פרשני:בבלי:חגיגה טז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה טז א

חברותא[עריכה]

מאי כיצד דרש רבי עקיבא, והבין שלא לטעות במטטרון כמו שטעה אחר (רש"י בפירוש שני)?  1  אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כך דרש רבי עקיבא:

 1.  כתב רש"י בפירוש ראשון, מהיכן ידע רבי עקיבא היכן הוא מקום השכינה והבין שלא להציץ שם.
כתיב "ואתה מרבבות קודש", ודריש ליה מלשון "אות". ללמדך, שהקב"ה אות הוא ברבבה (ברבבות המלאכים) שלו! שאין במלאכים דומה לו, יתברך. ורבי עקיבא ראה מלאכים דומים למטטרון, והבין שהוא אינו קודשא בריך הוא (ערוך, מהרש"א).
ורבי אבהו אמר: כך דרש רבי עקיבא:
כתיב: "דגול מרבבה" - דוגמא הוא ברבבה שלו! שמקומו של הקב"ה ניכר, ואין לטעות בו, כמו שדבר העומד לדוגמא הוא דבר הניכר.  2 

 2.  והמהרש"א ביאר, שהוא דוגמה מיוחדת, ואין כדוגמתו בכל רבבות משרתיו. ורבי עקיבא ראה מלאכים שמטטרון דוגמא מהם, והבין שאינו הקב"ה (ערוך מהרש"א). והמהרש"א פירש עוד, כי "דגול" הוא מלשון דגל, שנושא הדגל הוא ניכר לבד בחיל. ונושא הדגל הוא "דוגמא" להקב"ה שאף הוא ניכר - כמו נושא הדגל - משאר מלאכי מעלה, ואין דומה לו בהם.
וריש לקיש אמר: כך דרש, כתיב: "ה' צבאות שמו" - אדון הוא בצבא שלו.  3 

 3.  ביאר מהרש"א: כעין דרשות דלעיל, שרבי עקיבא לא טעה בשתי רשויות כמו שחשב אחר, אלא שהקב"ה אדון לבד בכל הצבא שלו.
ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מכאן ידע רבי עקיבא, דכתיב באליהו הנביא:
"ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה'. והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'. לא ברוח ה'. ואחר הרוח
רעש. לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש. לא באש ה'. ואחר האש - קול דממה דקה" -
וכתיב לעיל מיניה (מהרש"א): והנה ה' עובר.
כלומר: ומתוך כך ידע איה מקום כבודו, ולא טעה במטטרון.
תנו רבנן:
ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם
שלשה דברים יש בהם כמלאכי השרת:
א. יש להם כנפים כמלאכי השרת.
ב. וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת. יכולים הם להיות בכל מקום בעולם, שלא כאנשים, שיש מקומות שאין יכולין להיות שם מפני חום או קור או דברים אחרים (מהרש"א).
ג. ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.
ותמהינן: יכי השדים יודעין ידיעה עצמית, סלקא דעתך?!
ומשנינן: אלא, שומעין הם מאחורי הפרגוד מפי הקב"ה כמלאכי השרת.
ושלשה דברים יש בשדים כבני אדם, ולא כמלאכים, שלא יתכן בהם כל השלושה:
א. אוכלין ושותין כבני אדם.
ב. פרין ורבין כבני אדם.
ג. ומתים כבני אדם.  4 

 4.  כתב המהרש"א: יש לדקדק, הרי שלשה אלו שתולה בבני אדם היה לו לתלותו בבהמה, שהרי לקמן תולה שנים מהדברים האלו שעושה האדם בבהמה? ! ולפיכך פירש: אוכלין ושותין מאכל אדם ולא מאכל בהמה. פרין ורבין כבני אדם בתשמיש פנים כנגד פנים ולא פנים כנגד אחור כבהמה. מתים כבני אדם ורוחם עולה למעלה, ולא כבהמה שהרוח הולכת למטה.
ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה
שלשה דברים יש באדם כמלאכי השרת:
א. יש להם דעת כמלאכי השרת.
ב. ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, שהאדם הוא ניצב הקומה ולא כבהמה שהולכת על ארבע, וכן מלאכי השרת זקופים שנאמר: שרפים עומדים ממעל לו (עץ יוסף).
ג. ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. מלאכי השרת מדברים בלשון הקודש ואף בני האדם יש להם כוח הדיבור, ולא כבהמה שאינה מדברת (מהרש"א).
שלשה דברים יש באדם כבהמה, ולא כמלאכי השרת שאין שייך בהם כל אלו:
א. אוכלין ושותין כבהמה.
ב. ופרין ורבין על ידי תשמיש כבהמה.
ג. ומוציאין רעי כבהמה.
שנינו במשנה: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו שלא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור: ותמהינן: בשלמא "מה למעלה, מה למטה, מה לאחור", לחיי (ניחא, שאכן ראוי לו למסתכל בהם שלא בא לעולם).
אלא המסתכל לפנים, במה שכבר אירע בעבר, מה חטאו, ובמה הוא פוגע? והרי מה דהוה בעבר, כבר הוה! ואין הוא פוגע בכלום.  5 

 5.  בתוספות שנדפס בתוך דברי רש"י במשנה, הוכיחו מקושיית הגמרא שלא כדברי רש"י שפירש במשנה "מה לפנים" דהיינו לפנים ממחיצת הרקיע, שהרי אמר כאן "מה דהוה הוה". ומכאן למדו לפרש "מה לפנים", היינו קודם לעולם.
רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרווייהו: למה הדבר דומה?
משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטרין גדולה על האשפה. הלכו ובנו לו ... והרי ודאי שאין רצונו של מלך להזכיר את האשפה כשמדברים על ארמונו.  6 

 6.  ראה תוספת ביאור במהרש"א באריכות, ובעץ יוסף בשם נזר הקודש.
שנינו במשנה: כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם:
ומפרשינן: מאי היא?
רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת, כדמפרש ואזיל.
רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, כדמפרש ואזיל.  7 

 7.  העובר עבירה בסתר אינו חס על כבוד קונו, שירא לעשות בפרהסיא פן יראוהו בני אדם, ואילו מה' אינו חושש, והרי זה כמו שאמרו החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן מהטעם הזה. אחרונים. ובהגהות הב"ח הביא כאן גירסאות מספרים אחרים: 13רבה אמר: כל המסתכל בקשת צריר שיפול על פניו. דכתיב: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם. וארא ואפול על פני. לייטי עלה במערבא (בארץ ישראל היו מקללים את הנופל על פניו כשרואה את הקשת) משום דמיחזי כמינות, שנראה כמשתחוה לה. אלא לימא (יאמר כשרואה את הקשת): ברור זוכר הברית, שהקשת היא אות על הברית שכרת הקב"ה שלא להביא עוד מבול על הארץ. הרואה את הקשת צריר לברר ! מאי מברר? ברור זוכר הברית. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: ברור זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. ופירש במגלת ספר פרשת נח: שכרת הקב"ה ברית שלא יבוא עוד מבול לעולם, ונתן עליה אות ברית היא הקשת, וכן נשבע הקב"ה שלא יבוא עוד מבול, כדכתיב: אשר נשבעתי מעבר מי נח על הארץ. ומבואר בגמרא שבועות לו א, שהיות וכפל הקב"ה ואמר פעמיים "לא", הרי זה שבועה, שכל האומר "לאו לאו", שבועה היא. וזהו שאומרים: "זוכר הברית", על ידי הקשת. "נאמן בבריתו", נאמן הוא לקיים הברית. ו"קיים במאמרו": מקיים הוא את שבועתו. ולא נקראת כאן שבועה, כיון שלא היתה בלשון שבועה אלא על ידי כפילות הלשון, ולפיכך נקראת "מאמר". וגירסת התוספות בברכות נט א: "נאמן בבריתו וקיים בשבועתו וזוכר הברית".
ומפרשינן לה:
רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת. דכתיב: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'.
רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, וכדרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר, כאילו דוחק רגלי שכינה, שהרי זה כאילו אומר בלבו: אין השכינה כאן.
שנאמר (והרי נאמר): כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי.
ותמהינן על דברי רבי יצחק שאמר אין ראוי לעבור עבירה בסתר: איני! והא תניא: רבי אלעא הזקן אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו:
ילך למקום שאין מכירין אותו, כיון ששם אין דעתו גסה עליו, ושמא יקל כח יצרו מעליו. וגם אם יחטא, אין אדם נותן לו לב, לפי שאינו חשוב בעיניהם.
וילבש שחורין ויתעטף שחורין, שעל ידי כן אין דעתו גסה עליו, וגם אינו חשוב בעיני הבריות.
ושם יעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא בהיותו במקומו, והכל מכירים אותו?!
ומוכח שעדיף לחטוא בצינעא מאשר בפרהסיה!
ומשנינן: לא קשיא:
הא - דאמר רבי יצחק - דמצי כייף ליה ליצריה (יכול לכוף את יצרו ולא לעשות העבירה כלל), אלא שהוא בוטח על כך שהוא הולך למקום סתר, כדי שיוכל לעשות את העבירה, ונמצא דוחק בכך רגלי השכינה.
הא - דרבי אלעא - דלא מצי כייף ליצריה. וכיון שברור שיחטא טוב שיעשה כן בצינעא מאשר בפרהסיא.
דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה (משמיע את דרשותיו לעם) דריש לקיש:
כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות:
א. בקשת.
ב. ובנשיא ישראל.
ג. ובכהנים, כדמפרש ואזיל.  8 

 8.  אבל לראות בהם לפי שעה מותר בכולם, ואדרבה מצוה נמי איכא בראייית הנשיא שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך, וכן בקשת לברך עליה, כדאיתא באורח חיים סימן רכט, עיון יעקב.
ומפרשינן לה: בקשת: דכתיב "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, הוא מראה דמות כבוד ה'".  9 

 9.  ביאר המהרש"א, שהמסתכל בשכינה אינו חי, כמו שנאמר "כי לא יראני האדם וחי", והמסתכל בדמות וזיו השכינה עונשו שעיניו כהות, שהוא כדמות מיתה, כמו שאמרו: עוור חשוב כמת.
בנשיא: דכתיב כשמינה משה את יהושע לנשיא: ונתתה מהודך עליו.  10 

 10.  בתורה תמימה פירש שלמד זאת מלשון הפסוק: ונתתה מהודך עליו, למען "ישמעו" כל עדת בני ישראל. והיה לו לומר "יראו", אלא מלמד הכתוב שאסור להסתכל בפניו. והביא, דאכן בש"ס באחד הדפוסים מובא כאן כל הפסוק, וזה מסייע את פירושו. אבל במהרש"א מבואר, שהוד זה הוא דמות וזיו השכינה.
בכהנים: היינו בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן, ומברכין את ישראל בשם המפורש, שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם.
דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש:
מאי דכתיב: "אל תאמינו ברע (בצירי), אל תבטחו באלוף"?
אם יאמר לך יצר הרע: חטוא, והקב"ה מוחל לך - אל תאמין לו!
ומפרשינן: אל תאמין "ברע" נאמר.
"ריע" לא נאמר, אלא "רע" (מהרש"א).
ואין רע אלא יצר הרע. שנאמר: כי יצר לב האדם "רע" מנעוריו.
ללמדך: אל תאמין לדברי יצר הרע.
וכן, אל תבטחו ב"אלוף".
ואין אלוף אלא הקב"ה, שנאמר: אלוף נעורי אתה.
ללמדך: אל תבטח בהקב"ה שימחול לך.
שמא תאמר: וכי מה איכפת לי לעבור, והרי מי מעיד בי?!  11 

 11.  כתב בעיון יעקב: אם יאמר יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל, נראה דקאי אדלעיל בעובר עבירה בסתר, ואומר שהקב"ה מוחל כיון דליכא חילול השם בדבר, אפילו הכי אל תאמינו לו, ועל זה שייך לומר "מי מעיד בי".
אל תאמר כן: כי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם, הם מעידין בו
שנאמר: "הוי בוצע בצע רע לביתו (אונס ממון שהוא רע לו כדי לבנות לו בית, רש"י חבקוק).
כי אבן מקיר תזעק (האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר, רש"י שם).
וכפיס מעץ (חתיכת עץ) יעננה (אל האבן, בקול, לעומתה, והיינו, ששניהם צועקים, רש"י שם).  12 

 12.  אבל ברש"י בתענית פירש "כפיס" חצי לבינה, ורגילין לתתה בין שני נדבכי העצים; וראה בבא בתרא ב א: מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין.
רבי זריקא אומר: נשמתו של אדם מעידה בו.
שנאמר: משוכבת חיקך - שמור פתחי פיך!
אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם? הוי אומר זו נשמה.
תניא: רבי שילא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו - הן מעידין בו!
שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.  13 

 13.  כתב הרי"ף בעין יעקב: נראה שדקדק בכתוב מאי יצוה "לך" לשמרך, היה לו לומר: כי מלאכיו יצוה לשמרך. אלא הכי קאמר: יצוה שיהיו מעידים לך לפי שהם תמיד עמך לשמרך ואשר יראו יגידו.
ויש אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר: ואתם (לשון רבים, רש"י תענית) עדי נאום ה', ואני אל.
כלומר: אבריכם עצמכם מעידים בכם.
מתניתין:
נחלקו חכמי הדור בזמן בית שני, בדין סמיכת הבעלים ביום טוב על הקרבנות שמקריבים בו: האם אסור לסמוך עליהם ביום טוב כיון שנמצא הסומך "משתמש" בבעלי חיים בהשענו עליהם, ואסור הדבר משום שבות (שגזרו חכמים לא להשתמש בבהמות בשבת וביום טוב), ולפיכך סומך עליהן מערב יום טוב.
ואפשר לסמוך מערב יום טוב אף שאין הסמיכה סמוכה לשחיטה (רש"י לקמן יז א).
או שחייב לסמוך עליהם ביום טוב דוקא. כי הואיל והתירו להביאן, לא גזרו שבות לבטל סמיכתן בסמוך לשחיטתן (רש"י לעיל ז ב).  14 

 14.  כתב המאירי: הסמיכה אסורה משום שבות, שהרי בשעה שסומך משתמש בבעלי חיים. שהרי לסמיכה בכל כחו הוא צריך (וכמבואר בסוגייית הגמרא כאן), והיא כעין רכיבה. ואף על פי שהסמיכה היא מצוות עשה, אין עשה דוחה שבות הבא מגזרת לאו, והוא חיתוך זמורה (שהוא טעם איסור הרכיבה). ועוד, שהרי סמיכה מן הדברים שהיה אפשר לעשותן מערב יום טוב, והוא אינו סובר "תיכף לסמיכה שחיטה".
מחלוקת זו היתה בין חמש זוגות של תלמידי חכמים, זוג זוג, דור אחר דור.
וכמו שנתבאר במסכת אבות (פרק א) שהנביאים מסרו את התורה לאנשי כנסת הגדולה, ואנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק - שהיה משיירי כנסת הגדולה - ולא מצאנו לישיבתו בן זוג. ומתוך כך לא נפלו מחלוקות בישיבתו בימיו.
אבל לאחריו, היו נשיא הממונה על אותו הדור, וראש ישיבה (אב בית דין) בני זוג לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם. ובזוגות האלו נפלה המחלוקת ביניהם בענין הסמיכה (על פי מאירי, וראה רש"י ותוספות).
ואלו הן חמש הזוגות של חכמי ישראל, דור אחר דור, שנחלקו בדין הסמיכה ביום טוב:
א. יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך ביום טוב, ואילו יוסף בן יוחנן חבירו אומר לסמוך.
ב. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, וניתאי הארבלי חבירו אומר לסמוך.
ג. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, ושמעון בן שטח חבירו אומר לסמוך.
ד. שמעיה אומר לסמוך, ואבטליון חבירו אומר שלא לסמוך.
הזוג שהיו אחריהם הלל ומנחם, לא נחלקו לא נודעה דעתו של מנחם, מפני שיצא מנחם (רמב"ם ורע"ב. ובגמרא מפרש להיכן יצא), ונכנס שמאי במקומו להיות אב בית דין. ואז נחלקו שמאי והלל הנשיא חבירו:  15 

 15.  וברש"ש תמה למה לא פירשו כפשוטו, שלא נחלקו מפני שהסכימה דעתם לסמוך? !
ה. הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך (גירסת המאירי).  16 

 16.  א. גירסת המאירי המקדימה את הלל לשמאי מתיישבת יותר עם המשך המשנה ששנינו בה: הראשונים היו נשיאים, והיינו הלל. וכן הביא הגירסא במשניות, ב"שנויי נוסחאות" שבשולי המשניות. אבל התוספות גורסים כפי גירסתנו, המקדימה את שמאי להלל, וראה דבריהם בד"ה שנים ובתוספות יום טוב שמיישבים לשון המשנה והברייתא שבגמרא לפי גירסא זו. וכתבו עוד: אגב דנקט ליה הכא בראשונה, חשיב ליה בכל מקום שמאי קודם הלל. ב. עוד כתב המאירי: ומזמן הלל ושמאי ואילך לא הזכירו מחלוקת בכך, מפני שהוקבעו דברי בית הלל. ולא עוד, אלא שלאחר דורו של הלל, הגיע דורו של רבן יוחנן בן זכאי, וכבר היה החורבן בימיו.

דרשני המקוצר[עריכה]