פרשני:בבלי:זבחים קח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קח ב

חברותא[עריכה]

מיבעי ליה  למעוטי שוגג, שאם העלה בחוץ בשוגג,  67  או אם היה אנוס בהעלאה  68 , או שהיה מוטעה על ידי אחרים, אינו חייב. שכך דרשינן ב"תורת כהנים": כל "ההוא" שנאמר עם "ונכרת" משמעותו היא, כשהוא בהוייתו ודעתו, ולא כשהוא אנוס, שוגג ומוטעה  69 .

 67.  הרמב"ן בקידושין (מג, ב) פירש ששוגג הוא כששוחט בחוץ ואינו יודע שהוא קרבן ומוטעה פירושו שסבר שהמקום ששחט הוא בית המקדש, ולכאורה תמוה, שטעות זו נחשבת מתעסק ולמה חייב קרבן על שגגתו בשחיטת חוץ. ובמנחת ברוך (סימן י) כתב שמתעסק הוא רק כשרצה לחתוך תלוש וחתך מחובר, שכוונתו לעשות חיתוך ועשה תלישה, אך כשמתכוון לשחוט בהמה וסבר שהיא חולין ונמצאת קרבן אין זה מתעסק. אך מדברי תוס' לעיל (ב, ב) ושבת (סט, א) נראה שגם המחשב לשחיטת חולין נחשב מתעסק לגבי שחיטה בקרבן שהיא מדיני הקרבה ולא שחיטה בעלמא. ועוד יש ליישב כמבואר לעיל שאיסור השחיטה בחוץ הוא משום ביטול ההבאה לפנים, ואין האיסור בעצם מעשה השחיטה אלא במה שנעשה שחוט, ואין פטור מתעסק אלא במעשה האיסור, ולא כאשר האיסור בתוצאת המעשה, וכפי שיסד הגרב"ד לגבי מתעסק ברציחה. אך אין להקשות שהקרבן עצמו פסול בשחיטת מתעסק, ומצד זה לא יתחייב על שחיטת חוץ כי אינו ראוי לאהל מועד, שהרי כבר התבאר (בע"א) שלא איכפת לן בפסול השחיטה אלא בעצם הקרבן. וראה אור שמח (פ"א משבת ה"ח) שהתחבט בזה, וראה עוד בסמוך.   68.  השפת אמת הקשה הרי החיוב הוא דוקא במעלה לשם ה', ואיך יתחייב באונס, הרי יכול לחשב לשם הדיוט ולהפטר, ואינה קושיא לפי ביאור תוס' שמדובר באומר מותר (שהרי אין צורך ללמוד מקרא לפטור אונס דרחמנא פטריה). ובספר דביר הקדש כתב (ליישב את קושית תוס' והשפ"א) שהאיסור בשחוטי חוץ הוא בעצם ההקטרה, ורק תנאי הוא שיחשב לשם, ועל כך בא המיעוט שאם היה אנוס על המעשה פטור, אף שאינו אנוס על המחשבה ויכל לחשב לשם הדיוט. והמאירי בקידושין (שם) כתב שהאונס הוא שחשב שהוא במקדש, וכתב בכנסת הראשונים שלדבריו רק כהן יכול להיות אונס בהעלאה. ובשיטה לא נודע למי כתב שאנוס הוא באופן שהעמיד בהמת חולין במקום זה והחליפוה בקדשים בלי ידיעתו, (וכן שוגג ומוטעה היינו שטעה וסבר שזו בהמת חולין וכדעת רש"י והרמב"ן).   69.  הרשב"א (בקידושין שם) כתב שהמיעוט בא לפטור שוגג ומוטעה מכרת, אך הוא חייב קרבן כמו ששנינו בריש כריתות. והביא שהראב"ד נקט שזה פשיטא, ואין צריך מיעוט, אלא בא למעט אונס, שלא נלמד מ"דם שפך" שדינו כרוצח שיהרג ואל יעבור. אולם הגר"ח כתב (הובא במעתיקי שמועה) שהמיעוט מלמד שאין כלל איסור בשחיטת חוץ בשגגה, ובמשנה בכריתות מדובר באופן שידע ששחט קדשים בחוץ והשגגה היתה בשארי דברים שאי אפשר למעט מ"ההוא". וראה רש"י בכריתות (ב, א) שפירש שגגה בשוחט בחוץ "כסבור בהמת חולין היא" ולכאורה תמוה, שבטעות זו הוא מתעסק ופטור לגמרי ולמה צריך מיעוט מ"ההוא" (וראה בהערה לעיל) ולביאור הגר"ח מובן שהמיעוט נצרך ללמד שאין כלל איסור בשוגג, ואילו כל מתעסק יש בו איסור אלא שפטור מקרבן (כמבואר בשו"ת רע"א קמא ח).
ועדיין מקשינן: אי הכי, הכא גבי שחיטה, נמי מיבעי ל"ההוא" למעוטי אנוס, שוגג ומוטעה? ודחינן: תרי "ההוא" כתיבי בשחיטה. כי בנוסף ל"ההוא" שנאמר עם "ונכרת", נאמר עוד "דם יחשב לאיש ההוא", וממנו נלמד למעט שניים ששוחטין!
ומקשינן: ואלא "לה'" שנאמר בשחיטה, למה לי? והרי אפילו שוחט לשם הדיוט חייב!?
ומתרצינן: "לה'" נאמר להוציא את השוחט שעיר המשתלח לעזאזל בחוץ. כי משמעותו הראוי להיקרב להשם, חייבין עליו בחוץ. ושאינו עומד לה' אין חייבין עליו בחוץ  70 .

 70.  ראה להלן (קיג, ב) שהרמב"ם (פי"ח ממעה"ק הי"א) גורס "לרבות" שעיר המשתלח ולחייב על שחיטתו בחוץ. והמנחת חנוך (תמ) הוכיח מדבריו (פי"ט ה"ז) שחייב בין על שחיטתו ובין על העלאתו, וכן משמע מדברי רש"י בסוגיין שצריך הוקש לפטורו בהעלאה. אך במקדש דוד (כז, ד) כתב שאי אפשר לחייב על העלאתו כי אינו עדיף מבשר חטאת, שפטור על העלאתו כי אינו ראוי להעלאה, וכדלהלן (קטו, ב) ולא מצינו שיש חילוק במוקטרי חוץ לחייבם גם על הקטרת בשר חטאת. ויתכן שרק בשר חטאת התמעט כי בשרם נאכל ואימורים מוקטרים, ונמצא שבבשרו לא נעשית כל עבודה, אך בשעיר המשתלח נעשית עבודה בכל השעיר בשילוחו, וכן בפרים הנשרפין, ולפיכך יתחייב על העלאתו בחוץ. (וצריך למעטו).
שנינו במשנה: חומר בהעלאה, וכו'
תנו רבנן: בפסוק האמור באיסור העלאה, מצינו שכפל הכתוב את המילה "איש". שהרי יכול היה הכתוב לומר "ואיש אשר יעלה", ואם כן, מה תלמוד לומר, מדוע אמר הכתוב "איש איש אשר יעלה"?
לרבות שניים שאחזו באבר הבהמה והעלו, שחייבין.
והוצרך הכתוב לריבוי זה ללמד שגם שנים חייבין, שיכול, והלא דין הוא, הייתי יכול לומר בקל וחומר לפוטרם: ומה השוחט להדיוט בחוץ שחייב, ואף על פי כן שניים שאחזו בסכין ושחטו פטורין, כדדרשינן לעיל מ"ההוא", אם כן, המעלה להדיוט בחוץ, שפטור, אינו דין ששניים שאחזו באבר והעלוהו שפטורין! לכן תלמוד לומר "איש איש" ללמד שגם שנים שהעלו חייבין, דברי רבי שמעון. והמשנה נשנית כשיטתו.
רבי יוסי אומר: "ההוא", שנאמר לגבי ההעלאה, מלמד שרק אם אדם אחד העלה בחוץ חייב, ולא שניים. אם כן, מה תלמוד לומר "איש איש"? דברה תורה כלשון בני אדם. שדרכם לכפול מילותיהם, ואי אפשר לדרוש מכך לרבות ולחייב שנים שהעלו.
ורבי שמעון, "ההוא" שנאמר בהעלאה, מאי עביד ליה?
מיבעי ליה למעוטי שוגג, אנוס ומוטעה, כדדרשינן לעיל.
ורבי יוסי ממעטם משום שהיה אפשר לכתוב "הוא" וכתב "ההוא", למעט שוגג אנוס ומוטעה.
ורבי שמעון, לא מיעט כרבי יוסי, כי את הדקדוק מ"הוא" "ההוא", לא דריש.
ומקשינן: ורבי יוסי, מדהאי "איש איש" שנאמר לגבי העלאה, אינו דורש משום שלדעתו דברה תורה כלשון בני אדם, אם כן, הך "איש איש" דכתיב גבי שחיטה, נמי, אי אפשר לרבות ממנו, שהרי דברה תורה כלשון בני אדם. ואלא, השוחט להדיוט בחוץ דחייב, מנא ליה?
ומתרצינן: נפקא ליה מהכתוב בשחיטת חוץ "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך" ומשמעותו לחייב על שחיטה בחוץ ואפילו שוחט לאיש, והיינו שאף על פי שדם זה במחשבתו לצורך הדיוט הוא, והוא כ"דם הנשפך" ולא כקרבן, בכל זאת חייב עליו בחוץ  71 .

 71.  פירשנו בפנים כלשון הרמב"ם (פי"ח מפסוהמ"ק הט"ז), ובמרכבת המשנה כתב שהרמב"ם לא גרס "ואפילו שוחט לאיש", כי מתיבות אלו משמע כעין פירוש רש"י בע"א (ד"ה איש) על דרשת "איש איש" ששחט לאיש, דהיינו, שהדרשא היא מתחילת הפסוק דם יחשב "לאיש" לרבות השוחט לאיש, ואילו הרמב"ם פירש שהדרשא מהסיפא "דם שפך".
שנינו במשנתנו: העלה, וחזר והעלה, חייב חטאת על כל עליה ועליה, דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר אינו חייב אלא אחת.
אמר ריש לקיש, מחלוקת רבי שמעון ורבי יוסי היא רק באופן שהעלה בחוץ ד' או ה' איברים של הקרבן  72 . דמר, רבי יוסי, סבר, כי כתיב "לא יביאנו לעשות אותו" דרשינן: על השלם הוא חייב, אם מעלה בחוץ, ואינו חייב על החסר - אכל (על העלאת כל) הבהמה הוא דכתיב. ואינו חייב על אבר אחד.  73 

 72.  במקדש דוד (כז, ט) ביאר שהנידון בסוגיין אינו באברים כמו אבר מן החי, אלא בנתחים שמנתחים את הבהמה לששה חלקים שנקראים "אברים" (כמבואר לעיל לא, א) וכיון שאמרו בחולין (יא, א) שצריך להקטיר בפנים את כל האבר בהקטרה אחת דכתיב "לנתחיה" ולא נתחיה לנתחים, לפיכך גם בחוץ חייבים רק אם הוקטר כאחת. אולם בכסף משנה (פי"ט ממעה"ק הי"א) כתב שמדובר באבר כמו אבר מן החי, שהרי הרמב"ם פסק שהעלה אבר חסר בחוץ פטור, (וכרבי יוסי אליבא דרבי יוחנן) ולכאורה תמוה, שהרי שנינו להלן שחייב על הקטרת כזית, ובהכרח שהחיוב רק באופן שיש בכזית אבר שלם, (או שנטל כזית ממקום שאינו אבר, ורק אבר צריך שיהא שלם, אך בשר שיעורו כזית). והמשנה למלך כתב שאין צורך להקטיר כל האבר, אלא שיהיה האבר שלם בשעה שמקטיר ממנו כזית בחוץ (וכתוס' בסמוך) ובזבח תודה כתב שלדעת הרמב"ם שיעור ההקטרה הוא באבר שלם, אך היינו דוקא כשנשחט בחוץ, כי מוקטרי חוץ התמעטו מ"אותו" אך מוקטרי פנים כל זמן שהאבר שלם (או שהוקטר רובו בפנים) אין צריך שיעלה אלא כזית בחוץ ומתחייב, ולא נחלקו אלא כשחסר חלק מהבהמה או מהאבר בפנים, ובזה הלכה כרבי יוסי שהמיעוט מלמד שגם באופן זה צריך שיהא אבר שלם, וראה עוד להלן.   73.  רש"י (ד"ה אכל) פירש: "על כל הבהמה הוא חייב ואינו חייב על אבר אחד הלכך כולה חדא העלאה היא", ובחק נתן הקשה שהרי להלן (קט, א) שנינו שהמעלה כזית חייב, וגם לעיל (קז, ב) חייב רבי יוחנן על חבורי אוכלין אף שאין באלו אבר שלם, וביאר שהכוונה בסוגיין לאבר שאין בו כזית, וכן מה ששנינו שכזית מעילה ומאימורין מצטרף מדובר באבר שאין בו כזית, (וכדעת הכסף משנה). ובקרן אורה כתב שהנידון בסוגיין הוא רק על הקרבה בחוץ, אך אם הקריב בפנים ונשאר כזית ודאי חייב על העלאתו בחוץ, וראה הערה 9. והחזו"א (קמא מ סק"ה) ביאר שיטת רש"י שדין ההקטרה הוא בכל הבהמה אך החיוב חל על כזית אחרון, ויישב בכך את קושית האחרונים למה חייב אחת, והרי כיון שנודע לו אחר כזית ידיעה לחצי שיעור היא ולא יתחייב, (ראה מנחת חנוך ת"מ וקרן אורה) וכתב דבר שלם, וביאר החזו"א שכוונתו ששיעור הפעולה לחיוב הוא בכזית, אך יש תנאי לכך שיעלה את כל הבהמה (ולכך כתב שאם העלה אחד את כולה, ואחר העל הכזית אחרון שבה השני חייב. והוא חידוש שמתחייב על הקטרת חברו ומצטרף לבהמה שלמה ונ"מ פשוטה בהעלה הכל במזיד וכזית אחרון בשוגג). ותוס' (ד"ה אכל) פירשו: לפיכך אינו חייב אלא אחת, (על הקטרה) קמא מיחייב כי עדיין יש את כל הבהמה. אך על ההקטרות לאחריה פטור, כי כבר חסרה הבהמה. וביאר שיטת תוס' הוא, ששיעור הקטרה הוא בכזית בין בפנים ובין בחוץ אולם דין הקטרה בפנים נאמר על הבהמה ולא על כל כזית בפני עצמו, אלא שגם אם חילק את הבהמה צריך להקטיר כל כזית כי כולה הקטרה אחת, אבל בהקטרה בחוץ צריך שתהא הקטרה מ"מוקטר שלם" ולפיכך אחר שהוקטר כבר חלק מהבהמה (לר"י או מהאבר לר"ש) אינו חייב על הקטרות נוספות, כי אין חיובו משום ביטול ההקטרה בפנים (שזה נעשה גם בכזית) אלא מפני עצם מעשה הקטרה בחוץ, והקטרה היא רק ממוקטר שלם.
ומר, רבי שמעון, סבר, אכל אבר ואבר כתיב, שהאבר צריך להיות שלם ולא חסר.
אבל במעלה באבר אחד, והקריבו לחצאין לאחר שהקריב שאר האיברים, או שפקע אבר אחר מעל האש והחזירו,  74  דברי הכל אינו חייב אלא אחת.  75 

 74.  כך פירש רש"י, וביאר המשנה למלך (פי"ט ממעה"ק הי"א) שכוונתו שהקטיר כל הבהמה בחוץ, ופקע חצי אבר מעל המזבח, ואינו חייב אלא אחת על הקרבת הבהמה קודם שפקע האבר. ולביאורו תמוה לשון הגמרא "באבר אחד אינו חייב אלא אחת", שהרי החיוב על הקטרת כל הבהמה. ובקרן אורה ביאר שהכוונה לאבר שפקע בפנים, ומודה רבי יוסי שבאופן זה חייב גם על אבר אחד, כיון ש"אותו" לא נאמר על פוקעין. ובזבח תודה ביאר שהקטיר בהמה שלמה בחוץ, ופקע אבר שלם מהמזבח והחזיר חציו ונודע לו ושוב החזיר חציו השני, לרבי יוסי חייב אחת כי בחציו אחרון השלים הקטרת בהמה שלימה, ולרבי שמעון חייב אחת רק על ההקטרה הראשונה, אך על חצי אבר אחרון אינו חייב כי "אותו" ממעט אבר שאינו שלם. וראה עוד בהערה הבאה.   75.  בזבח תודה הקשה למה לא יתחייב שתים, אחת משום הקרבה ראשונה ואחת משום הקרבת אבר זה, (ולכן ביאר כנ"ל בהערה הקודמת). ובמנחת חנוך (תמ, יב) ביאר שבין לרבי יוסי ובין לרבי שמעון אינו חייב אלא על חציו השני של האבר, שבו השלים את הקטרת כל האבר או כל הבהמה. ובמנחת אברהם נקט שבאמת הכוונה לחייב שוב על האבר שפקע בחוץ, ואף לרבי יוסי אחר שהקריב את כל הבהמה מתחייב על כל אבר בפני עצמו, (ולביאור החזו"א בהערה 7 מתחייב על השלמת הקרבת הבהמה אף אם אחר הקטיר כולה או שהקטירה במזיד, ורק כזית אחרון העלה הוא עצמו) ולביאור זה מובנת המחלוקת בסוגיין בשיעור העלאה, אף ששנינו לקמן (קט, א) שחייב בכזית, כי אחר שהקריב כל הבהמה בפנים ונשאר כזית, חייב עליו בחוץ, וראה הערה 7.
(אבל אין לפרש שמדובר באופן שהקריב אבר אחד בלבד לחצאין, שהרי אפילו אם הקריבו שלם לבדו פטר רבי יוסי, כי לשיטתו החיוב תלוי בהעלאת כל הבהמה).
ורבי יוחנן אמר: מחלוקת רבי שמעון ורבי יוסי באבר אחד, שלכולי עלמא "אותו" מלמד שהחיוב דוקא על אבר שלם, אך אין צורך שתהא כל הבהמה שלמה  76 .

 76.  רש"י ותוס' ביארו שהמחלוקת בשחוטי פנים שחסרו והקטירן בחוץ, והנידון אם גם בהעלאת חוץ שייך הקטרה באבר חסר כמו בפנים, או רק בהעלאת פנים, (והמיעוט "אותו" נסוב על הקטרת שחוטי חוץ). ולשון הגמרא "העלה וחזר והעלה" קצת דחוק לביאור זה, שהרי הנידון על העלאת בהמה או אבר חסר, וגם הדמיון ל"פוקעין" הוא רק משום שנשחטו בפני סאף שלא הוקטרו. (וראה רש"י ד"ה ורבי יוחנן שהראיה לחייב על אבר חסר בחוץ היא מדין מהדרינן פוקעין בפנים, וכתב החזו"א (כ, ז) שהדמיון תמוה, כי אפילו למאן דאמר שלא מהדרינן פוקעין משום שכבר התקיימה בהן דין הקטרה, מכל מקום יש הקטרה בחלק האבר הנשאר, שהרי אפילו נאבד הבשר ונשתייר כזית מקטירין אותו. ויתכן שאם לא מהדרינן פוקעין נחשבת כהקטרה חסירה, ואין החיוב להקטיר את הנשאר אלא משום שהיה שלם בתחילה, אך בחוץ פטור עליה, ורק אם "מהדרינן פוקעין" מוכח שיש דין הקטרה על חצי אבר מצד עצמו, וחייב עליו בחוץ, ובתוס' ד"ה אכל לא משמע כן). והראב"ד (פי"ט ממעה"ק הי"א) ביאר שהנידון באופן שחסרו בהקטרתן (בפנים) והוציאן והקטירן בחוץ, ולדבריו מובנת השייכות לדין מהדרינן פוקעין אך עדיין תמוה לשון חזר והעלה שאי אפשר לפרש שהעלה בפנים וחזר והעלה בחוץ. ובביאור לתו"כ (אחרי פרשה ו פ"י, ואל כתבו הר"ש והראב"ד שהמחלוקת באופן שהעלה אבר אחד כמה פעמים, ולביאור זה הכל אתי שפיר, שהרי מעלה וחוזר ומעלה בחוץ, והנידון אם דין פוקעין בחוץ הוא כדין פוקעין בפנים או לא.
דמר, רבי שמעון המחייב, סבר מוקטרי (שחוטי) פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב, כיון שבפנים מחזירים אברים הפוקעין למזבח, אף על גב שחסרו בהקטרתן, ואת הפסוק "אותו", שמלמד שהחיוב דוקא באבר "שלם", מעמידים רק על מוקטרי חוץ.
ומר, רבי יוסי, סבר, מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ פטור. ומקורו מ"לא יביאנו" כרבי ישמעאל (לעיל קז, א)  77 . ואף שמוקטרי פנים צריך שיהא כל אבר שלם, אבל בד' וה' אברים, דברי הכל חייב על כל אבר ואבר.

 77.  רש"י מפרש שרבי יוסי פוטר משום שסובר כרבי ישמעאל לעיל (קז, א) שלמד מ"לא יביאנו" לפטור על העלאת אבר חסר, והיינו שלדעת רבי יוחנן רבי יוסי ורבי שמעון נחלקו בדרשת הפסוקים כרבי עקיבא ורבי ישמעאל, אך לכולי עלמא מהדרינן פוקעין, ורק אבוה דשמואל אמר שנחלקו אם מהדרינן פוקעין (ראה הערה 15) אך תוס' נקטו שרבי יוחנן סובר כאבוה דשמואל שטעמו של רבי יוסי לפטור משום דלא מהדרינן פוקעין, וכתב המשנה למלך (שם ד"ה ודע שכל) שלדבריהם נמצא שסוגיין חולקת על הסוגיא דלעיל. ובמקדש דוד (ה, סס"ק ד) דן לפי רבי יוסי באופן שהשתייר כזית בשר אם זורק את הדם, שהרי לשיטתו שיעור הקטרה הוא באבר שלם, אך יש לומר שזריקת הדם אינו תוליה בשיעור הקטרה, שהרי גם למאן דאמר שיש הקטרה בפחות מכזית אינו זורק את הדם אלא על כזית כי צריך שיזרוק להתיר אכילת מזבח ושיעורה.
ופליגא, דברי ריש לקיש ורבי יוחנן על שיטתו דעולא.
דאמר עולא, הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ שחייב. לא נחלקו, אלא במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ  78 .

 78.  המשנה למלך (שם ד"ה אך) תמה מה דחק את עולא לומר שכולי עלמא כרבי עקיבא (לעיל קז, א) שמחייב במוקטרי פנים ולא נחלקו אלא במוקטרי חוץ, והרי יתכן להעמיד כריש לקיש שנחלקו באבר אחד, ולרבי עקיבא המחייב כשחוטי פנים מדובר במוקטרי חוץ, ולרבי ישמעאל הפוטר מדובר גם בשחוט פנים. ובטהרת הקודש ביאר שטעמו של רבי שמעון לחייב במוקטרי חוץ שחסרו הוא משום שסבר שהמיעוט "אותו" נצרך למעט פחות מכזית במוקטרי פנים אע"פ שבפנים מהדרינן פוקעין, ונמצא שאינו דורש מיעוט מ"יביאנו" (כי אם כן היה פוטר גם במוקטרי חוץ שחסרו) ולא מסתבר שנחלקו רבי שמעון ורבי יוסי כל כך אם דורשים שני מיעוטים או מיעוט אחד. ומסתבר ששניהם מודים שחייב במוקטרי פנים.
דמר סבר פטור, משום שבחוץ אין דין "פוקעין" שחוזרים, כי אינה נחשבת הקטרה.
ומר סבר חייב, כי דרש מ"אותו" למעט רק פחות מכזית, שאין זו הקטרה שלימה  79 .

 79.  המשנה למלך (שם ד"ה ודע שממחלוקת) צידד שלפי עולא רבי שמעון מחלק בין מוקטרי פנים שחייב על פחות מכזית למוקטרי חוץ שהתמעטו מחיוב על פחות מכזית, אך הסיק (בד"ה ודע שאף) כי לכולי עלמא פטור על פחות מכזית ואפילו במוקטרי פנים, כי אין הקטרה פחות מכזית, ולא נצרך המיעוט אלא שלא נלמד ממה דמהדרינן פוקעין בפחות מכזית. ועדיין יש לברר אם מסקנתו רק לדעת עולא שמיעט הקטרה פחות מכזית מ"אותו", אך לריש לקיש ורבי יוחנן שהמיעוט נסוב על בהמ האו אבר חסר, ופחות מכזית הוא בכלל "חסר", ולכאורה יהא פחו מכזית מכזית שוה לאבר חסר שלא התמעט אלא בחוץ ולא במוקטרי פנים. ובספר זבח יעקב ביאר כדלעיל, שאם מהדרינן פוקעין אין זו הקטרה חסרה, אך סברא זו שייכת רק באבר חסר, ואילו בפחות מכזית אינו נחשב כהקטרה שלימה אפילו בפנים, ולכן אין בזה חילוק בין מוקטרי חוץ למוקטרי פנים.
אבל אם היה בהקטרה כזית חייב עליה, אף על פי שאינו שלם. ומשמע ש"אותו" אינו מלמד שהחיוב דוקא באבר שלם, ונמצא שלא כדברי רבי יוחנן.
איכא דאמרי להיפך: אמר עולא. הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ שהוא פטור, כי אין בהם דין פוקעין ואינם חוזרים.
לא נחלקו, אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ. דמר סבר פטור. ומר סבר חייב. ומשמע מדברי עולא, ש"אותו", אינו מלמד שהחיוב רק בהקטרת כל הבהמה, ונמצא שלא כדעת ריש לקיש  80 .

 80.  במשנה למלך (שם ד"ה תו) כתב שלפי לשון זו נמצא שעולא סובר כרבי יוחנן שנחלקו במוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ, אך יש חילוק בין דבריהם, שרבי יוחנן נקט שלכולי עלמא "אותו" ממעט אבר חסר, ואילו עולא לא איכפת ליה על מה נסוב המיעוט, אלא רק שמחלוקתם במוקטרי פנים שחסרו.
ועוד נמצא, כי פליגי דאבוה דשמואל אלישנא קמא דעולא.
דאמר אבוה דשמואל: כמאן מהדרינן פוקעין, שפוקעין מעל אש המזבח, לגבי מזבח? כמאן, דלא כרבי יוסי! שאילו סבר רבי יוסי שאברים הפוקעים בפנים נחשבים בני הקטרה אף על גב שחסרו על ידי הפקיעה, הרי היה מחייב על הקטרתם בחוץ.
ומוכח מדברי אבוה דשמואל, שרבי יוסי חולק במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ. ואילו לישנא קמא דעולא סוברת שבמוקטרי פנים שפקעו והעלן בחוץ מודה רבי יוסי שחייב. ונחלק רק במוקטרי חוץ שחסרו והעלה בחוץ  81 .

 81.  במשנה למלך (שם ד"ה תו) הקשה מה דחק את אבוה דשמואל לומר שרבי יוסי סובר דלא מהדרינן פוקעין, והרי יתכן שטעמו כרבי ישמעאל שדרש "לא יביאנו" ו"אותו" וממעט מוקטרי פנים שחסרו. ובעולת שלמה כתב שלעיל בסמוך אמרו שרבי יוסי דורש מדם יחשב לרבות שוחט להדיוט, ונמצא שאין לו מקור לרבות זורק אלא מ"או זבח" וצריך "לא יביאנו" לחלק ונשאר לו רק "אותו" לפטור על אבר חסר, ואילו מהדרינן פוקעין היה חייב על מוקטרי פנים שחסרו כשמעלן בחוץ, והמיעוט היה פוטר רק מוקטרי חוץ. וראה ביאורים נוספים בטהרת הקודש, חק נתן ומראה כהן. והחזו"א הקשה למה לא אמר עולא דלא כרבי יוסי ודלא כרבי ישמעאל, וגם למה אמרו דפליג על לישנא קמא דעולא ולא על רבי יוחנן, ולמה המתינה הגמרא לומר כן רק אחר לישנא בתרא, ולפיכך צידד שתיבות "אלישנא קמא דעולא" הם תוספת מגליון של מפרש, ובאמת אבוה דשמואל חולק על כל האמוראים, ומפרש שהמחלוקת באופן שהעלה ופקע וחזר והעלה, ור"ש מחייב על פוקעין בחוץ כבפנים, ורבי יוסי פוטר כשהוצת האור ברובו, כיון שבפנים אין מהדרין פוקעין באופן זה.
שנינו במשנה: ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח, רבי שמעון אומר אפילו העלה על הסלע וכו':
אמר רב הונא: מאי טעמא דרבי יוסי, שהחיוב דוקא כשהעלה על מזבח? דכתיב: "ויבן נח מזבח לה'", ומוכח כי אפילו בבמת יחיד, שהיא בחוץ, אינה נחשבת העלאה בלא מזבח  82 .

 82.  רש"י פירש שההוכחה מנח היא שאפילו בבמת יחיד אינה נחשבת העלאה אלא במזבח. ומשמע שההוכחה היא מדין במה, שקביעות למקום הקטרה תלויה במזבח הן להקטרת היתר והן לאיסור (ולכאורה מבואר מדבריו שהחיוב בהעלאה הוא על עצם ההעלאה בחוץ, ולכן צריך שיהיה דינה שוה להעלאה בפנים, כי אילו חיובו על שלא הביאו בפנים, הרי די שילמד את אופן מעשה העלאה, ואינו תלוי בדיני העלאה שבבמה, וכן מבואר בתוס' להלן (קי, ב ד"ה אי) שהמעלה בחוץ "על סלע חייב רק משום שנחשבת העלאה בבמה. וכבר הבאנו בדף ד, א שהשטמ"ק בכריתות ג, א שאשה חייבת בהעלאה בחוץ אף שאינה כשרה בפנים כיון שהיא כשרה בבמה, והיינו שהחיוב רק כשעושה כדיני העלאה). ולכאורה תמוה, אם כן, למה נחלקו בדין העלאה בחוץ ולא בעצם דין במה אם טעונה מזבח או לא? ועוד יש לתמוה על הראיה מנח, שהעלה לה' ולכן הוצרך מזבח. אך מנין שהחיוב בהעלאת חוץ תלוי בבמה. אכן כבר הובא לעיל, שהרמב"ם כתב שהעלאת חוץ היא דוקא כשמעלה לשם, וכתב (פי"ט ממעה"ק ה"א) ש"אין קרוי קרבן" אלא על המזבח, ולא נקט שאין זו העלאה, וכן לא מצינו שהביא דין מזבח בבמה אלא רק לגבי הקטרת חוץ, ומשמע שההוכחה היא רק משום שנח בנה מזבח להקטיר לה', והנידון הוא על אופן העלאת קרבן לה', ולא נחלקו בדין במה אלא רק בדין העלאה לה', וזו כוונת רש"י שגם בבמה אין העלאה לה' בלא מזבח.
אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון שמחייב על העלאה אף שאינה על מזבח? דכתיב "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור לה"'. ומשמע שנחשבת העלאה על צור אף שלא בנה מזבח לשם כך.
ומקשינן: ואידך נמי, הכתיב "ויבן מזבח לה"', והיאך לא הצריך רבי שמעון מזבח? ומתרצינן: ההוא מזבח שעשה נח, לא עשאו לחובת מזבח, אלא לגובהה בעלמא, כדי שיהא גבוה ונוח להשתמש  83 .

 83.  במשך חכמה (בראשית ו, כ) כתב שנח בנה את המזבח במקום המקדש, והיה להקרבתו דין הקרבת מקדש, ולכן הוצרך לבנות מזבח, אף שאין מזבח בבמה. ולכאורה דבריו נסתרים מהמבואר בסוגיין, שאם המזבח לא נעשה לגובה, בהכרח שיש מזבח גם בבמה. והרמב"ם נקט, שנח הקריב במקום המקדש (פ"ב מביה"ב ה"ב), ומאידך הביא (פי"ט ממעה"ק ה"א) שאין קרוי קרבן אלא על המזבח, אע"פ שנאמר "ויבן נח מזבח", ולכאורה משמע שהקרבתו לא היתה מדין הקרבת מקדש. ובטעמא דקרא (שם) פירש, שהגמרא הוכיחה ממה שבנה נח מזבח ולא הקריב על אבן סתמא, ובהכרח שבמה צריך מזבח, ואמנם אחר שבנה מזבח (לצורך במה) כיון שהיה במקום המקדש נהיה לו דין הקרבה במקדש (ולפיכך היה לקרבנו ריח ניחוח כקרבן על מזבח).
ומקשינן: ואידך נמי, הא כתיב "ויקח מנוח", ואיך אמר רבי יוסי שהחיוב תלוי בהעלאה למזבח, והרי מנוח הקטיר על סלע.
ומתרצינן: הוראת שעה היתה שיקטיר בשדה בלא מזבח, ואינה מלמדת לדורות  84 .

 84.  במשך חכמה (בדרוש בסוף הספר) תמה איך הקריב מנוח והרי משכן שילה היה קיים ולא הותרו הבמות, והוא לא ידע שמלאך דיבר אליו, ולא הוחזק אצלו בנבואה? וביאר ששני הטעמים בסוגיין תלויים במחלוקת דלקמן (קיט, א) אם לרבי שמעון נאסרו הבמות בזמן שילה. ובאופן אחר כתב, שמשום כך ביקש מנוח שיבא המלאך שנית, ואמר "עתה יבא דבריך", כי בכך הוחזקה נבואתו. ובהפרטת פרשת נשא כתב, כיון שבא ע"י תפילה, יכל לסמוך עליו כנביא, כי ראה שהוא שליח ה'. ואף שהעלה רק הוא לבדו, כי אין אשה מקרבת בבמה, מכל מקום, את השחיטה עשה יחד עם אשתו, כי בשחיטה שנים שעשו פטורין, מה שאין כן בהעלאה. ובדבר אברהם (ח"ג א סס"ק ה) כתב שעשה תנאי, שאם תרד אש מן השמים ויתקבל הקרבן יחול ההקדש, ואם לא, יהא חולין. וכן מבואר במושב זקנים מבעלי תוס' על הפטרת נשא. ובעצם ביאור הגמרא "הוראת שעה היתה" נראה שהכוונה שההוראה היתה רק שמזבח אינו מעכב (או שמותר להקריב בבמה כדלהלן קיט ב), אך לא היתה הוראה שבקרבן זה אין כלל דיני קרבנות, שהרי רש"י לעיל (טז, א) הוכיח מקרבן מנוח שזר כשר בבמה, וראה מה שהרחבנו שם.
ואיבעית אימא, היינו טעמא דרבי שמעון. כדתניא בברייתא:
רבי שמעון אומר, נאמר בפרשת שחיטת חוץ "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה', פתח אהל מועד", ומשמע שרק בפתח אהל מועד צריך להקטיר דוקא על מזבח. ולא כשמקטירין בבמת יחיד בשעת היתר במות.
לפיכך, גם אם העלה על הסלע או על האבן, חייב.
ומקשינן: אם מדובר בשעת היתר הבמות, למה שנינו שהמקטיר "חייב"? והרי "יצא" מיבעי ליה לומר, שהרי עשה מצוה בהקטרתו.
ומבארינן: הכי קאמר: הואיל ובשעת היתר הבמות הקטרה על סלע נחשבת הקטרה, לפיכך, גם בשעת איסור הבמות, אם העלה על הסלע או על האבן, חייב. בעי רבי יוסי ברבי חנינא: קרן המזבח, וכבש ויסוד וריבוע המזבח, שמעכבין במזבח המשכן, מהו שיעכבו בבמה של יחיד?
אמר ליה רבי ירמיה תניא בברייתא: קרן וכבש וריבוע ויסוד מעכבין בבמה גדולה של ציבור, ואין מעכבין בבמה קטנה של יחיד  85 .

 85.  בליקוטי הלכות (בעין משפט) העיר שהרמב"ם השמיט דין זה שאין צריך קרן וכבש וריבוע ויסוד, ולא הביאו בדיני שחיטת חוץ (פי"ט ממעה"ק). וראה בחזו"א שכתב, שצריך שיהא שיעור מזבח שיש בו מקום מסוים בגובה י' טפחים וברוחב ד' על ד', והטעם לכך משום שצריך גוף המזבח (ראה פ"ב מבעי"ב הי"ז שאין מדותיו מעכבין רק שיהיה לפחות ג' אמות וכו'), וקרן וריבוע וכדומה, אף שהם מעכבין במזבח, אינם גופו, ואינם נצרכים בבמה ובחוץ. ואף שרבי יוסי בר חנינא דן בבמה קטנה אם היא ראויה להקרבה בלי פרטים אלו, מכל מקום פשיטא שבהקרבת חוץ אין מעכבין, כי נעשית על גוף המזבח.

דרשני המקוצר[עריכה]