פרשני:בבלי:יבמות לג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות לג ב

חברותא[עריכה]

ובאיסור כולל אתנייה, שנה לו רבי את שני הענינים לפטור, שבהם חייב רק אחת, כשחלו באיסור כולל, והם זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, שהם יכולים לחול הן בבת אחת והן בזה אחר זה בכולל, וכמו שנתבאר לעיל.
אך אם חלו בבת אחת הוא שנה לו לחיובא, שחייב גם לרבי שמעון שתיים.
ואליבא דרבי שמעון שנה לו אותם.
אך את הענין השלישי, זר שאכל מליקה, שאינו יכול לחול בכולל אלא רק בבת אחת, הוא לא שנה לו לפטור, כי רק בבת אחת הוא שייך, ובבת אחת מודה רבי שמעון לרבי יוסי שחייב שתיים.
וחזיא והיה נראה לבר קפרא, ששתי ההלכות האחרות, שגם הן עוסקות בענין קדשים, דומות הן לזר שאכל מליקה.
ואיידי וכיון דדמיא לה - ערבה צירף בר קפרא לזר שאכל מליקה בהדייהו, יחד עם שתי ההלכות האחרות, שבכולן לפי רבי שמעון, אינו חייב בכל שלשת ההלכות הללו אלא אחת.
ולא חילק בר קפרא בין שתי ההלכות הראשונות שרק באיסור כולל פטר בהן רבי, ולא באיסור בת אחת, לבין זר שאכל טומאה, שאינה שייכת אלא בבת אחת ולא בכולל.
ואחר כך עיין בה בר קפרא, ולא אשכח בזר שאכל מליקה שיתכן בו איסור כולל, אלא רק איסור בבת אחת.
ושכח בר קפרא שלא רבי שנה לו את זר שאכל מליקה לפטור, אלא הוא זה שעירב אותה עם שתי ההלכות האחרות.
וסבר, מדהא, זר שאכל מליקה מדובר בו בבת אחת - הא נמי, זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה גם בהן מדובר אפילו כשחלו בבת אחת.
ומדהא, בזר שאכל מליקה שנה אותה רבי לפטור אליבא דרבי שמעון, הנך זר שעבד בזבת, ובעל מום ששימש בטומאה, נמי לפטור שנאם רבי, שאינו חייב לרבי שמעון אלא אחת, ואפילו אם חלו בבת אחת. ובכך טעה בר קפרא.
מיתיבי מהא דתניא: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה -
יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, דברי רבי יוסי
רבי שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד!
ואילו את ההלכה השלישית, מליקה לזר - שיירה התנא מלהזכירה, משום שאינה דומה לשתיהן.
ולמאן שיירה?
אילימא לרבי יוסי, שסבור התנא שזר שאוכל מליקה לא מחייבו רבי יוסי שתיים, ולכן לא הזכיר זאת עם שתי ההלכות האחרות.
לא יתכן.
כי השתא הרי רבי יוסי אפילו באיסור כולל, שאחד מהאיסורים קדם לשני, בכל זאת מיחייב שתים -
באיסור בת אחת מיבעיא למימר שחייב שתיים!?
אלא לאו לרבי שמעון המחייב רק אחת שייר זאת התנא.
היות והוא סבור שרק באיסור כולל הוא דפטר רבי שמעון מהאיסור השני, שאין איסור יכול לחול על איסור אחר שקדם לו.
אבל באיסור בבת אחת מיחייב גם רבי שמעון.
ותיובתא דבר קפרא!
ומסקינן: אכן תיובתא.
ועתה מבארת הגמרא את ענין זר ששימש בשבת.
במאי, באיזה מעבודת המקדש שימש הזר בשבת?
אי שימש בשחיטה, הרי שחיטה בזר כשרה, ואינו חייב משום זרות עליה.
ואי בקבלה של הדם והולכה של הדם למזבח, שהו עבודות שהזר מוזהר עליהן, אין זו מלאכת שבת, כי טלטול בעלמא הוא, ואין חייבים עליה שתיים.
אי בהקטרה, שחייבים על שריפת האימורים משום זרות ומשום שבת -
והא אמר רבי יוסי: מלאכת הבערה בשבת, האמורה בתורה במפורש "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", יצאה מכלל מלאכות שבת להכתב לחוד - ללאו, כדי לחייב עליה מלקות בתורת לאו בלבד, ולא בתורת כרת ומיתה, יצאתה!
ואם כן, לרבי יוסי אין כאן חיוב חטאת מצד מלאכת שבת.
אמר רב אחא בר יעקב: כאן מדובר בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים.
וכדברי האומר: שחיטת פרו של כהן גדול בזר - פסולה. אי הכי, מאי איריא, מדוע נקט התנא דוקא זר? והרי אפילו כהן הדיוט נמי חייב על שחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים שתיים.
ומשנינן: מי שזר אצלו קאמר, ואפילו כהן הדיוט.
מתקיף לה רב אשי: מידי שתי חטאות קתני בברייתא זו, או שני לאוי קתני בה?
אלא איסורי בעלמא קא חשיב התנא, ואין זה נוגע למחלוקת אם חייב שתיים כשחל איסור על איסר.
ולמאי נפקא מינה, שנקט התנא את מספר האיסורים - כדי לקוברו את העושה לשני האיסורים, בין רשעים גמורים.
מתניתין:
שנים שקידשו שתי נשים,
ובשעת כניסתן לחופה אירע שהחליפו את אשתו של זה לזה, ואת אשתו של זה לזה -
הרי אלו חייבין משום אשת איש.
ואם היו אחין - חייבים גם משום אשת אח.
ואם היו אחיות - גם משום אשה אל אחותה.
ואם היו נדות - גם משום נדה.
ומשנתגלתה ההחלפה, מפרישין אותן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן, והעוברים ממזרים הם, ויש להבחין בין זרע כשר לזרע פסול, כדי שלא יבואו להכשירם, שיתלו נשיהם את בניהם בבעליהן האמיתיים, בעוד שהם ממזרים.
ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירים אותן מיד.
ואם היו כהנות - נפסלו מן התרומה.
גמרא:
והוינן בה: וכי החליפו נשותיהן? - מידי, האם ברשיעי שמחליפים נשותיהם עסקינן?
ותו, הא דתני רבי חייא: הרי כאן בסך הכל לשני הבעלים ולשתי הנשים שש עשרה חטאות, לכל אחד ואחת ארבע חטאות.
ואי במזיד עסקינן - מי איכא קרבן במזיד?
אמר רב יהודה, תני: הוחלפו נשותיהם בשגגה.
הכי נמי מסתברא, שמשנתנו מדברת בשוגג.
דקתני סיפא: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירין אותן מיד.
ואי במזיד, מי שריא להחזירן, והרי זונה אסורה לבעלה!?
ודחינן: הא, לא קשיא. שהרי פיתוי קטנה, גם אם היתה זנותה ברצון, אונס נינהו.
ואונס בישראל (להוציא כהנים) מישרא שרי.
אלא, מכאן יש להוכיח שמדובר בשוגג:
מהא דקתני: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן.
הא לאו מעוברות - שריין, הרי הן מותרות לבעליהן.
ואי הוחלפו במזיד - מי שרי?
אלא לאו, שמע מינה הוחלפו ולא החליפו תנן.
ומסקינן: אכן שמע מינה.

דרשני המקוצר[עריכה]