רבן יוחנן בן זכאי: הבדלים בין גרסאות בדף
(←תורתו) |
אין תקציר עריכה |
||
| (28 גרסאות ביניים של 8 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''רבן יוחנן בן זכאי''' היה | {{חז"ל| | ||
|דור=דור ראשון ל[[תנאים]] | |||
|רבותיו=[[הלל הזקן]] ו[[שמאי הזקן]] | |||
|חבריו=[[רבי אלעזר בר צדוק הראשון|רבי אלעזר בר צדוק]], [[רבי חנינא בן דוסא]] | |||
|תלמידיו=[[רבי אליעזר בן הורקנוס]], [[רבי יהושע בן חנניה]], [[רבי יוסי הכהן]], [[רבי שמעון בן נתנאל]], [[רבי אלעזר בן ערך]], [[רבן גמליאל דיבנה]] | |||
|בית מדרש=[[בית הלל]] | |||
}} | |||
רבן '''יוחנן בן זכאי''' (סביבות 30 - 90 לספירה) היה מגדולי ה[[תנאים]], ונשיא ישראל בעת [[חורבן בית שני]] ו[[המרד הגדול]]. התואר '''רבן''' ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כ[[נשיא הסנהדרין]], על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית [[הלל הזקן]]. הוא היה תלמידו של הלל הזקן, וכרבו הלל גם הוא חי מאה ועשרים שנה{{הערה|ספר הכוזרי מאמר שלישי עמק 140.}}. | |||
==תולדות חייו== | |||
רבי יוחנן חי ב{{ה|גליל}}, ב[[ירושלים]] וב[[יבנה]], ובשנותיו האחרונות ב[[ברור חיל]]. | |||
בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים, נשאר רבי יוחנן לפליטה מבין חברי בית הדין בירושלים, והוא ייסד בה את בית המדרש ("כרם יבנה") שם הונח היסוד לסידור ולעריכת ה[[תורה שבעל פה]], שכונסה מאוחר יותר ל[[ששה סדרי משנה]]. | |||
בנו מת בחייו והוא הצטער עליו צער גדול. לבסוף התנחם כאשר המשיל לו תלמידו רבי [[אלעזר בן ערך]] משל על פיקדון יקר שניתן מהמלך לאדם. כל זמן שהפיקדון בידו הוא מודאג ומוטרד שמא יתקלקל בידיו. בנמשל בנו הוא הפקדון וכאשר נפטר בנו זך ובלא חטא, ניתן לומר כי הוחזר הפיקדון בשלימות.{{הערה|[[אבות דרבי נתן]], פרק י"ד}} | |||
===בחורבן=== | |||
באגדות התלמוד מסופר שהיה ברור לו שסוף המלחמה יהיה רע ועוד לפני החורבן חש באותות מבשרי רעה, וגער בדלתות [[בית המקדש|המקדש]] שנפתחו מאליהן והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב" (ירושלמי יומא מג,ג). כשהחל המצור, והבריונים שרפו את התבואה ב[[ירושלים]], כדי לחייב את העם לצאת למלחמה, מסופר שזעק מתוך צער. אך לראש הבריונים מטיל האימה בן בטיח (שהיה אחיינו, וכונה "אבא סקרא") אמר שהייתה זו זעקת שמחה. | |||
כמו כן מסופר כיצד נוכח ברעב הנורא ששרר בעיר: | |||
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן-גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.<ref>כתובות דף סו, ב</ref>}} | |||
כשראה כל זאת אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?"<ref>[[איכה רבה]] א</ref> והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עימו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו רבי [[אליעזר בן הורקנוס]], ורבי [[יהושע בן חנניה]] ששותפו בתוכנית נשאו את מיטתו כדי להוציאו מעיר, כיוון שגם בזמן המצור קברו את המתים מחוץ לעיר בשל קדושת ירושלים. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר ולא איפשרו לאף אדם לצאת, רצו לדקור את המיטה לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע זאת בעדם, באומרו: "יאמרו: 'רבם דקרו'". בקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבם דחפו'". | |||
===התדיינותו עם אספסיאנוס=== | |||
ב[[מסכת גיטין]] {{מקור|גיטין נו ע"ב$נ"ו ע"ב|כן}} מסופר, שכאשר צר אספסיינוס על [[ירושלים]], היו בה שלושה עשירים גדולים, שהיה ביכולתם לפרנס את כל העיר כולה למשך עשרים ואחת שנה, וקראו להם [[בן כלבא שבוע]] (חותנו של [[רבי עקיבא]]), נקדימון בן גוריון ובן ציצית הכסת. אך היתה בירושלים חבורת בריונים בראשותו של אבא סיקרא, אחיינו של ריב"ז, שלא הסכימו להיכנע לרומאים ודרשו להלחם איתם. אותם הבריונים, שרפו את המחסנים של שלושת העשירים, על מנת להכריח את היהודים להילחם ברומאים. | |||
ריב"ז קרא לאחיינו אבא סיקרא ואמר לו: עד מתי אתם לא מניחים אותנו לעשות שלום עם הרומאים והורגים ברעב את בני העיר? ענה לו: מה אעשה, אם אומר משהו לאותם בריונים הם יהרגו אותי! בקש ממנו ריב"ז שימצא איזו דרך להבריחו החוצה. ענה לו: עשה את עצמך כחולה, ואחרי זה תעשה את עצמך כמת, ויוציאו אותך תלמידים מקורבים שיודעים שהנך חי (כיוון שהמת כבד יותר מהחי) לקבורה מחוץ לעיר, לפי שאין קוברים את המת בירושלים. ואכן כך היה, וכאשר הוציאו אותו החוצה, בקשו הבריונים לוודו שאכן הוא מת, ולדקור אותו. אבא סיקרא, שידע כי הוא חי, ניסה לשכנעם שלא לדקרו, שלא יאמרו הרומאים שאפלו את רבם הם דוקרים, ובאמת הבריונים השתכנעו ולא דקרוהו, אולם רצו לדחפו לראות אם יצעק, ושוב אמר אבא סיקרא שלא יאמרו הרומאים אפילו את רבם דחפו. וכך יצא ריב"ז בשלום מן העיר. | |||
כשנפגש עם הנציב הרומאי אמר לו: שלום עליך אדוני המלך! אמר לו הנציב: מתחייב אתה עכשיו שתי הריגות, אחת על שקראת לי מלך ואיני מלך, והשניה מדוע לא באת אלי עד עכשיו. ענה לו ריב"ז: אמנם אינך מלך, אבל ודאי תהיה מלך, כי על פי נבואת [[ישעיהו]] "הלבנון באדיר יפול" {{מקור|ישעיהו י לד|כן}}, כלומר שירושלים תפול בידי מלך, וזה שלא באתי לבקרך היה מפני שהרשעים שבעיר לא הניחו לי לצאת. ענה לו הנציב: מי שיש לו חבית של דבש ונחש כרוך עליה מה יעשה? ישבור את החבית כדי להבריח את הנחש ממנה, כך גם אתם, היה עליכם לשרוף את חומת העיר כדי להוציא ממנה את הרשעים. ריב"ז שתק (ברבות הימים ביקר [[רב יוסף]] מעשה זה וקרא עליו את הפסוק: "משיב חכמים אחרו ודעתם יסכל" {{מקור|ישעיהו מד כה|כן}} באמרו שהיה עליו להשיבו שאת הנחש מסירים בעזרת צבת, וכך היה עלינו להרוג את הרשעים ולא להשחית את העיר). תוך כדי דיבורם הגיע שליח מרומי כי המלך מת והנציב ממונה להיות מלך במקומו. הנציהב לא הצליח לנעול את נעליו, וריב"ז אמר לו שזה על שם הפסוק "שמועה טובה תדשן עצם" {{מקור|משלי טו ל|כן}}, כי עתה נתבשר בשורה טובה ולכן רגלו גדלה, ולכן יעצו להעביר לפניו את אחד משונאיו כדי שרגלו תחזור למצבה הרגיל, שנאמר {{מקור|משלי יז כב|כן}} "ורוח נכאה צייבש גרם". לאחר שעצתו הצליחה, אמר לו הקיסר: אם כל כך חכם ונבון אתה, מדוע לא באת עד עכשיו? ענה לו ריב"ז: הלא כבר אמרתי לך כי עכבו ממני לבוא לכאן. אמר לו המלך: אני צריך לחזור לרומא לשבת על כסא המלוכה ואשלח לכאן נציב אחר, לכן בקש ממני בקשה אחת עכשיו ואני אקיים אותה. ביקש ממנו לקיים את העיר [[יבנה]] וחכמיה, לא להרוג את משפחתו של [[רבן גמליאל]] כדי שלא תכלה שושלת בית [[דוד]] ולשלוח רופאים לרפא את [[רבי צדוק]] שלא היה יכול לבלוע אוכל מחמת התעניות שהתענה. גם על מעשה זה קיבל ביקורת מרב יוסף שקרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", מכיוון שהיה עליו לבקש שלא יחריב את ירושלים, אמנם ריב"ז חשב שעדיף לבקש בקשה קטנה שהקיסר ישמע אליו ולא בקשה גולה שהקיסר לא יקבל אותה. | |||
אגדה זו מובאת גם ב[[אבות דרבי נתן]]<ref>אבות דרבי נתן נוסח א פרק ד' מהדורת שכטר</ref>, מקור הקדום לתלמוד הבבלי, שגם בו מופיע הסיפור על כך שהקנאים אינם מוכנים לפשרות, שרבי יוחנן מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו מירושלים, שם הוא פוגש את המצביא, מודיע לו על קיסרותו על סמך אותו פסוק שבבבלי, ומבקש ממנו את יבנה, לאחר שהקיסר נותן לו רשות לבקש. בגרסה זו מופיעים כמה הבדלים. אספסיאנוס מתואר באופן חיובי יותר, כמי שלא רוצה להחריב את ירושלים, ומבקש בקשה קטנה כדי להשלים. הנתק בין הבריונים לרבי יוחנן גדול יותר, מכיוון שלפי המסופר בבבלי, אחיינו ראש הביריונים מסייע לרבי יוחנן לצאת מירושלים, ולפי המסופר באבות דרבי נתן רבי יוחנן מדבר לבריונים והם לא שומעים לו והוא יוצא מעצמו. באבות דרבי נתן אספסיאנוס מלכתחילה מתייחס לרבי יוחנן יפה, מכיוון שמרגליו הודיעו לו שרבי יוחנן תמך בשלום איתו, בעוד שבבבלי המצביא מקבל אותו בכתף קרה, מוכיח אותו ומתווכח איתו. הבדל נוסף הוא שבעוד שבבבלי מיד בתחילת הפגישה רבי יוחנן מודיע לו על קיסרותו, באדר"נ ההודעה היא רק בסוף הפגישה. וגם בקשת רבי יוחנן באדר"נ קצת שונה: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה." בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לשושלת רבן גמליאל (אם כי רבי יוחנן בעצמו הוא חלק ממנה), ואף אולי אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים, כי חכמיה לא מוזכרים כלל. בנוסף, בבבלי קיימת ביקורת על רבי יוחנן על כך שלא ביקש מהקיסר את ירושלים עצמה, בעוד שבאדר"נ אין כלל ביקורת. | |||
[[גדליה אלון]] בעקבות מדרש [[איכה רבה]], שם מסופר כי בעת הבקשה היה רבי יוחנן כלוא ב[[גופנא]]. ובעקבות [[יוסף בן מתתיהו]] היו בגופנא וביבנה ריכוזים של אסירים יהודים (מעין מחנות מעצר שלאחר המרד), משער כי בקשתו של רבי יוחנן הייתה להיות מועבר ליבנה, היות ששם היו כלואים תלמידים וחכמים. אפשרות נוספת היא שההעברה ליבנה לא הייתה תוצאה של בקשה, אך הקמת בית הדין שם נבעה פשוט מנוכחותו של רבי יוחנן. | |||
לעומת אלון הסובר שאין אזכור נוסף לכך שביבנה התקיים מרכז רוחני לפני חורבן בית המקדש, הרב עדין שטיינזלץ בפירושו לתלמוד שם, מראה כי ישנן מקורות שונים שדווקא מאמתים את כך שיבנה כבר הייתה מרכז רוחני.}} | |||
===לאחר החורבן=== | |||
מסופר שכששמע שבית המקדש חרב קרע את בגדיו. את סיבת החורבן תלה באי קיום מצוות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם". נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים". | |||
לאחר שהסתיימה המלחמה, פעל רבות לשיקום היהדות החרבה, בדמות חידוש מרכז אוטונומי בעיר [[יבנה]]. הממשל הרומי שסמך על אהבת השלום שלו הניח לו לפעול ולהקים את הסנהדרין כמרכז רוחני, ללא גוון מדיני. חשיבות מיוחדת היו לתקנות הסנהדרין ביבנה בראשותו שהנציחו את זכר המקדש, קבעו את לוח השנה מחדש וכן חידשו הקשר עם תפוצות הגולה. | |||
===פטירתו=== | |||
בסוף ימיו עבר רבי יוחנן מיבנה לעיר ברור חיל.{{הערה|כפי שמובא בגמרא: "תנו רבנן: "צדק צדק תרדף"<ref>דברים טז,כ</ref> – הלך אחר חכמים לישיבה [...] אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". (סנהדרין לב, ע"ב; וראו גם בתוספתא מעשרות ב,א)}} על פי המסורת, רבי יוחנן נפטר בהיותו בן 120.{{הערה|[[ספרי]] [[פרשת וזאת הברכה]], שנ"ז. ראו: [[משה אוירבך]], '''תולדות עם ישראל מתקופת חורבן בית ראשון עד ימינו''', ספר שני חלק א עמוד 8.}} בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק" ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפני שתי דרכים – של [[גן עדן]] ושל [[גיהנום]], ואינו יודע באיזה מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בני אדם", הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!" במשנה נאמר: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החוכמה". | |||
עם פטירתו שבו תלמידיו לממשיכו כראש הסנהדרין, [[רבן גמליאל דיבנה]]: "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו, כשנפטר – הלכו ליבנה".<ref>[[קהלת רבה]] ז,ב</ref> | |||
על שמו היישוב [[בן זכאי]]. | |||
==מקור משפחתו== | |||
יש חילוקי דעות בין החוקרים האם רבן יוחנן היה [[כהן]] או לא. [[שמואל ספראי]] טוען כי היה כהן, על-פי המובא ב[[תוספתא]]{{הערה|שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: פרה במה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: למדתנו בבגדי לבן! אמר להם: יפה אמרתם, ומעשה ש''עשו ידי''וראו עיני ושכחתי, וכששמעו אזני – על אחת כמה וכמה! לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן שאלו, לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים.|[[תוספתא]], [[מסכת פרה]], פרק ד', ז'; [[ספרי]], [[פרשת במדבר]], קכ"ג. מהמילים "שעשו ידי" לומד ספראי שרבי יוחנן היה כהן.}} לעומתו, [[גדליה אלון]] שולל מכל וכל את הייחוס הכהני של רבי יוחנן, ומוכיח זאת ממשנה במסכת שקלים,{{הערה|אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל (=מחצית השקל), אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא, כי אלא כל כהן שאינו שוקל – חוטא, אלא ''שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן'': וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכלו, – הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, האיך נאכלים?!|[[משנה]], [[מסכת שקלים]], פרק א', ד'.}} שבה נראה כי לרבי יוחנן הייתה אופוזיציה כהנית אקטיבית, שנבעה לדעתו משאלת ייחוסו של ר' יוחנן.{{הערה|לפי הנהוג, כשאין נשיא מבית דוד, מחליפו הוא כהן. בתקופה שלאחר החורבן, התחבא רבן גמליאל (שהיה משושלת בית דוד) בלוד ולא יכל לכהן כנשיא ביבנה. כיוון שכך - הכהנים סברו שרבי יוחנן נטל את השררה שלא כדין.}} | |||
==דרכו== | |||
המאמרים המיוחסים לרבי יוחנן בתלמוד מעידים על מעלותיו המוסריות התרומיות. כתלמידו של הלל הזקן (וגם הקטן שבהם כפי המסופר בחז"ל{{הערה|שמונים זוגות של תלמידים היו לו להלל הזקן. הגדול שבהם יונתן בן עוזיאל והקטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי. בשעת פטירתו נכנסו כולם והוא לא נכנס. אמר להם היכן [הוא] יוחנן. אמרו לו הרי [הוא] עומד על הפתח. אמר להם יכנס כשר הוא. כיון שנכנס אמר להם הקטן שבכם אב לחכמה ואב לדורות. והגדול שבכם על אחת כמה וכמה. אמר להם עליכם נאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", ועליך נאמר רבן יוחנן: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". [[אבות דרבי נתן]], נוסחה ב' כ"ח; וראה גם [[תלמוד ירושלמי]], [[מסכת נדרים]], ל"ט, ב' [ה', ג']; ו[[משנה]], [[מסכת אבות]], פרק ב', ח'.}}), נהג כדרך בית הלל שביקשו לעשות סייג לתורה ללא חומרות יתירות, ומספר הלכות הוכרעו לצד דעת בית הלל בהשפעתו. אף באגדה הלך בשיטת הלל, בדרך סבלנות ואהבת הבריות:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דברים כז,ו) – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים [[קל וחומר]]: ומה אם אבני [[מזבח]] שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם, ה) - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.{{הערה|[[מכילתא דרבי ישמעאל]] יתרו - מס' דבחדש יא).}}}} | |||
על פי המסופר בתלמוד, חי רבי יוחנן 120 שנה כאשר שליש מתוכם הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: רבן יוחנן בן זכיי עסק בפרגמטיא {{גודל|1|(מסחר)}} ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.{{הערה|[[ספרי]], פרשת [[וזאת הברכה]], שנ"ז}}. ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין" (סוכה כח ע"א). כמו כן מסופר שם: | |||
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא {{הערה|לפי ההסבר בתלמוד – תורת הנסתר וההלכה שבנגלה. מסכת סוכה כח א}}}} | |||
הוא עצמו אמר בענווה שלא נטל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים. כמו כן הדגיש: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (משנה אבות ב,ח). חמשת תלמידיו היו רבי [[אליעזר בן הורקנוס]], רבי [[יהושע בן חנניה]], רבי [[יוסי הכהן]], רבי [[שמעון בן נתנאל]] ורבי [[אלעזר בן ערך]]. | |||
==תקנותיו== | |||
חכמי יבנה ורבי יוחנן בראשם, קבעו ביבנה את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד מחוקק. במסורת השתמרו ידיעות על תשע תקנות דתיות של הסנהדרין ביבנה, ומעט מאוד על התקנות החברתיות. בין היתר תיקנו תפילות במקום הקרבנות, נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות משום זכר למקדש. | |||
לריב"ז הייתה תושייה בעת המשבר שנוצר לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והוא חוקק תקנות חדשות כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש. | |||
====תקיעה בשבת==== | |||
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר:<ref>אולי צ"ל: אליעזר</ref> לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.<ref>משנה ראש השנה ד,א; [[גדליה אלון]] טוען שהמשפט "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין", הוא תוספת מאוחרת.</ref> | |||
תקנה זו נועדה לשקם את היהדות אחרי החורבן וליצור יהדות שמתקיימת גם ללא מקדש, במציאות שיש רק בית דין. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מראה שרבי אלעזר (או אליעזר) חשב שלפי רבי יוחנן יש לרכז סמכויות במקום אחד, אולם חכמים לא קבלו זאת - לדעתם מותר לתקוע בשופר ברה"ש שחל להיות בשבת בכל עיר שיש בה בי"ד. | |||
====נטילת לולב==== | |||
:בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.<ref>משנה ראש השנה ד,ג</ref> | |||
תקנה זו נועדה לשמר את זכר בית המקדש בלב העם. | |||
====עדות החודש==== | |||
:בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר (ישנו [[שיר של יום]] מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. | |||
:אמר רבי יהושע בן קרחה (שהיה באותו דור): ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.<ref>משנה ראש השנה ד,ד</ref> | |||
====ברכת כהנים==== | |||
:תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. | |||
בברכת הכהנים שנהגה לפני החורבן במקדש, עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שכשיעלה ה[[כהן]] לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך. העם שיראה זאת יחשוב שהוא לא עלה משום שהוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו. כדי לשמור על כבוד הכהונה הוחלט שבמקדש כולם יעלו יחפים (לעומת שאר חלקי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם - יען כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים כדי להבדילם). משחרב [[בית המקדש]] התקין רבי יוחנן שכולם יעלו יחפים, כזכר למקדש. | |||
====חובת הגר==== | |||
:גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.<ref>ראש השנה לא ע"ב</ref> | |||
תקנה זו מבטלת את התקנה הקדומה להפריש כסף לקרבן. גוי ש[[גיור|התגייר]], היה חייב ב[[ברית מילה|מילה]], [[טבילה (יהדות)|טבילה]] וקרבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקרבן שיוקרב כאשר ייבנה [[בית המקדש]]. רבי יוחנן ביטל את חיוב כסף הקרבן, ולמרות שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לרבי יוחנן הייתה כנראה גם מגמה פרגמטית - כחלופה לקרבן, נקבע קבלת עול מלכות שמים. | |||
====אכילת "חדש"==== | |||
:במקדש היו מקריבים ביום [[ט"ז בניסן]] את [[קורבן (יהדות)|קורבן]] ה[[עומר (יהדות)|עומר]]. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "[[איסור חדש]]". כאשר חרב הבית הותר ה[[איסור חדש|חדש]] מיום ט"ז בניסן גם בלי קרבן. תקנה זו אוסרת את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה הבית, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקרבן. | |||
====התקנה התשיעית==== | |||
:יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית: "ואידך (האחרת, התשיעית) - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית". | |||
לפי דעתו של רב פפא התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה ל[[נטע רבעי]]. לפני החרבן הייתה חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם כדי לספק לעיר אספקה קבועה של פירות. אחרי חרבן ירושלים לא היה טעם בתקנה הזאת ורבי יוחנן ביטל אותה. | |||
לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חציה בסלע וחציה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח. | |||
==מתנגדיו== | |||
לרבי יוחנן היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים ובני בתירה. גם בקרב תלמידי החכמים נמתחה עליו ביקורת בתקופה מאוחרת יותר (בבלי גיטין נו ע"ב), על כך שלא השתדל אצל אספסיאנוס לבטל את חורבן ירושלים, אולם גם היא שנויה במחלוקת. | |||
===הצדוקים=== | |||
רבי יוחנן נלחם בכת ה[[צדוקים]] והרחיק אותה מהזרם המרכזי של היהדות. מלחמתו מתבטאת בכמה אמרות תלמודיות:{{הערה|מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: [[שבועות|עצרת]] אחר ה[[שבת]]. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: [[משה רבינו]] אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים [...] ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם?! כתוב אחד אומר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם",([[ספר ויקרא]] [[S:ויקרא כג טז|כג טז]]) וכתוב אחד אומר: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה",([[ספר ויקרא]] [[S:ויקרא כג טו|כג טו]]) הא כיצד? כאן ב[[יום טוב]] שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.|מקור=[[תלמוד בבלי]], [[מסכת מנחות]] [[S:מנחות סה א|סה, א]]-[[S:מנחות סה ב|ב]]}} | |||
{{ציטוט|תוכן=אומרים [[צדוקים]]: קובלין אנו עליכם [[פרושים]], שאתם אומרים: [[כתבי הקודש]] [[טומאת ידיים|מטמאין את הידיים]] וספרי [[הומרוס|הומריס]] אינו מטמא את הידיים! '''אמר רבן יוחנן בן זכאי''': וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?! הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים ועצמות [[יוחנן כהן גדול]] טמאים! אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להם: אף כתבי הקדש, לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידיים.|מקור=[[משנה]], [[מסכת ידיים]] [[S:משנה ידיים ד ו|ד,ו]]}} | |||
==גדולתו== | ==גדולתו== | ||
מסופר ב[[ברייתא]] {{מקור|סוכה כח ע"א|כן}}: "תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כ[[משה רבינו]], ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כ[[יהושע בן נון]], עשרים בינונים. גדול שבכולן - [[יונתן בן עוזיאל]], קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח [[מקרא]] ו[[משנה]], [[תלמוד]], [[הלכה|הלכות]] ו[[אגדה|אגדות]], דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, [[קל וחומר|קלים וחמורים]] ו[[גזרה שווה|גזרות שוות]], תקופות ו[[גימטריה|גימטריאות]], שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים<ref>בהסבר שלושת המושגים הללו אומר רש"י: לא ידענא מאי היא. ויש מפרשים שהסבירו שידע את ענייני המלאכים, השדים והצמחים על בוריים.</ref>, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - [[מעשה מרכבה]], דבר קטן - הויות ד[[אביי]] ו[[רבא]]. לקיים מה שנאמר {{מקור|משלי ח כא|כן}} להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא". | מסופר ב[[ברייתא]] {{מקור|סוכה כח ע"א|כן}}: "תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כ[[משה רבינו]], ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כ[[יהושע בן נון]], עשרים בינונים. גדול שבכולן - [[יונתן בן עוזיאל]], קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח [[מקרא]] ו[[משנה]], [[תלמוד]], [[הלכה|הלכות]] ו[[אגדה|אגדות]], דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, [[קל וחומר|קלים וחמורים]] ו[[גזרה שווה|גזרות שוות]], תקופות ו[[גימטריה|גימטריאות]], שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים<ref>בהסבר שלושת המושגים הללו אומר רש"י: לא ידענא מאי היא. ויש מפרשים שהסבירו שידע את ענייני המלאכים, השדים והצמחים על בוריים.</ref>, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - [[מעשה מרכבה]], דבר קטן - הויות ד[[אביי]] ו[[רבא]]. לקיים מה שנאמר {{מקור|משלי ח כא|כן}} להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא". | ||
| שורה 11: | שורה 115: | ||
בארבעים השנים האחרונות של בית המקדש, הגורל לא היה עולה בימין, לשון של זהורית לא היתה הופכת ללבן, נר המערבי לא היה דולק ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ריב"ז: "היכל! היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני בך שסופך ליחרב וכבר נתנהא עליך הנביא [[זכריה]] בן עדו {{מקור|זכריה יא א|כן}} "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" {{מקור|יומא לט ע"ב|כן}}. | בארבעים השנים האחרונות של בית המקדש, הגורל לא היה עולה בימין, לשון של זהורית לא היתה הופכת ללבן, נר המערבי לא היה דולק ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ריב"ז: "היכל! היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני בך שסופך ליחרב וכבר נתנהא עליך הנביא [[זכריה]] בן עדו {{מקור|זכריה יא א|כן}} "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" {{מקור|יומא לט ע"ב|כן}}. | ||
==תורתו== | ==תורתו== | ||
| שורה 31: | שורה 129: | ||
* היה יושב בצל ההיכל ודורש {{מקור|בבלי פסחים כו א}}. | * היה יושב בצל ההיכל ודורש {{מקור|בבלי פסחים כו א}}. | ||
* ראה ריבה {{מקור|נערה}} אחת שמלקטת שעורים לאחר החורבן {{מקור|בבלי כתובות סו ב}}. | * ראה ריבה {{מקור|נערה}} אחת שמלקטת שעורים לאחר החורבן {{מקור|בבלי כתובות סו ב}}. | ||
[ | ==קישורים חיצוניים== | ||
* {{אנצ דעת|2215}}. | |||
*{{תנאים ואמוראים|ב|257|עמודים=682-674}} | |||
* {{תנאים ואמוראים|א|303|בן זכאי|עמוד=272}} | |||
*{{תנאים ואמוראים3|א|257|עמודים=רס"א-רס"ב}} | |||
* הרב יואל שוורץ, [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47365&pgnum=1 '''רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו'''], סדרת גדולי ישראל, תש"ס | |||
{{הערות שוליים|טורים=כן}} | |||
{{תנאים}} | {{תנאים}} | ||
{{מיון רגיל:יוחנן בן זכאי}} | {{מיון רגיל:יוחנן בן זכאי}} | ||
[[קטגוריה:נשיאי הסנהדרין]] | |||
[[קטגוריה:תנאים]] | [[קטגוריה:תנאים]] | ||
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | |||
[[קטגוריה: אגדות החורבן]] | |||
גרסה אחרונה מ־22:06, 24 באוקטובר 2021
|
|
| רבן יוחנן בן זכאי | |
|---|---|
| דור | דור ראשון לתנאים |
| בית מדרש | בית הלל |
| רבותיו | הלל הזקן ושמאי הזקן |
| חבריו | רבי אלעזר בר צדוק, רבי חנינא בן דוסא |
| תלמידיו | רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, רבי אלעזר בן ערך, רבן גמליאל דיבנה |
רבן יוחנן בן זכאי (סביבות 30 - 90 לספירה) היה מגדולי התנאים, ונשיא ישראל בעת חורבן בית שני והמרד הגדול. התואר רבן ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן. הוא היה תלמידו של הלל הזקן, וכרבו הלל גם הוא חי מאה ועשרים שנה[1].
תולדות חייו[עריכה]
רבי יוחנן חי בגליל, בירושלים וביבנה, ובשנותיו האחרונות בברור חיל.
בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים, נשאר רבי יוחנן לפליטה מבין חברי בית הדין בירושלים, והוא ייסד בה את בית המדרש ("כרם יבנה") שם הונח היסוד לסידור ולעריכת התורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששה סדרי משנה.
בנו מת בחייו והוא הצטער עליו צער גדול. לבסוף התנחם כאשר המשיל לו תלמידו רבי אלעזר בן ערך משל על פיקדון יקר שניתן מהמלך לאדם. כל זמן שהפיקדון בידו הוא מודאג ומוטרד שמא יתקלקל בידיו. בנמשל בנו הוא הפקדון וכאשר נפטר בנו זך ובלא חטא, ניתן לומר כי הוחזר הפיקדון בשלימות.[2]
בחורבן[עריכה]
באגדות התלמוד מסופר שהיה ברור לו שסוף המלחמה יהיה רע ועוד לפני החורבן חש באותות מבשרי רעה, וגער בדלתות המקדש שנפתחו מאליהן והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב" (ירושלמי יומא מג,ג). כשהחל המצור, והבריונים שרפו את התבואה בירושלים, כדי לחייב את העם לצאת למלחמה, מסופר שזעק מתוך צער. אך לראש הבריונים מטיל האימה בן בטיח (שהיה אחיינו, וכונה "אבא סקרא") אמר שהייתה זו זעקת שמחה.
כמו כן מסופר כיצד נוכח ברעב הנורא ששרר בעיר:
|
מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן-גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.[3] |
|
כשראה כל זאת אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?"[4] והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עימו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה ששותפו בתוכנית נשאו את מיטתו כדי להוציאו מעיר, כיוון שגם בזמן המצור קברו את המתים מחוץ לעיר בשל קדושת ירושלים. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר ולא איפשרו לאף אדם לצאת, רצו לדקור את המיטה לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע זאת בעדם, באומרו: "יאמרו: 'רבם דקרו'". בקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבם דחפו'".
התדיינותו עם אספסיאנוס[עריכה]
במסכת גיטין (נ"ו ע"ב) מסופר, שכאשר צר אספסיינוס על ירושלים, היו בה שלושה עשירים גדולים, שהיה ביכולתם לפרנס את כל העיר כולה למשך עשרים ואחת שנה, וקראו להם בן כלבא שבוע (חותנו של רבי עקיבא), נקדימון בן גוריון ובן ציצית הכסת. אך היתה בירושלים חבורת בריונים בראשותו של אבא סיקרא, אחיינו של ריב"ז, שלא הסכימו להיכנע לרומאים ודרשו להלחם איתם. אותם הבריונים, שרפו את המחסנים של שלושת העשירים, על מנת להכריח את היהודים להילחם ברומאים.
ריב"ז קרא לאחיינו אבא סיקרא ואמר לו: עד מתי אתם לא מניחים אותנו לעשות שלום עם הרומאים והורגים ברעב את בני העיר? ענה לו: מה אעשה, אם אומר משהו לאותם בריונים הם יהרגו אותי! בקש ממנו ריב"ז שימצא איזו דרך להבריחו החוצה. ענה לו: עשה את עצמך כחולה, ואחרי זה תעשה את עצמך כמת, ויוציאו אותך תלמידים מקורבים שיודעים שהנך חי (כיוון שהמת כבד יותר מהחי) לקבורה מחוץ לעיר, לפי שאין קוברים את המת בירושלים. ואכן כך היה, וכאשר הוציאו אותו החוצה, בקשו הבריונים לוודו שאכן הוא מת, ולדקור אותו. אבא סיקרא, שידע כי הוא חי, ניסה לשכנעם שלא לדקרו, שלא יאמרו הרומאים שאפלו את רבם הם דוקרים, ובאמת הבריונים השתכנעו ולא דקרוהו, אולם רצו לדחפו לראות אם יצעק, ושוב אמר אבא סיקרא שלא יאמרו הרומאים אפילו את רבם דחפו. וכך יצא ריב"ז בשלום מן העיר.
כשנפגש עם הנציב הרומאי אמר לו: שלום עליך אדוני המלך! אמר לו הנציב: מתחייב אתה עכשיו שתי הריגות, אחת על שקראת לי מלך ואיני מלך, והשניה מדוע לא באת אלי עד עכשיו. ענה לו ריב"ז: אמנם אינך מלך, אבל ודאי תהיה מלך, כי על פי נבואת ישעיהו "הלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י לד), כלומר שירושלים תפול בידי מלך, וזה שלא באתי לבקרך היה מפני שהרשעים שבעיר לא הניחו לי לצאת. ענה לו הנציב: מי שיש לו חבית של דבש ונחש כרוך עליה מה יעשה? ישבור את החבית כדי להבריח את הנחש ממנה, כך גם אתם, היה עליכם לשרוף את חומת העיר כדי להוציא ממנה את הרשעים. ריב"ז שתק (ברבות הימים ביקר רב יוסף מעשה זה וקרא עליו את הפסוק: "משיב חכמים אחרו ודעתם יסכל" (ישעיהו מד כה) באמרו שהיה עליו להשיבו שאת הנחש מסירים בעזרת צבת, וכך היה עלינו להרוג את הרשעים ולא להשחית את העיר). תוך כדי דיבורם הגיע שליח מרומי כי המלך מת והנציב ממונה להיות מלך במקומו. הנציהב לא הצליח לנעול את נעליו, וריב"ז אמר לו שזה על שם הפסוק "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו ל), כי עתה נתבשר בשורה טובה ולכן רגלו גדלה, ולכן יעצו להעביר לפניו את אחד משונאיו כדי שרגלו תחזור למצבה הרגיל, שנאמר (משלי יז כב) "ורוח נכאה צייבש גרם". לאחר שעצתו הצליחה, אמר לו הקיסר: אם כל כך חכם ונבון אתה, מדוע לא באת עד עכשיו? ענה לו ריב"ז: הלא כבר אמרתי לך כי עכבו ממני לבוא לכאן. אמר לו המלך: אני צריך לחזור לרומא לשבת על כסא המלוכה ואשלח לכאן נציב אחר, לכן בקש ממני בקשה אחת עכשיו ואני אקיים אותה. ביקש ממנו לקיים את העיר יבנה וחכמיה, לא להרוג את משפחתו של רבן גמליאל כדי שלא תכלה שושלת בית דוד ולשלוח רופאים לרפא את רבי צדוק שלא היה יכול לבלוע אוכל מחמת התעניות שהתענה. גם על מעשה זה קיבל ביקורת מרב יוסף שקרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", מכיוון שהיה עליו לבקש שלא יחריב את ירושלים, אמנם ריב"ז חשב שעדיף לבקש בקשה קטנה שהקיסר ישמע אליו ולא בקשה גולה שהקיסר לא יקבל אותה.
אגדה זו מובאת גם באבות דרבי נתן[5], מקור הקדום לתלמוד הבבלי, שגם בו מופיע הסיפור על כך שהקנאים אינם מוכנים לפשרות, שרבי יוחנן מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו מירושלים, שם הוא פוגש את המצביא, מודיע לו על קיסרותו על סמך אותו פסוק שבבבלי, ומבקש ממנו את יבנה, לאחר שהקיסר נותן לו רשות לבקש. בגרסה זו מופיעים כמה הבדלים. אספסיאנוס מתואר באופן חיובי יותר, כמי שלא רוצה להחריב את ירושלים, ומבקש בקשה קטנה כדי להשלים. הנתק בין הבריונים לרבי יוחנן גדול יותר, מכיוון שלפי המסופר בבבלי, אחיינו ראש הביריונים מסייע לרבי יוחנן לצאת מירושלים, ולפי המסופר באבות דרבי נתן רבי יוחנן מדבר לבריונים והם לא שומעים לו והוא יוצא מעצמו. באבות דרבי נתן אספסיאנוס מלכתחילה מתייחס לרבי יוחנן יפה, מכיוון שמרגליו הודיעו לו שרבי יוחנן תמך בשלום איתו, בעוד שבבבלי המצביא מקבל אותו בכתף קרה, מוכיח אותו ומתווכח איתו. הבדל נוסף הוא שבעוד שבבבלי מיד בתחילת הפגישה רבי יוחנן מודיע לו על קיסרותו, באדר"נ ההודעה היא רק בסוף הפגישה. וגם בקשת רבי יוחנן באדר"נ קצת שונה: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה." בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לשושלת רבן גמליאל (אם כי רבי יוחנן בעצמו הוא חלק ממנה), ואף אולי אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים, כי חכמיה לא מוזכרים כלל. בנוסף, בבבלי קיימת ביקורת על רבי יוחנן על כך שלא ביקש מהקיסר את ירושלים עצמה, בעוד שבאדר"נ אין כלל ביקורת.
גדליה אלון בעקבות מדרש איכה רבה, שם מסופר כי בעת הבקשה היה רבי יוחנן כלוא בגופנא. ובעקבות יוסף בן מתתיהו היו בגופנא וביבנה ריכוזים של אסירים יהודים (מעין מחנות מעצר שלאחר המרד), משער כי בקשתו של רבי יוחנן הייתה להיות מועבר ליבנה, היות ששם היו כלואים תלמידים וחכמים. אפשרות נוספת היא שההעברה ליבנה לא הייתה תוצאה של בקשה, אך הקמת בית הדין שם נבעה פשוט מנוכחותו של רבי יוחנן.
לעומת אלון הסובר שאין אזכור נוסף לכך שביבנה התקיים מרכז רוחני לפני חורבן בית המקדש, הרב עדין שטיינזלץ בפירושו לתלמוד שם, מראה כי ישנן מקורות שונים שדווקא מאמתים את כך שיבנה כבר הייתה מרכז רוחני.}}
לאחר החורבן[עריכה]
מסופר שכששמע שבית המקדש חרב קרע את בגדיו. את סיבת החורבן תלה באי קיום מצוות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם". נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".
לאחר שהסתיימה המלחמה, פעל רבות לשיקום היהדות החרבה, בדמות חידוש מרכז אוטונומי בעיר יבנה. הממשל הרומי שסמך על אהבת השלום שלו הניח לו לפעול ולהקים את הסנהדרין כמרכז רוחני, ללא גוון מדיני. חשיבות מיוחדת היו לתקנות הסנהדרין ביבנה בראשותו שהנציחו את זכר המקדש, קבעו את לוח השנה מחדש וכן חידשו הקשר עם תפוצות הגולה.
פטירתו[עריכה]
בסוף ימיו עבר רבי יוחנן מיבנה לעיר ברור חיל.[7] על פי המסורת, רבי יוחנן נפטר בהיותו בן 120.[8] בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק" ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפני שתי דרכים – של גן עדן ושל גיהנום, ואינו יודע באיזה מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בני אדם", הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!" במשנה נאמר: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החוכמה".
עם פטירתו שבו תלמידיו לממשיכו כראש הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה: "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו, כשנפטר – הלכו ליבנה".[9]
על שמו היישוב בן זכאי.
מקור משפחתו[עריכה]
יש חילוקי דעות בין החוקרים האם רבן יוחנן היה כהן או לא. שמואל ספראי טוען כי היה כהן, על-פי המובא בתוספתא[10] לעומתו, גדליה אלון שולל מכל וכל את הייחוס הכהני של רבי יוחנן, ומוכיח זאת ממשנה במסכת שקלים,[11] שבה נראה כי לרבי יוחנן הייתה אופוזיציה כהנית אקטיבית, שנבעה לדעתו משאלת ייחוסו של ר' יוחנן.[12]
דרכו[עריכה]
המאמרים המיוחסים לרבי יוחנן בתלמוד מעידים על מעלותיו המוסריות התרומיות. כתלמידו של הלל הזקן (וגם הקטן שבהם כפי המסופר בחז"ל[13]), נהג כדרך בית הלל שביקשו לעשות סייג לתורה ללא חומרות יתירות, ומספר הלכות הוכרעו לצד דעת בית הלל בהשפעתו. אף באגדה הלך בשיטת הלל, בדרך סבלנות ואהבת הבריות:
|
|
רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דברים כז,ו) – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם, ה) - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.[14] |
|
על פי המסופר בתלמוד, חי רבי יוחנן 120 שנה כאשר שליש מתוכם הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: רבן יוחנן בן זכיי עסק בפרגמטיא (מסחר) ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.[15]. ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין" (סוכה כח ע"א). כמו כן מסופר שם:
|
|
לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא [16] |
|
הוא עצמו אמר בענווה שלא נטל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים. כמו כן הדגיש: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (משנה אבות ב,ח). חמשת תלמידיו היו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
תקנותיו[עריכה]
חכמי יבנה ורבי יוחנן בראשם, קבעו ביבנה את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד מחוקק. במסורת השתמרו ידיעות על תשע תקנות דתיות של הסנהדרין ביבנה, ומעט מאוד על התקנות החברתיות. בין היתר תיקנו תפילות במקום הקרבנות, נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות משום זכר למקדש. לריב"ז הייתה תושייה בעת המשבר שנוצר לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והוא חוקק תקנות חדשות כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש.
תקיעה בשבת[עריכה]
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר:[17] לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.[18]
תקנה זו נועדה לשקם את היהדות אחרי החורבן וליצור יהדות שמתקיימת גם ללא מקדש, במציאות שיש רק בית דין. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מראה שרבי אלעזר (או אליעזר) חשב שלפי רבי יוחנן יש לרכז סמכויות במקום אחד, אולם חכמים לא קבלו זאת - לדעתם מותר לתקוע בשופר ברה"ש שחל להיות בשבת בכל עיר שיש בה בי"ד.
נטילת לולב[עריכה]
- בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.[19]
תקנה זו נועדה לשמר את זכר בית המקדש בלב העם.
עדות החודש[עריכה]
- בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר (ישנו שיר של יום מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
- אמר רבי יהושע בן קרחה (שהיה באותו דור): ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.[20]
ברכת כהנים[עריכה]
- תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.
בברכת הכהנים שנהגה לפני החורבן במקדש, עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שכשיעלה הכהן לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך. העם שיראה זאת יחשוב שהוא לא עלה משום שהוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו. כדי לשמור על כבוד הכהונה הוחלט שבמקדש כולם יעלו יחפים (לעומת שאר חלקי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם - יען כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים כדי להבדילם). משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן שכולם יעלו יחפים, כזכר למקדש.
חובת הגר[עריכה]
- גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.[21]
תקנה זו מבטלת את התקנה הקדומה להפריש כסף לקרבן. גוי שהתגייר, היה חייב במילה, טבילה וקרבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקרבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש. רבי יוחנן ביטל את חיוב כסף הקרבן, ולמרות שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לרבי יוחנן הייתה כנראה גם מגמה פרגמטית - כחלופה לקרבן, נקבע קבלת עול מלכות שמים.
אכילת "חדש"[עריכה]
- במקדש היו מקריבים ביום ט"ז בניסן את קורבן העומר. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "איסור חדש". כאשר חרב הבית הותר החדש מיום ט"ז בניסן גם בלי קרבן. תקנה זו אוסרת את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה הבית, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקרבן.
התקנה התשיעית[עריכה]
- יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית: "ואידך (האחרת, התשיעית) - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית".
לפי דעתו של רב פפא התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה לנטע רבעי. לפני החרבן הייתה חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם כדי לספק לעיר אספקה קבועה של פירות. אחרי חרבן ירושלים לא היה טעם בתקנה הזאת ורבי יוחנן ביטל אותה.
לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חציה בסלע וחציה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.
מתנגדיו[עריכה]
לרבי יוחנן היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים ובני בתירה. גם בקרב תלמידי החכמים נמתחה עליו ביקורת בתקופה מאוחרת יותר (בבלי גיטין נו ע"ב), על כך שלא השתדל אצל אספסיאנוס לבטל את חורבן ירושלים, אולם גם היא שנויה במחלוקת.
הצדוקים[עריכה]
רבי יוחנן נלחם בכת הצדוקים והרחיק אותה מהזרם המרכזי של היהדות. מלחמתו מתבטאת בכמה אמרות תלמודיות:[22]
| אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידיים וספרי הומריס אינו מטמא את הידיים! אמר רבן יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?! הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים! אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להם: אף כתבי הקדש, לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידיים. | ||
| – משנה, מסכת ידיים ד,ו | ||
גדולתו[עריכה]
מסופר בברייתא (סוכה כח ע"א): "תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן - יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים[23], משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא".
פעם אחת חלה הלל ונכנסו תלמידיו לבקרו, וריב"ז עמד בחצר ולא נכנס מרוב ענוותנותו. אמר להם הלל: היכן הוא קטן שבכם שהוא אב בחכמה ואב לדורות? אמרו לו: הרי הוא בחצר. כשנכנס אמר עליו הלל את הפסוק להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (ירושלמי נדרים ה, ו).
" אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח פרשה אחת בתורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום מדרש הלכות ואגדות ומשלו, הכל למד, וכן אמרו עליו שאמר, אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו, אינן כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבותי, ולא אצלתי מחכמתן אלא כשם שהזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרה; וממי קבל תורה, מהלל ומשמאי" (מסכת סופרים פ"ה ה"ו).
מעולם לא היה שח שיחת חולין, ולא היה ישן בבית המדרש אפילו שנת עראי, ולא קדמו אדם לבית המדרש ולא הניח אדם בביהמ"ד ויצא ולא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפים ומעולם לא ישב בטל אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו ולא אמר הגיע העת לעמוד מבית המדרש חוץ מערב פסח וערב יום כיפור (סוכה כח ע"א).
בארבעים השנים האחרונות של בית המקדש, הגורל לא היה עולה בימין, לשון של זהורית לא היתה הופכת ללבן, נר המערבי לא היה דולק ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ריב"ז: "היכל! היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני בך שסופך ליחרב וכבר נתנהא עליך הנביא זכריה בן עדו (זכריה יא א) "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (יומא לט ע"ב).
תורתו[עריכה]
- מורא שמיים כמורא בשר ודם
- בירך את תלמידיו: יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכו'. תדע שהרי עובר אדם עבירה בסתר ואומר ולוואי שלא יראני אדם בבלי ברכות כח ב.
- אמר בשעת מותו: אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, ואני יכול לשחדו, הייתי בוכה, ועכשיו שאני הולך לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו' ולא אבכה בבלי ברכות כח ב.
- גנב משלם כפל משום שמתיירא מבשר ודם ולא מהקב"ה בבלי בבא קמא עט ב.
- לעולם יהיו בגדיך לבנים וגו' משל למלך שזימן את אוהביו לסעודה, פיקחים שבהן התקשטו וכו', שמח המלך לקראת החכמים וכעס על הטיפשים בבלי שבת קנג א.
- עוסק בענייני בית המקדש
(שהרי חי בתקופת החורבן).
- גער בדלתות ההיכל שנפתחו בבלי יומא לט ב.
- יצא מהמצור לדבר עם הקיסר שלא יחריב את ירושלים בבלי גיטין נו א.
- התקין תקנות זכר למקדש ראש השנה כא ב כט ב והלאה.
- היה יושב בצל ההיכל ודורש בבלי פסחים כו א.
- ראה ריבה נערה אחת שמלקטת שעורים לאחר החורבן בבלי כתובות סו ב.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- רבן יוחנן בן זכאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
- אהרן היימאן, "רבן יוחנן בן זכאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 682-674, באתר HebrewBooks
- אהרן היימאן, "בן זכאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמוד 272, באתר HebrewBooks
- משה יהודה בלוי (עורך), "רבן יוחנן בן זכאי", יחוסי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים רס"א-רס"ב, באתר HebrewBooks
- הרב יואל שוורץ, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, סדרת גדולי ישראל, תש"ס
הערות שוליים
- ↑ ספר הכוזרי מאמר שלישי עמק 140.
- ↑ אבות דרבי נתן, פרק י"ד
- ↑ כתובות דף סו, ב
- ↑ איכה רבה א
- ↑ אבות דרבי נתן נוסח א פרק ד' מהדורת שכטר
- ↑ דברים טז,כ
- ↑ כפי שמובא בגמרא: "תנו רבנן: "צדק צדק תרדף"[6] – הלך אחר חכמים לישיבה [...] אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". (סנהדרין לב, ע"ב; וראו גם בתוספתא מעשרות ב,א)
- ↑ ספרי פרשת וזאת הברכה, שנ"ז. ראו: משה אוירבך, תולדות עם ישראל מתקופת חורבן בית ראשון עד ימינו, ספר שני חלק א עמוד 8.
- ↑ קהלת רבה ז,ב
- ↑ שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: פרה במה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: למדתנו בבגדי לבן! אמר להם: יפה אמרתם, ומעשה שעשו ידיוראו עיני ושכחתי, וכששמעו אזני – על אחת כמה וכמה! לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן שאלו, לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים.
- ↑ משנה, מסכת שקלים, פרק א', ד'.
- ↑ לפי הנהוג, כשאין נשיא מבית דוד, מחליפו הוא כהן. בתקופה שלאחר החורבן, התחבא רבן גמליאל (שהיה משושלת בית דוד) בלוד ולא יכל לכהן כנשיא ביבנה. כיוון שכך - הכהנים סברו שרבי יוחנן נטל את השררה שלא כדין.
- ↑ שמונים זוגות של תלמידים היו לו להלל הזקן. הגדול שבהם יונתן בן עוזיאל והקטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי. בשעת פטירתו נכנסו כולם והוא לא נכנס. אמר להם היכן [הוא] יוחנן. אמרו לו הרי [הוא] עומד על הפתח. אמר להם יכנס כשר הוא. כיון שנכנס אמר להם הקטן שבכם אב לחכמה ואב לדורות. והגדול שבכם על אחת כמה וכמה. אמר להם עליכם נאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", ועליך נאמר רבן יוחנן: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אבות דרבי נתן, נוסחה ב' כ"ח; וראה גם תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, ל"ט, ב' [ה', ג']; ומשנה, מסכת אבות, פרק ב', ח'.
- ↑ מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יא).
- ↑ ספרי, פרשת וזאת הברכה, שנ"ז
- ↑ לפי ההסבר בתלמוד – תורת הנסתר וההלכה שבנגלה. מסכת סוכה כח א
- ↑ אולי צ"ל: אליעזר
- ↑ משנה ראש השנה ד,א; גדליה אלון טוען שהמשפט "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין", הוא תוספת מאוחרת.
- ↑ משנה ראש השנה ד,ג
- ↑ משנה ראש השנה ד,ד
- ↑ ראש השנה לא ע"ב
- ↑ מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים [...] ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם?! כתוב אחד אומר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם",(ספר ויקרא כג טז) וכתוב אחד אומר: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה",(ספר ויקרא כג טו) הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.
- ↑ בהסבר שלושת המושגים הללו אומר רש"י: לא ידענא מאי היא. ויש מפרשים שהסבירו שידע את ענייני המלאכים, השדים והצמחים על בוריים.