבאר לקמן משום שבעלי מומין מאוסין למזבח.
והשתא הוינן בדברי התנא דברייתא (דפליג אתנא דמתניתין):
ורבי אליעזר, מאי שנא רובע ונרבע שלא יעלו לשם עצים, משום דלא חזו להקרבה, והרי בעלת מום נמי לא חזי להקרבה, ובכל זאת אפשר להעלות את איבריה לשם עצים?

דרשני המקוצר[עריכה]