הרב שלמה זלמן מן-ההר: הבדלים בין גרסאות בדף

עטיפת ספר על חייו של הרב

הרב שלמה זלמן מן-ההר ( י"ג בתמוז תרע"א – כ"ו באלול תש"ס , 1911 – 2000] . רב ומחנך. שימש כרבה של שכונת "בית וגן" שבירושלים במשך ארבעים שנה.

תולדות חייו

הרב שלמה זלמן מן-ההר נולד בעיר העתיקה בירושלים. עקב קשיי פרנסה יצא אביו, הרב חיים יהודה ברגמן, לגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, שם גויס במהלך המלחמה לצבא הגרמני. מסיבה זו נאסרה עליו החזרה לארץ ישראל, שעברה לשלטון בריטי, ולכן נאלצו בני משפחתו להצטרף אליו. כך, בהיותו בן תשע, הגיע שלמה יחד עם אמו ואחיו לעיר נירנברג , שם למד בבית ספר גרמני. עם סיום בית הספר הוא נשלח לליטא, שם למד כעשר שנים בישיבות ליטא המפורסמות: תחילה בישיבה לצעירים בקלם, בראשותו של הרב אליהו לפיאן , ממנה המשיך את לימודיו בישיבות הגדולות טלז ומיר.

בתרצ"ו 1936 שב לארץ ישראל. הוא נשא לאישה את מתילדה לבית אגסי ועִברֵת את שם משפחתו מ"ברגמן" ל"מן-ההר". הוא יחס חשיבות לשימוש בשפה העברית ונתן דוגמא אישית לכך על ידי עיבור שמו למן-ההר.

את צעדיו הראשונים בהוראה עשה ביסוד המעלה ובשדה יעקב. בסוף שנת תש"ה (1945) שב עם משפחתו לעיר העתיקה.

בזמן מלחמת העצמאות נמנה עם תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה והתמנה לחבר בוועדה האזרחית, שהייתה מסונפת ל"ארגון ההגנה" וטיפלה בכל ענייני התושבים באזור הלחימה. עם נפילת הרובע היהודי בתש"ח (1948), נלקח יחד עם לוחמי העיר העתיקה ותושביה (הגברים) לשבי הירדני והיה ממנהיגי השבויים. הוא היה חבר הנהלת מחנה השבויים ורבם של השבויים. בתקופת השבי בירדן עסק בהתלבטויות הערכיות, ההלכתיות והשרידות של הציבור שהיה עמו. ב כ"ב בשבט תש"ט שוחרר עם יתר השבויים. מאז בכל שנה נהג לערוך סעודת מצווה בתאריך זה, ואחרי מלחמת ששת הימים היה, בנוסף לכך, עורך תפילת הודיה בכותל המערבי.

לאחר שובו מן השבי חזר לעבוד בהוראה. עד צאתו ל גמלאות , וגם אחרי כן, לימד במסגרות שונות: בבית-הספר התיכון לנערים "מזרחי" (לימים "תיכון הימלפרב" , ב"סמינר למורים שעל ידו (ע"ש ליפשיץ), במכללה ללימודי היהדות בבית-וגן וב"מכון מרחבים". הוא היה מחנך בעל נסיון ורבים באו להיוועץ בו ולשמוע דעת תורה בנושאי חינוך.

בשנת תש"ך ( 1960 ), מונה לרבה של שכונת בית וגן בירושלים. בתפקיד זה שימש קרוב לארבעים שנה. היה רבו של בית הכנסת "המגדל" במשך שנים רבות. הוא היה אהוד על הציבור עקב יחסו החם לכל מי שפנה אליו. לימד תורה לבני קהילתו ומחוצה לה והיה ידוע כרב וכפוסק הלכה לציבור רחב.

כאשר הוענק לו התואר "יקיר ירושלים", סירב להגיע לטקס, שנערך בעצם ימי החנוכה ב"תיאטרון ירושלים", בנימוק (אותו הסביר במכתב לראש העיר שאין בכוונתו לשנות מדרכו ומחינוכו ולהיכנס לתיאטראות כמנהגי היוונים. ראש העיר העניק לו את התואר בטקס פרטי, שנערך בלשכתו.

הרב מן-ההר ראה בהקמת מדינת ישראל אחרי השואה שינוי כביר בחיי העם, מגלות לקוממיות, ובשחרור חבלי ארץ ישראל המובטחת במלחמת ששת הימים ראה שלב דרמטי בדרך לגאולה השלמה. כל ימיו ציפה לבניין בית המקדש, ואחרי שחרור ירושלים העתיקה ראה כבר בעיני רוחו את בית המקדש מתנוסס על הר הבית. הוא האיץ בכוהנים בכלל, ובמיוחד בנכדיו, ללמוד הלכות מקדש וקודשיו ולהיות נכונים בפועל לאותו יום גדול. כחלק מהעיסוק המעשי בתהליך הגאולה הצטרף לעמותת "עטרה ליושנה", העוסקת בגאולת בתים וקרקעות בירושלים העתיקה ובבניין ירושלים. ביום העצמאות הניף דגל ישראל מחוץ לדירתו ואמר הלל כדעת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

דיני צבא ומלחמה

דיני צבא ומלחמה היה הספר הראשון בסוגו והוא היה היחיד שעסק בכך מלבד הרב שלמה גורן. הספר זכה בפרס ירושלים לתרבות תורנית לשנת תשל"ב, ועודכן בשנת תשס"א.

הספר מחולק לארבעה חלקים:

• בשערי צה"ל

1. הפרט והכלל
2. הייעוד

• קדושת המחנה

1. קדושים תהיו
2. חומר הקריאה במחנות
3. מסיבות וערבי הווי
4. בין חיילים וחיילות
5. הרחקה ויחוד

• תלמוד תורה

1. חובת הלימוד וחומר הלימוד
2. קביעת עתים לתורה
3. לימוד יומי
4. לא ניתנה שבת אלא לתורה
5. מחוץ למחנה
6. נקיון המחנה

• בל תשחית

1. השחתת רכוש צבאי
2. השחתת רכוש אויב

במבוא הוא דן ביחסו של החייל הדתי לשירות בצה"ל, שירות שהוא ראה בו חשיבות מיוחדת.

• הפרט והכלל

בתקופת השרות הצבאי אדם משתייך לחברה הנבנית באופן מקרי, ובלא התחשבות ברצונו. כתוצאה מזה משמש כל יחיד נציג החברה בה חונך וממנה בא. החייל הדתי, כנציג הצבור הדתי בישראל, חייב לשמש מופת בהקפדתו על קיום המצוות יחד עם מילוי חובותיו הצבאיות.

תרומתו של החייל הדתי בשרותו בצה"ל אינה מתמצית בתרומתו לביטחון במסגרת התפקיד המצומצם המוטל עליו, תרומתו בהיקף רחב הרבה יותר: החייל הדתי תורם לדמותו הייחודית של צה"ל כצבא יהודי. כאשר החייל הדתי ממלא את חובותיו לבוראו ולעמו כאחד, הוא מהווה את הקשר שבין המורשת היהודית לבין ההווה.

ולהפך: כאשר חייל דתי אינו מצליח לשמור מצוות במסגרת שירותו הצבאי - אין הוא פוגע בעצמו ובבית חינוכו בלבד, אלא בצה"ל כולו, בכך שהוא מביע בהתנהגותו דעה כאילו אין עם ישראל מסוגל לקיים צבא יהודי בו יכול הפרט לשמור תורה ומצוות.

• הייעוד

שמירת תורה ומצוות היא תנאי לקיומו של עם ישראל. המערך הביטחוני הוא כלי המאפשר את קיומו של העם. החייל הדתי משלב את שני התחומים: הוא משובץ במערך הביטחוני, שעה שהוא מקיים תורה ומצוות. בדרך זו תרומתו לקיומו ושלומו של עם ישראל מקיפה את התחומים השונים שהם תנאי לחיים מלאים של עם ישראל בארץ ישראל.

בתפיסה היהודית, קיום יעיל של מערכת הביטחון הנה מצווה, ומלחמה להצלת ישראל מיד צר הבא עליהם - היא מלחמת מצווה. התנאים בצבא קשים, החברה שונה מהרגיל, התפקידים מגוונים, אחראיים ומתישים. החייל הדתי צריך לעמוד על המשמר בשני התחומים של חייו: עליו לבצע את המוטל עליו במישור הצבאי, ועם זאת להקפיד על קיום מלא של המצוות; עליו למלא את מצוות הביטחון, ויחד עם זאת את מצוות האלוהים. לעתים האווירה והחברה מפחיתים מחשיבותן של מצוות, ויש לדעת כיצד להגיב ללחץ חברתי זה.

מתוך אתר דעת

יחסו ללימוד גמרא

הרב מן-ההר למד גמרא בהתמדה. שנים רבות למד שבעה דפי גמרא ליום, כך סיים בכל שנה את לימוד התלמוד. זאת, מלבד לימוד רצוף וקבוע של תנ"ך, משנה ופוסקים במקביל להוראה של מקצועות יהדות שונים. במשך עשרים וחמש שנה היה מורה לגמרא בבית-הספר התיכון שליד סמינר מזרחי. הוא היה בוחן בבחינות בגרות בגמרא מטעם משרד החינוך. כן לימד קרוב לארבעים שנה גמרא בבית הכנסת בשכונתו, ונטע בבני קהילתו הכרה בערך של קביעת עיתים לתורה.

יחד עם זאת, יהודה שוורץ בעבודתו על "הוראת תורה שבעל-פה" באתר דעת מביא את דעתו של הרב שלמה זלמן מן ההר כי "לדעתו - המטרה שנקבעה בלימוד גמרא בחינוך הממלכתי-דתי - להצליח בסוף כיתה ח' להבין שיעור של "בעלי בתים", ובסוף התיכון להגיע ליכולת "ללמד שיעור לבעלי בתים" - אינה מושגת!"

ההצעה שלו אומרת:

• בבית הספר היסודי ילמד תלמיד שני סדרי משנה עם ברטנורא.
• במהלך בית הספר התיכון ילמד עוד ארבעה סדרי משנה ורש"י על כל החומש.

שוורץ טוען כי ויכוח זה בדבר העדפת לימוד המשנה על התלמוד חזר והתעורר מדי פעם. "ניתוח הצעות אלה מלמד כי הכותבים מכירים בכך שיש בחינוך הדתי קושי אמיתי להנחיל לתלמידים יכולת לימוד עצמי בתלמוד. חזון העמדת תלמידי חכמים בבתי-ספר אלה הולך ומתרחק"

הרב מן-ההר ראה את קיומו של החזון בהשקעה מרבית בלימוד תורה החל מהגיל הרך, תוך הקדשה מינימלית ללימודי חול, עפ"י הדגם של תלמודי התורה והישיבות. באופן כזה ניתן להשיג לימוד גמרא בהצלחה גם בגילאים המאכלסים כיום את בתי-הספר. כך לדעתו נוכל להצמיח תלמידי-חכמים שיתרמו מתורתם לכלל ישראל.

דעת ההלכה על העתקה בבחינות

כותב על כך הרב מן-ההר:

האם קיימת בבית הספר תקנה מפורשת האוסרת על תלמיד להעתיק שיעורי בית ולהעתיק בבחינות? אני מבין שכל תלמיד מניח שישנה תקנה כזאת, וגם כל מורה נוהג כאילו הדבר כך, אנו רגילים להניח שישנו איזה תקנון המסדיר את התנהגותו של תלמיד באשר לנימוסים הגונים ולסדר טוב בבית הספר ובביתו וגם ברחוב, גם בזמן הלימודים וגם בזמנו החופשי, ומכח אותו תקנון הקיים אי שם, אנו רגילים לחשוב שאין זה מן "הראוי" שתלמיד "הגון" יעתיק. אנו רגילים להתייחס להעתקות בשיעורי בית ובבחינות, כהפרות משמעת וכסטיות מתקנות, שכל תלמיד מן סתם מתחייב לשמור עליהן. אבל ברור לכל אחד, שאין צורך להרעיש עולמות על תלמיד שנתפס ברמאות בשיעורי בית ובבחינה, שהחזיק ספר פתוח מתחת לשולחן והעתיק ממנו, או שהעתיק מחברו בעת הבחינה וכל שכן שאין להתרעם על השכן הטוב הלוחש לחברו המסכן או המעביר לידיו פתק, שבו הוא רושם לו את הפתרונות הנכונים. כל אלה הן הפרות משמעת קטנות, שכל מורה מחבל תחבולות כנגדן, ואם אינן גוברות ואינן מתרבות למעלה מן המידה, הוא אינו להתרגש מהן. הוא מתייחס אליהן כחלק מן ההתכתשויות הקטנות המתרחשות כל היום בחדר הכיתה - מורה מנסה למנוע העתקות, ותלמידים מנסים להערים עליו, ובסופו של דבר יש לשני הצדדים סיפוק מן המאבק התמידי הזה, כל זמן שהוא מתנהל ברוח טובה ובמידה מתקבלת על הדעת.

שמעתי שיש בתי ספר תמהוניים מועטים ומורים תמהוניים המדמים משום מה שיש לחנך תלמידים לראות ברמאויות תמימות אלה "עבירה", כמו באכילת טריפה, כמו בגניבה, במעילה, בדבר שקר, בניבול פה וקללות. האמנם?

מתוך השאלות עולה דעתו ביחס לשאלה הנדונה:

שמא הם הצודקים? ושמא יש באמת בהעתקה קטנה משום גניבת דעת ואונאה ודבר שקר, העלולים להביא גם לידי גניבת ממון ומעילה? ואנחנו המקלים ראש בזה, שמא אנו מחנכים לקראת כל זה, ואולי אפילו עוזרים ממש ונותנים יד?

נתאר לעצמנו שתלמיד שלמד ארבע שנים בבית ספר תיכון (דתי?) וקנה לו ותק וחכמה וכמה תחבולות קטנות בהכנת פתקים לבחינות והוא יושב אחריך בבחינות בגרות ומשתמש אך ורק במידה קטנה מאוד (מה השיעור לאונאה ולרמאות – כזית או כביצה?) באחת מן התחבולות התמימות האלה, ושמא בזכותה הוא ניצל מכישלון, האם אין זו גניבה של ממש כשהוא מגיש אחרי ימים ושנים תעודת הבגרות שלו למעביד, ועקב זה הוא זוכה למשכורת גבוהה יותר שאינו ראוי לה? והמורה שהשגיח בבחינה מטעם משרד החינוך והעלים עין מזה, ומקבל תשלום ממשרד החינוך עבור ה"השגחה", האם אינו עובר בזה על "לא תגנוב".

האם נסכים לחנך את תלמידינו שמותר לאכול מעט טריפה, ומותר לחלל מעט שבת, ומותר לגנוב מעט ולמעול מעט ולשקר מעט, ובלבד שנשמור על מידה המתקבלת על הדעת? ^[1]

מספריו

• מהר שלם - עיוני תנ"ך ; ענייני מקדש (מערכת: הרב יששכר גואלמן, הרב נריה גוטל, הרב יגאל שפרן), מרחבים, מרכז תורני ליהדות ולחינוך ירושלים, תשנ"ט.
• דיני כשרות הבית, השכל - מכללה ירושלים,ירושלים, תשכ"ז.
• הארץ ומצוותיה בהשתתפות הרב יהודה איזנברג, השכל - מכללה ירושלים, ירושלים, תשכ"ט.‬
• דיני צבא ומלחמה בהשתתפות הרב יששכר גואלמן והרב יהודה איזנברג, השכל - מכללה ירושלים, ירושלים, תשל"ג.
• מועדים : מעגל השנה וחגי ישראל על פי המקורות, בהשתתפות הרב יהודה איזנברג, ספריית השכל - עולם הספר התורני, ירושלים, תשנ"ט.
• צידה לדרך בשיתוף עם חתנו הרב ישעיהו שפירא, על הלכות לנוסע הדתי לחו"ל.

מכתבי עת

• על העתקות בשיעורי הבית ובבחינות - אין מתריעין די נגד תופעה זו, שמעתין - ביטאון איגוד מורים למקצועות הקודש, גיליון 19
• על החינוך לטהרת המשפחה - תשובה לשואל על ההזנחה בתחום זה, עקרונות הסברה לבנים ולבנות, שמעתין, גיליון 17

• חינוך ממלכתי-דתי; הרהורים ותהיות- הרקע והמטרות של החמ"ד. חוק חינוך ממלכתי ומטרותיו. מקומו של לימוד הגמרא בבתיה"ס: הכותב מציע להמעיט בלימוד גמרא ולהרבות כנגד זה בלימוד משנה וחומש עם רש"י. (ראו לעיל) גיליון 35

לקריאה נוספת

• פועה שטיינר, ההר הטוב הזה, חייו ופועלו של הרב שלמה ז. מן-ההר, הוצאת המשפחה ו"רשת צביה", ירושלים תשס"ח – 560 עמ' + תמונות.
• פועה שטיינר, מתוך ההפיכה – חוויותיה של ילדה בין חומות ירושלים במלחמת תש"ח, ירושלים תשמ"ג, מהדורה עשירית בתשס"ג. – 280 עמ' + תמונות.
• ש. בת-ציון ^[2], לכתך אחרי במדבר, על המצור בעיר-העתיקה והשבי בעבר הירדן, הוצאה פרטית, ירושלים תשס"ו - 356 עמ' + תמונות.
• אלידע בר-שאול, הרב מן-ההר, מעייני הישועה – פינה ירושלמית, פרשת יתרו, תשס"ח.

קישורים חיצוניים

• ידידיה הכהן, כל חייו ציפה והתכונן לבניין המקדש, ערוץ שבע

הערות שוליים