אבילות: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכה, אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

מקור המצווה[עריכה]

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם"‏^[1]. מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחית מפניה איסור טומאה לכוהן‏^[2].

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה‏^[3].

טעם האבלות[עריכה]

האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר‏^[4]. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"‏^[5]. וכמו שכתב הרמב"ם‏^[6] "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו"‏^[7].

מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עימו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם "כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל"‏^[8].

פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.

אבלות בתנ"ך[עריכה]

בספר דברים‏^[9] מובא הציווי: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל‏^[10].

אבלו הכבד של יעקב אבינו על יוסף, התבטא בקריעת בגדים וביגון קודר‏^[11] " וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (אף שההלכה קובעת אבל על ילד למשך שלושים יום). זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו‏^[12]. מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל דוד המלך על שאול ויהונתן, ואבלו על בנו אבשלום. מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי."‏^[13]. בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: "הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו"‏^[14].

מספר ירמיהו‏^[15] ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים.

.

במגילת אסתר מופיע הביטוי בהקשר נוסף: "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"‏^[16]

בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות מקוננות: נשים שהתמחו בקינה. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי.

גדרי האבלות[עריכה]

על מי מתאבלים[עריכה]

לפי ההלכה היהודית, אָבֵל הוא אדם שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן/בת זוג, בן, בת. למרות שמהתורה האבלות היא רק על אח ואחות מאב אך לא לאחים ואחיות מצד האם וכן לא לבן/בת זוג, תיקנו חז"ל שקיימת אבלות גם לקרובים אלו. קיימת אבלות אף על נפל שהוא תינוק שמת בתוך שלושים יום מהיוולדו, אך לא קיימת אבלות על תינוק שנולד מת או באופן שלא היה יכול לחיות כגון מחותך לחתיכות‏^[17].

על פי היהדות, מתאבד ודאי שהרג עצמו מתוך מודעות - אין מתאבלים עליו, לא קורעים עליו ולא מספידים אותו. בימינו נוהגים להקל בהלכה זו, בין השאר מתוך הנחה שיש לתלות במצבים נפשיים קשים הקרובים ל'אונס', שהם שגרמו לו לשים קץ לנפשו, ואולי המתאבד התחרט ברגע האחרון.

לא קיימים דיני אבלות על אנשים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ביודעין ובזדון‏^[18], או על אפיקורוס, מומר או מוסר, ולא עוד, אלא שאחיהם ושאר קרוביהם לובשין בגדי שבת, ואוכלים ושותים ושמחים, על כך שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא ובכך הם מקיימים את הפסוק "משנאיך ה' אשנא"‏^[19].

זמן האבלות[עריכה]

האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת. בתקופה שבין המוות לקבורה, נמצא קרוב המשפחה במצב ביניים והוא מוגדר כאונן, שזהו מצב של אבלות חלקית ובו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות‏^[20].

עם כל מנהגי האבלות, יש לזכור שאבלות מופרזת מורחקת ביהדות: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי... שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש"‏^[21]. בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת".רב הונא אף קבע כי "המתקשה על מתו יותר מדי על מת אחר הוא בוכה". כך גם הזהיר אשה שהתגוררה בשכנותו שאחד מבניה מת, שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי במידה והיא ממשיכה בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה‏^[22].

אבלות תכופה[עריכה]

מי שמתו לו קרובים בהפרשים קצרים - מקיים דיני אבלות קלים יותר.

רגל מפסיק אבלות[עריכה]

אם חל ראש השנה, יום כיפור או אחד משלוש רגלים במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות. כאשר המוות מתרחש בחול המועד פסח, נערכת השבעה בתום ימי החג. לעומת זאת, על אדם שמת בחול המועד סוכות יושבים שבעה לאחר הרגל^[23], למרות ששמיני עצרת מהווה "רגל בפני עצמו", מפני שהוא סמוך לסוכות "לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל". בכוחם של חגים גם להפחית או אף לבטל את מניין ימי השלושים.

דיני האבלות[עריכה]

אחד עשר דיני אבלות[עריכה]

על אבלים חלים אחד עשר איסורים: להסתפר, לכבס בגדים, להתרחץ, לסוך את הגוף בשמן למטרת הנאה, תשמיש המיטה, לנעול נעליים מעור, לעשות מלאכה וללמוד תורה. כמו כן אבלים היו חייבים - לפי מנהגי העבר - להפוך על ראשם את כל המיטות בבית (כיום לא עושים כך), ועיטוף‏^[24] (ראו פרטים להלן).

• תספורת: המקור לכך שהאבל אסור בתספורת הוא מהאזהרה שהזהיר משה רבינו את אלעזר ואיתמר בני אהרון, כמות אחיהם נדב ואביהוא: "ראשיכם אל תפרעו" שמכאן לומדים, שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל את שערו פרע. וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו. אסור לגלח שפה וליטול צפרניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר‏^[25].
• כיבוס בגדים והחלפת בגדים נקיים, רחיצה וסיכה: המקור לכך שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך הוא מהפסוק " הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת"‏^[26] שמכאן לומדים שיש לקיים דין אבלות בלבישת הבגדים ולא להחליף לבגדים חדשים ומגוהצים. הרחיצה אסורה מכיוון שגם היא בכלל "סיכה" והיא נחשבת כהכנה לסיכה, כמו שנאמר "ורחצת וסכת". וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצין‏^[27]. מי שהוא איסטניס (בעל גוף מפונק במיוחד) ויש לו צער מכך שאינו רוחץ את גופו, מותר לו לו להתרחץ במים פושרים‏^[28] כיום, במקומות חמים בהם הזיעה מרובה, נהוג להחשיב את תושבי המקום כ"אסטניס", מכיוון שבמקומות חמים בהם הזיעה מרובה והמנהג הוא להתרחץ בכל יום, צער גדול הוא לאדם שלא להתרחץ - לכל הפחות במים פושרים.

בימי האבילות ההלכות דומות לתשעה באב וליום הכיפורים, אבל בימי השלושים הלכות דומות לתשעת הימים. לאחר שבעת ימי האבילות, נהוג להחליף את הבגדים שעל הגוף שמלוכלים מאוד מזיעה, וחולצה מותר להחליף רק אם כבר לבשו אותה לפני האבלות, וי"א אף אם נפלה על הארץ והתלכלכה קצת כך שאין לה מראה של בגד מכובס, בשולחן ערוך כתוב עצה שמישהו אחר ילבש אותה, אפילו לזמן קצר ואז יוכל האבל ללבוש אותה. אסור לסוך גם חלק מהגוף, אך זאת נעשית אך ורק כדי להעביר את הזיעה, מותר‏^[29]. אסור להתרחץ במים חמים אפילו חלק מהגוף, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים קרים‏^[30].

• יחסי אישות אסורים, כמו שנאמר על דוד המלך לאחר מלואת שבעת ימי האבל על מות בנו: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ"‏^[31] שמכך נראה שהיה אסור מקודם. אך יחוד עם אשתו מותר‏^[32]. כמו כן אסור להנשא בשבעת ימי האבלות.
• נעילת מנעלים: אסור לנעול נעלי עור (נוהגים לנעול נעליים מבד או חומר אחר שאינו עור, נעליים אלו, (שאותם נועלים גם ביום כיפור ובתשעה באב) מכונים נעלי יום כיפור). המקור לאיסור הוא מהפסוק שנאמר ליחזקאל "וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ"‏^[33] מכלל שכל העם, שהיו שרויים באותה עת באבלות היו אסורין‏^[34]. אדם ההולך בדרך לבדו מחוץ לעיר מותר לנעול את המנעל עד שמגיע לעירו‏^[35].
• עשיית מלאכה: אסור לאבל לעשות מלאכה, לעבוד לצורכי רווח או בהתנדבות. כרמז לאיסור נאמר בפסוק "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל"‏^[36]. ומכאן למדו חז"ל "מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה". כמו כן אסור משא ומתן לצורך מסחר, ונסיעה לצורכי מסחר‏^[37]. איסור זה עומד וקיים גם על עני המתפרנס מן הצדקה כל שלושת ימים הראשונים ואחריהם, אם האבל עני כך שאם לא יעבוד לא יהיה לו כלל אוכל לאכול, עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה‏^[38]. שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין את החנות כל שבעה‏^[39]. קיימת עצה לכך: האבל מסלק את עצמו מהשותפות בקניין סודר בפני בית דין או בפני הקהל, ואז מותר השותף השני לעסוק במלאכה ואין אפילו חשש של מראית עין‏^[40].
• עיטוף: תקנת חז"ל היא שהאבל יכסה את ראשו בבגד כל שהוא באופן שיכסה במקצת גם את פיו והאף, תקנה זו היא רק כאשר אין אנשים שבאו לנחמו שאז מגלה את העיטוף לכבודם. כיום אין נוהגים לעשות עיטוף, מפני שלפי המנהג העכשווי הדבר נחשב למוזר, אך יש לנהוג בעטיפה קצת, ולמשוך את הכובע קצת למטה יותר לפני העיניים‏^[41].
• כפיית המיטה: בזמן חז"ל נוהג היה חיוב על האבל לכפות את כל המיטות שהיו לו בבית על פיהן. הטעם לכך הוא כפי שהתבטא בר קפרא, שהשכינה הקדושה אומרת: "דמות דיוקני נתתי בהם ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מיטותיהן עליה". המשמעות היא שהקודש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלוקים, ובעוונות האדם הוא מת ופניו נהפכים ונשתנים, וכאות אבל יש להפוך את המיטה‏^[42] על פי פירוש רש"י שם, וברש"י כתב יד המובא במהדורת עוז והדר.}}. כיום נפסק בשולחן ערוך‏^[43]: "עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה".

פח"ז נת"ר[עריכה]

פח"ז נת"ר הוא סימן לכמה דברים מדיני האבלות: פריעת ראש, חזרת קרע לאחוריו, זקיפת המטה, נעילת סנדל, תשמיש המיטה, רחיצת ידים ורגלים בחמין^[44].

איסור שמחה[עריכה]

מלבד דינים אלו האבל אסור באופן כללי בכל שמחה וצחוק. דינים אלו קיימים זמן ארוך יותר מאשר שאר ההלכות שקיימים רק בימי השבעה; הם קיימים שלושים יום, אך באבל על אחד מהוריו האיסור לשמוח ולהשתתף בשמחות קיים שנים עשר חודש‏^[45]. מסיבה זו, אסור לו בשבעה להרים תינוק ולישא אותו בחיקו שמא יבוא לידי שחוק‏^[46]. אסור להשתתף בחתונות בשעה שהתזמורת פועלת בכל זמן זה‏^[47]. יש המתירין לאבל להיכנס לחתונה באופן חלקי לאכלו יחד עם המלצר, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים, אך מותר לו לשהות בחתונה כמלצר ולאכול את המנה בביתו ולא באולם.

אסור להיכנס למקום החופה שלא בשעת האכילה והתזמורת, כדי לשמוע הברכות יש מתירין, ויש האוסרים אלא יעמוד מחוץ למקום כדי לשמוע הברכות‏^[48]. אם החופה מתקיימת במקום אחר מהחתונה כגון בבית הכנסת יש המקילין להיכנס מיד אחר השבעה, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים.

אם האבל הוא אחד מאנשים המובילים את החתן והכלה לחופה, מותר לו לעשות זאת בזמן האבל אחרי השלושים, ואף מותר לו ללבוש בגדי שבת באותה שעה‏^[49], אך גם באופן זה אסור להשתתף בשמחת החתונה עצמה אלא אם כן קיום החתונה תלוי בכך שהוא ישתתף בה‏^[50].

שלבי אבלות על מת[עריכה]

הלוויה[עריכה]

ערך מורחב - הלוויה

בתחילת ההלוויה, שקרויה גם "חסד של אמת", קורעים לאבל קריעה סמלית בחולצתו -לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין באותו מקום, לאות אבל. במהלך הטקס, לפני ואחרי הקבורה, נהוג להספיד את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, להוציא חודשים מסוימים בהם אין מספידים, כמו בחודש ניסן. כמו כן, אומרים האבלים ביחד תפילת "קדיש יתום" ולעתים גם מספר תפילות נוספות לעילוי נשמת המת. על פי מנהג ירושלים אין צאצאיי הנפטר מלווים אותו לבית הקברות עצמו. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית בחייו, וגם כחלק מהאמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים. בספר ההלכה "קיצור שולחן ערוך" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות". -החל מרגע זה מתחילים דיני השבעה.

שבעה[עריכה]

לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם ונוהגים גם לעזור בענייני הבית והבישול. הסעודה הראשונה שסועד האבל לאחר שחוזר מקבורת המת, נקראת סעודת הבראה, שנערכת ומוגשת על ידי שכניו או קרוביו של האבל, ונהוג לכלול בה מאכלים עגולים, כביצים קשות ועדשים, המסמלים את הגלגל החוזר של חיים ומוות העובר על האדם. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, קריאה בתורה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. המקפידים באבלות יושבים את השבעה על הרצפה או על ספסל נמוך מאוד, ויש אף מחמירים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה. נהוג כי ביום השביעי של שבעת ימי האבל, יושבים האבלים שעה קלה לאחר תפילת שחרית ומקבלים תנחומים ולאחר מכן מקימים אותם המנחמים באמירת "קומו". לאחר מכן הם נפטרים מדיני אבילות שבעת הימים, וזאת על פי הכלל ההלכתי הידוע מקצת היום ככולו. נוהגים לאחר מכן הם עוברים לאבילות שלושים יום‏^[51]. אם במהלך ימי השבעה או השלושים חל חג, החג דוחה את ימי האבילות לגמרי, ובלבד שכבר הגיעו ימי השבעה או השלושים והאבלים נהגו חלק מהם. לפי אבא שאול, אם ביום השמיני חל יום חג, נדחית מהאבלים תקנת ה"שלושים". הסיבה לכך היא, מפני שאומרים "מקצת היום ככולו", וממילא בוקרו של היום השביעי משלים את שבעת הימים, וחלקו השני של היום נחשב כבר חלק מימי השלושים, וכאמור, לאחר שחלו ימים השלושים, דוחה החג את גזירת השלושים מהאבלים ופוטר אותם מכך‏^[52]. מרבית דיני השבעה אינם חלים בשבת.

בתום השבעה עולים האבלים לקברו של המנוח. שם נהוג להתפלל (בדרך-כלל מזמורים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל), תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קי"ט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, ואת המילה 'נשמה'. לסיום אומרים 'קדיש יתום' (מותנה בקיום מניין) ותפילת 'אל מלא רחמים'.^[53]

שלושים[עריכה]

השלושים נמנים החל מיום הקבורה, כלומר, 23 יום מאחר תום השבעה. במהלך השלושים חלות על האבלים דיני אבלות, אבל במידה פחותה בהרבה מימי השבעה. אסורה תספורת או גילוח ונטילת ציפורניים, אסור להתחתן (אלא אם כן התאריך נקבע קודם), רחיצה מותרת - אך אשכנזים נוהגים שלא לרחוץ במים חמים. ביום השלושים עולים האבלים לקבר והאבלים רשאים להסתפר ולהתגלח, להוציא את הבנים ואת הבנות שלהם איסור התספורת אינו פוקע אלא עד שיעור של "עד שיגער בו חברו", ונוהגים עד שלושה חודשים.

תום האבלות[עריכה]

בסוף תקופת השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנית בימים שקדמו לכך.

אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שלושה רגלים. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זיכרון אשתו הראשונה.

אבלות שנים עשר חודש[עריכה]

אבלות על אב ואם שונה בהלכה היהודית מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר - שנים עשר חודש ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת כיבוד הורים. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" (כלשון ההלכה). אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר קדיש יתום פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: שחרית, מנחה וערבית. הסיבה למנהג זה היא שעל-פי היהדות אמירת הקדיש מצילה את הנפטר מדין גיהנום.

נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר על פי הכלל הידוע "מקצת היום ככולו", שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום האחרון של י"ב חודשי האבילות, כמו שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום השביעיל של ימי האבילות. התרומת הדשן‏^[54], קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז‏^[55] מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שלמרות שהתרומת הדשן נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר‏^[56].

יום זיכרון[עריכה]

במשך 30 שנה, ביום השנה לפטירה על פי התאריך העברי (הידוע בעדות אשכנז בשם יארצייט), נוהג האבל לצום ולהוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את ברכות הנהנין. הברכות הן לעילוי נשמת הנפטר. בקרב עדות אשכנז מקובל לעשות זאת לאחר תפילת שחרית של שבת, או בימות החול, ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת ביום הזיכרון עצמו, בעיקר בין מנחה לערבית. ביום השנה נהוג גם שבני המשפחה וחברים פוקדים את הקבר, וקוראים פרקי תהילים. עוד נהוג ביום השנה לומר קדיש, להדליק נר נשמה שבנוי לדלוק במשך כיממה שלמה.

אבלות ישנה[עריכה]

לעתים יש ביהדות אבל על דבר שקרה בעבר ועברו ימי אבלו. כלומר, חזרה השגרה לחיים ואז מכניסים שוב את האבל וחוזרים להתבונן בו. כשמעוררים מחדש אבלות שעברה, זה נקרא אבלות ישנה ^[57]. בדרך כלל המושג מתייחס לאבלות על חורבן בית המקדש.

דוגמאות לכך הן ימי הזיכרון, וצומות החורבן. בגלל ההבדל שבין אבלות חדשה לאבלות ישנה, גם סדר הדברים הוא אחר. באבלות חדשה, מגיע המאורע עליו מתאבלים, אז מתאבלים עליו ויוצאים מהאבל לאט לאט. לעומת זאת, באבלות ישנה המטרה היא לעורר את הרגש לצער שעבר מזמן ולכן התהליך הוא אחר - לאט לאט נכנסים לאבל עד שמגיעים לשיאו. דוגמה טובה לכך הם ימי בין המצרים ואחריהם תשעת הימים ושבוע שחל בו, כשמגיעים לבסוף לצום תשעה באב. לעומת אבלות חדשה שתהליך ההשתחררות הוא ארוך, באבלות ישנה התהליך מואץ. בתשעה באב עצמו, אחרי חצות, כבר מפסיקים חלק מדיני האבלות. חלקם מפסיקים בערב, וחלקם נשארים עד חצות היום למחרת. בעשירי באב, בסוף היום, כבר חוזרים לשגרה מלאה.^[58]

ראו גם[עריכה]

• כבוד המת
• אבלות ואנינות (מבוסס על אנציקלופדיה הלכתית רפואית)

לקריאה נוספת[עריכה]

• קיצור שולחן ערוך, סימן קצה-רכא
• יקותיאל יהודה גרינוואלד, כל בו על אבלות, הוצאת פלדהיים.
• ניסן רובין, קץ החיים - טקסי קבורה ואבל במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
• גבריאל גולדמן, מעולם ועד עולם - ספר הדרכה לאבלים לכלל עדות ישראל, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, תשס"ו.

הערות שוליים