פרשני:בבלי:בבא בתרא טז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא טז א

חברותא[עריכה]

אמר רבי יוחנן, מלמד שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב  מעין עולם הבא. שהרי על עולם הבא נאמר בירמיה 'הרה ויולדת יחדו', שההריון והלידה יהיו ביום אחד,  1  כמבואר במסכת (שבת ל ב), וכעין זה היה בשדותיו של איוב  2 , שבאותה שעה שחרשו הבקר, מיד הלכו אחריהם האתונות, ואכלו את מה שצמח מיד בשעת החרישה  3 .

 1.  התורת חיים למד מכאן, ש'עולם הבא' שאמרו פה אין הכונה לעולם הנשמות, אלא לעולם של תחית המתים, שהרי בעולם הנשמות לא שייך כל זה. וכן מוכח מהמשנה בסנהדרין (צ א) 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה', ועל זה איתא בגמרא שם, שהסיבה שהכופר בתחית המתים אין לו חלק לעולם הבא היא משום ש'הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחית המתים'. ומבואר, כי מה שאמרו 'אין לו חלק לעולם הבא' הכוונה לתחית המתים, ולא לעולם הנשמות. ויש לציין, שראיה זו שהביא התורת חיים מהגמרא בסנהדרין, כבר קדמו לו ראשונים בזה והם, הרמב"ן בשער הגמול, והרמ"ה ורבינו דוד והרע"ב בסנהדרין שם. וכיוון לדבריהם הגאון רבי אלחנן וסרמן בסוף ספר קובץ הערות בביאורי אגדות סימן ד'. ועין עוד ביד רמ"ה סנהדרין תחלת פרק חלק, שהאריך מאד בענין זה. ומכאן תמה התורת חיים על נוסח התפילה בשבת, 'אין כערכך ה' אלוקינו בעולם הזה, ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים', ומשמע ש'עולם הבא' ו'תחיית המתים' הם שתי תקופות שונות.   2.  וברבינו גרשום הביא על זה פסוק אחר, בעמוס פרק ט' 'ונגש חורש בקציר', והיינו שהחורש והקוצר יפגשו בשדה דבעת החרישה כבר יגדל הזרע ויוכלו לקצרו.   3.  על פי רש"י. ובמהר"ל פירש, שענינו של עולם הבא הוא שהכל בשלום ובשלווה והשקט. וזהו דאמרינן שהטעימו מעין עולם הבא, שאף על בהמתו נאמר 'הבקר היה חורשות ואתונות היו רועות על ידיהן'. כי השקט והשלום היה להם, וזהו ענינו של עולם הבא.
עתה מביאה הגמרא את הפסוקים בתחילת ספר איוב, ודורשת אותם.
נאמר באיוב, פרק א' פסוקים טז - כב.
'עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר (השליח לאיוב), אש אלהים נפלה מן השמים, ותבער בצאן ובנערים ותאכלם ... עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר השליח לאיוב, חיל כשדים שמו שלשה ראשים (התחלקו לשלשה גייסות), ויפשטו על הגמלים ויקחום, ואת הנערים הכו לפי חרב ... עוד  4  זה מדבר וזה בא, ויאמר, בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור, והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית, ויפול הבית על הנערים וימותו:; ויקם איוב ויקרע את מעילו, ויגז את ראשו וגו', ויאמר, ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. בכל זאת (למרות היסורים שבאו עליו) לא חטא איוב, ולא נתן תפלה לאלהים'. לא דיבר דברי תיפלות  5  וגנאי על הקדוש ברוך הוא.

 4.  לפנינו 'עד'.   5.  דברים חסרי טעם, כמאכל תפל.
והגמרא ממשיכה להביא את הפסוקים בספר איוב (פרק ב פסוקים א ב).
"ויהי היום, ויבואו בני האלהים (צבא השמים הקרובים אל השכינה)  6  להתיצב אל ה', ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'. ויאמר ה' אל השטן: אי מזה תבא, מהיכן אתה בא? ויען השטן את ה', ויאמר: משוט בארץ ומהתהלך בה".

 6.  על פי רש"י באיוב, פרק א' פסוק יב.
ומפרשת הגמרא את דברי השטן:
אמר השטן לפניו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שטתי בכל העולם, ולא מצאתי כעבדך אברהם, שאמרת לו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', ואף על פי כן, בשעה שבקש לקבור שרה, לא מצא מקום לקוברה, ולא הרהר אחר מדותיך  7 .

 7.  וזהו שאמר השטן לקדוש ברוך הוא 'ומהתהלך בה' - אני בא מאותו שאמרת לו התהלך בארץ. על פי רש"י לעיל טו א ד"ה ה תהלך.
(לעיל טו א הביאה הגמרא דרשה זו מפסוק אחר, בפרק א פסוק ז, ואילו כאן דרשו זאת מהפסוק בפרק ב פסוק ב, ועיין בהערה).  8 

 8.  פעמיים אמר השטן לקדוש ברוך הוא 'משוט בארץ ומהתהלך בה'. הפעם הראשונה היא בפרק א' קודם שבאו על איוב יסורים, והפעם השניה היא בפרק ב' לאחר שבאו על איוב יסורים. והנה דרשה זו שדורשת הגמרא שאמר השטן לקדוש ברוך הוא לא מצאתי כעבדך אברהם, לעיל דרשו זאת מהפסוק בפרק א', ואילו כאן דרשו זאת מהפסוק בפרק ב'. ובביאור כפילות הדרשה, ביאר המהרש"א, שכאן באו להשמיעינו שגם לאחר שבאו על איוב כל היסורים ובכל זאת לא חטא, גם אז לא חזר בו השטן והמשיך להפליג בשבחו של אברהם ואמר שאין כמוהו בכל הארץ, ועיין שם תוספת דברים בזה.
ומוסיפה הגמרא להביא את הפסוקים בספר איוב. (פרק ב פסוק ג). -
'ויאמר ה' אל השטן, השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, ועל אף היסורים שבאו עליו, עודנו מחזיק בתומתו, ותסיתני בו לבלעו ליסרו חנם' -
אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו! שבפסוק מפורש שהקדוש ברוך הוא הוסת כביכול על ידי השטן, כאדם שמסיתין אותו, וניסת  9 .

 9.  בפירוש אבן עזרא באיוב שם כתב, 'דברה תורה כלשון בני אדם והענין שיחשבו אנשים שאין להם דעת שיכולת להסית את האדם לעצתו' ובמהרש"א כאן כתב, שכוונת הכתוב לשבר את האוזן בלבד, ואין לפרש הדברים כפשוטם. כי אין עוולה לפניו ואין הקדוש ברוך הוא עושה ללא דין.
במתניתא בברייתא תנא: כך דרכו של השטן, יורד לעולם ומתעה את בני האדם לחטוא, ולאחר שהחטיאם עולה לשמים, ומרגיז את חמתו של הקדוש ברוך הוא,  10  ונוטל מהקדוש ברוך הוא רשות להרוג את החוטאים, ונוטל את הנשמה  11  של החוטא. וזהו כמו שמצינו באיוב, שהשטן קטרג עליו וניתן לו רשות לייסרו.  12 

 10.  המהר"ל האיר, שיש בשטן שני הפכים, שמצד אחד מצאנו שעולה לקדוש ברוך הוא ומקטרג על החוטאים, ואם כן לפי זה היה צריך השטן לסייע לבני האדם לקיים את רצון הבורא, ומצד שני מסית את בני האדם בעולם הזה לחטוא. ומבאר המהר"ל דכל זה מפני שהשטן הוא הרע הגמור ובכל מקום שנמצא גורם לרע.   11.  המהרש"א (להלן) הקשה דבתחילת הברייתא כתוב דהשטן יורד לעולם ואחר כך עולה לשמים, ואילו בסיפא לא כתוב שיורד חזרה ליטול הנשמה, ומשמע שנוטל מיד את הנשמה בעודו בשמים. ותירץ המהרש"א, זה לשונו 'לפי שהנשמה אף בחיי האדם היא מתדבקת בעליונים על ידי המושכלות, ומלאך המוות מפרידם שם מן הגוף, ודי למבין'.   12.  על פי רש"י ובזה מבואר מדוע הביאו מימרא זו כאן. אך בחתם סופר כתב שאין מקומו של קטע זה כאן, אלא צריך לגרוס אותו להלן, עי' הערה 15.
נאמר באיוב (פרק ב פסוקים ד ו):
'ויען השטן את ה' (לאחר שהקדוש ברוך הוא אמר לו 'ותסיתיני לבלעו חנם'), ויאמר: הלא כאשר אדם רואה שעומדת לבא עליו מכה, הרי דרך אנשים לתת עור בעד עור, אחד מהאיברים תמורת ההגנה על הראש, כי אדם מגן על ראשו בידו. ואם באברי האדם כן, כל שכן: וכל ממון אשר לאיש יתן בעד נפשו!'
ולכן, טען השטן, איוב לא כפר בה' אחר כל מה שאירע לו, משום שסבר שנגזרה עליו מיתה, ותמורת זה נאבד כל אשר לו, ולכן קיבל זאת בסבר פנים יפות.
'אולם, שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו של איוב, ואז תראה  13  אם לא אל פניך יברכך!' אם לא יחרף ויגדף כלפי מעלה, משום שמכאובי הגוף קשים מאבוד ממון ובנים  14 .

 13.  על פי הרמב"ן בפירושו לאיוב שם.   14.  כל זה על פי רש"י והמצודות באיוב שם.
ויאמר ה' אל השטן: הנו בידך ורשאי אתה להביא עליו יסורי הגוף, אך את נפשו שמור' שלא ימות. ויצא השטן מאת פני ה', ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו' -
אמר רבי יצחק, קשה היה צערו של שטן שהוצרך לשמור שלא תצא נפשו של איוב מרוב יסורים, יותר מיסוריו של איוב. משל לעבד שאמר לו רבו, שבור חבית, ושמור את יינה שלא ישפך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לשטן אודות איוב: הכה את איוב, אך שמור שלא תצא נפשו.
אמר ריש לקיש: הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות!
והראיה לכך:
הוא שטן, הרי מי שקטרג על איוב הוא השטן, דכתיב 'ויצא השטן מאת פני ה', ואם כן יש להוכיח שהוא גם יצר הרע, דכתיב התם בבראשית פרק ו' פסוק ה' על יצר הרע 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' וכתיב הכא שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן 'רק' את נפשו שמור ולמד ריש לקיש גזירה שוה מהמילה 'רק' האמורה ביצר הרע, למילה 'רק' שנאמרה לשטן, ומכך הוא למד דהשטן הוא יצר הרע -
ומפרש ריש לקיש את ראייתו שהשטן הוא מלאך המות, דכתיב הקדוש ברוך הוא אמר לשטן 'אך את נפשו של איוב שמור', אלמא מכך אנו למדים דבדידיה קיימא שהיה ביכולתו של השטן ליטול את הנשמה  15 , אלא שהקדוש ברוך הזהירו שלא לעשות כן  16 .

 15.  החתם סופר כתב, שכאן צריך להיות הקטע דלעיל, במתניתא תנא יורד ומתעה וכו' ונוטל נשמה, והיינו שמאחר שמבואר כאן שהשטן הוא מלאך המוות, על זה הביאו דהשטן עצמו יורד ונוטל נשמה.   16.  על פי רש"י. אבל המהרש"א למד דהוא גם כן גזירה שוה, דלמדים מהמילה 'רק' שכתובה גבי שטן ויצר הרע למילה 'אך' שכתובה גבי מלאך המוות דהוא שטן הוא יצר הרע והוא מלאך המוות. ואף שאין זה אותה מילה, ביאר המהרש"א דענינם של המילים 'אך' ו'רק' שווה, דשני מילים אלו מופיעים כדי למעט, ולכן אפשר ללמוד בהם גזירה שווה אף שהתיבות שונות. ויש לעיין לפי דבריו מדוע אמרינן כאן 'אלמא בדידיה קיימא', שמשמע שעיקר הלימוד הוא מעצם האפשרות שיש לשטן ליטול את נפשו, הרי לפי המהרש"א אין זה צורת הלימוד אלא למדים בגזירה שוה, וצ"ב.
אמר רבי לוי, השטן שקטרג על איוב, ופנינה שהכעיסה את חנה על כך שאין לה ילדים, לשם שמים נתכוונו! ומפרשת הגמרא: שטן, כיון דחזיא שראה להקדוש ברוך הוא, דנטיה דעתיה של הקדוש ברוך הוא בתר אחרי איוב, אמר השטן חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם  17  תשכח לפני הקדוש ברוך הוא זכותו של אברהם,  18  ולכן קטרג השטן על איוב, נמצא שקטרוגו על איוב היה לשם שמים שלא תשכח זכות אברהם.

 17.  המהרש"א הוסיף בזה ביאור על פי מה שאמרו לעיל דגדול מה שנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, ולכן חשש השטן דחס ושלום תשתכח זכותו של אברהם.   18.  על פי רש"י איוב פרק א' פסוק ז'.
וכן פנינה נתכונה לשם שמים. דכתיב בשמואל א' (פרק א' פסוקים ב - ו) 'ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים ... וכעסתה צרתה (פנינה צערה את חנה) גם כעס (צער אחר צער  19  על כך שאין לה ילדים), וכוונתה הייתה - בעבור הרעימה',  20  כדי שחנה תתפלל לקדוש ברוך הוא. נמצא שמעשה פנינה היה לשם שמים  21  -

 19.  על פי רש"י שם, וכן כתב כאן המהרש"א שהייתה אומרת לה האם קנית לבנך כבר סודר, או האם רחצת כבר את פני בנך הקטן.   20.  עיין בפירוש רבינו גרשום שכתב, ד'הרעימה' הוא מלשון רעמים, ופירושו, דכמו שאין רעמים ללא גשמים, כך אין תפילה חוזרת ריקם, ולכן ציערתה כדי שתתפלל ותענה, ואכן כך היה שהתפללה ונולד שמואל.   21.  ואף על פי כן נענשה פנינה שמתו כל בניה, כמו שכתוב 'ורבת בנים אומללה'. וקשה, הלא כוונתה הייתה לשם שמים ולמה נענשה. וביאר הגאון רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר כ"ד ל"א) דכך ברא הקדוש ברוך הוא בטבע הבריאה שהפוגע בחבירו נענש, והכוונה הטובה בזה לא יכולה לשנות מאומה, והרי זה כאדם שמכניס ידו לאש, דוודאי לא יועיל לו כוונה טובה בזה.
דרשה רב אחא בר יעקב לדרשה זו, שהשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו בפפוניא (שם מקום שהיה דר בו  22 ). אתא שטן, נשקיה ונשק לכרעיה לרגליו של רב אחא בר יעקב, על כך שדרש שכוונתו הייתה לשם שמים.

 22.  על פי רש"י בקידושין לה א.
עוד נאמר באיוב, פרק ב' פסוק י' -
'בכל זאת, למרות היסורים שבאו עליו, לא חטא איוב בשפתיו' -
אמר רבא, אף שבשפתיו לא חטא כמבואר בפסוק, אבל בלבו חטא!  23  מאי קאמר? מה אמר איוב שממנו למד רבא שבלבו חטא?

 23.  וכתב המהרש"א דהדיוק הוא ממה שנאמר 'בשפתיו', שהרי בפרק א' פסוק כ"ב כתוב 'בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים' ולא נאמר 'לא חטא בשפתיו' ואילו כאן (לאחר שהכהו הקדוש ברוך הוא בגופו) כתוב 'לא חטא בשפתיו' ומכאן למד רבא שבלבו חטא.
'ארץ נתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה. אם לא איפו,  24  מי הוא!?' (איוב פרק ט' פסוק כד).

 24.  לפנינו 'אפוא'
אמר רבא על פסוק זה: בקש איוב להפוך קערה על פיה. כלומר, לעקור את כבוד הקדוש ברוך הוא.  25  לפי שפסוק זה הוא דברי חירוף וגידוף כלפי הקדוש ברוך הוא. ומכאן למד רבא שאיוב חטא בלבו.

 25.  רבינו גרשום פירש 'להפוך יראת כל העולם כלומר שאין דין אמת'. והגר"א פירש, שמה שביקש איוב להפוך קערה על פיה, הוא מפני שלא רצה שיחשבו שנענש בחנם.
(ודברי הגמרא צריכים ביאור, כי אם כך אמר איוב, נמצא שחטא גם בשפתיו, שהרי פסוק זה אמר בפיו, ועיין הערה  26 ).

 26.  הנה דברי הגמרא תמוהים, שמתחילה הביא רבא את הפסוק דבשפתיו לא חטא, ואמר על כך רבא דאף שבשפתיו לא חטא מכל מקום בלבו חטא, וכראיה לזה הביא מפסוק שבו מבואר שאיוב כן חטא בשפתיו. וביאר המהרש"א, כי גם רבא מודה למה שתירץ אביי דלא דבר איוב אלא כנגד השטן ואם כן אין כאן חטא בשפתיו, אלא שמכל מקום אביי דייק מכך שכתוב 'בשפתיו' שאיוב בלבו חטא והיה אחד בפה ואחד בלב, ואף שאמר פסוק זה על השטן ביאר המהרש"א שמכל מקום יש כאן חטא, דאיוב אמר שהקדוש ברוך הוא נתן את הארץ ביד השטן והוא מנהיג את הארץ ואין השגחה פרטית ואין דין ואין דיין, ובזה כפר איוב בהשגחה פרטית.
אמר ליה אביי, לא דבר איוב בפסוק זה אלא כנגד השטן. אמר פסוק זה על השטן, אך לא נתכוון לחרף כלפי מעלה.
ומחלוקת זו של אביי ורבא בביאור הפסוק, היא כמחלוקת תנאי, שנחלקו בפסוק זה.
וכך שנינו בברייתא: 'ארץ נתנה ביד רשע' רבי אליעזר אומר: בקש איוב להפוך קערה על פיה. כי בפסוק זה יש דברי חירוף וגידוף.
אמר לו רבי יהושע: לא דבר איוב אלא כלפי שטן!  27 

 27.  וכתב היד רמ"ה 'ומסתברא כרבי יהושע'.
עוד נאמר באיוב, פרק י' פסוק ז' -
אמר איוב לקדוש ברוך הוא: 'על דעתך כי לא ארשע, ואין מידך מציל!'
ומפרשת הגמרא את הפסוק -
אמר רבא: בקש איוב לפטור את כל העולם כולו, מן הדין, בטענה, שכל העולם אנוסים על ידי יצר הרע, וכך אמר לקדוש ברוך הוא 'על דעתך, כי לא ארשע'. לו היית חפץ, לא הייתי מרשיע!
וכך אמר איוב לפניו: רבונו של עולם, בראת שור, פרסותיו סדוקות. שזהו סימן הטהרה שלו, ומותר לאכלו. ומאידך, בראת חמור, ופרסותיו קלוטות. ולכן אסור לאכלו.
ואם כן, הלא אתה בראת כל זאת, ואין אפשרות לשנות זאת.
וכן בראת גן עדן, ובראת גיהנם. בראת צדיקים על ידי יצר טוב, ובראת רשעים על ידי יצר הרע.
מי מעכב על ידך מלהטות את לב הרשע להיות צדיק, הלא אתה הוא שמחליט במי יתגבר בו היצר הטוב ובמי יתגבר בו היצר הרע. ואם כן, שאתה הוא זה אשר מטה את לב הצדיקים והרשעים, הרי אין בחירה לאדם, וכמו שאין לחמור בחירה להיות טהור, כך אין לרשע בחירה להנצל מיצר הרע.  28  ואם יצר הרע מתגבר עליו, הוא אנוס  29 .

 28.  דמיון זה צריך עיון, דהלא ודאי אין החמור יכול להשתנות ולעשות פרסותיו סדוקות אבל האדם יכול להתגבר על יצר הרע, ועי' בהערה הבאה מה שביאר המהרש"א. והגאון רבי ירוחם זצ"ל (דעת תורה פרשת ויקרא מאמר 'תורה מובלעת') ביאר, שמכאן מוכח שמדרך הטבע אין אפשרות להתגבר על יצר הרע, והרי זה כמו חמור שפרסותיו קלוטות שאין לו אפשרות לשנות את המציאות. ועל זה ענו לו חבריו כי אף שמצד הטבע אין אפשרות להתגבר על השטן מכל מקום הקדוש ברוך הוא ברא תבלין שיכול להמיס את היצר הרע, וזהו התורה. וכעין זה כתב ב'לב אליהו' בפרשת חיי שרה. ועיין עוד בהערה 31 דברי המסילת ישרים בזה.   29.  כתב המהרש"א דאיוב כפר כאן באחד מיסודות האמונה והוא הבחירה שנתנה לאדם, שהוא מחליט אם לשמוע ליצר טוב או ליצר הרע, ואין זה בידי שמים, וכמו שאמרו דהמלאך הממונה על ההריון מעמיד את הטפה לפני הקב"ה, והוא אומר איך יראה אדם זה בעולם, גבור או חלש וכדו', אבל אינו אומר אם יהיה צדיק או רשע, דענין זה הוא בידי האדם לבחור בין טוב לרע. אבל איוב כפר בזה ואמר שהאדם אנוס לפי טבע בריאתו להיות צדיק או רשע. וזהו שענו לו חבריו לחזק את אמונת הבחירה, דהקדוש ברוך הוא נתן כח ביד האדם אם ירצה להתגבר על יצר הרע על ידי התורה, ועיין עוד במהרש"א שהאריך.
ומאי אהדרו ליה? מה ענו לו חבריה (דאיוב) על טענתו זו?
'אף אתה, שאתה אומר דברים אלו, בכך תפר יראה! תפר את יראתם של בני האדם. ותגרע שיחה לפני אל'. ומחמת דבריך אלו לא יתפללו בני האדם אל הקדוש ברוך הוא.  30 

 30.  על פי רבינו גרשום
והתשובה על טענתך היא: אכן ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, אך כנגדו, ברא לו תורה תבלין. התורה היא התבלין, הכח, המבטל את יצר הרע.  31 

 31.  וכמו שאמרו בקידושין ל ב 'אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע) משכהו לבית המדרש'. במסילת ישרים (פרק ה') כתב על דברי הגמרא, 'והנה פשוט הוא שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המחלה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב לינצל זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו'. ובפירוש הריקנאטי על התורה כתב על דברי הגמרא, שהחמימות בדברי התורה היא מצוה בפני עצמה, כי על ידי זה מבטל את חימום היצר הרע, ואין מצוה גדולה מזה. ובאבות דרבי נתן פרק ט"ז משנה ז' נאמר 'יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה, שהוא כאש בלבד'.
נמצא שעדיין הבחירה ביד האדם, ואין הוא אנוס לחטוא, כי אף אם יצר הרע מתגבר עליו, יכול הוא לנצחו על ידי התורה.
דרש רבא: מאי דכתיב (באיוב פרק כט פסוק יג) 'ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין'?
מפרש רבא פסוק זה: 'ברכת אובד עלי תבא', מלמד שהיה איוב גוזל שדה מיתומים, ולאחר הגזילה היה משביחה, ומחזירה להן  32  את השדה כאשר היא משובחת יותר ממה שלקח, וזהו שאמר איוב, 'ברכת אובד' פירוש הברכה של מי שסבר שאבדה שדהו, וקבלה חזרה כשהיא משובחת, עלי תבא. -

 32.  בבבא מציעא סא ב דורשת הגמרא 'לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל'. ומבואר שאסור לגנוב גם אם כוונת הגונב להחזיר את החפץ ואף אם יחזיר יותר ממה שלקח, ואם כן לכאורה קשה כיצד איוב גזל שדה על מנת לשבחה ולהחזירה הלא עבר בזה על לא תגזול? ולכן כתב היד רמ"ה כאן שלאומות העולם מותר לגזול על מנת כן, ואיסור זה אינו אלא לישראל. ועדיין צ"ע לפי כל האמוראים התנאים הסבורים לעיל (טו ב) דאיוב מישראל היה, כיצד גנב על מנת להחזיר. ובקובץ שיעורים כתב דרבא לשיטתו שסובר דאיוב לא היה מישראל. וכן כתב בספר 'פני שלמה'. והמאירי תירץ, שכיון שאיוב היה מפורסם לאדם בר מעלה, לכן גם בשעה שגזל את השדה ידעו כולם שכוונתו להחזירה. בקובץ שיעורים תירץ תירוץ נוסף, דלאו זה שאסור לגנוב על מנת להחזיר הוא רק בגניבה ולא בגזילה. וכן תירץ הפני שלמה, עי"ש. וכן נראה מדברי המנחת חינוך מצוה רכ"ד (אות ב'), ושם מבואר החילוק בין גניבה לגזילה, שבגניבה עצם מעשה הגניבה אסור, ולכן אסור לעשות זה אף אם הכוונה להחזיר, אבל בגזילה יסוד האיסור הוא מה שנמצא תחת ידו ממון של אחרים, ובזה יש לומר שאין איסור אם כוונתו לטובת הנגזל אין איסור. ועיין עוד מה שתירץ בזה בחידושי רבי נחום לחלק בין קרקע למטלטלין, וכן בדברות משה כאן (הערה ע"ח).
ומפרשת הגמרא את המשך הפסוק.
'ולב אלמנה ארנין'. דכל היכא דהוה איכא כל מקום שהיתה אלמנה דלא הוו נסבי לה, שלא היתה מוצאת מי שיתחתן אתה, הוה אזיל היה הולך איוב ושדי שמיה עילווה, והיה אומר מוציא שם שהיא קרובתו,  33  או שהיה דואג לדבר עליה להשיאה.  34  והוו אתו נסבי לה, והיו באים לישא אותה.

 33.  על פי רש"י ורבינו גרשום.   34.  רש"י.
עוד נאמר באיוב, פרק ו' פסוק ב'.
'לו שקול ישקל אם היו שוקלים את כעשי והותי מעשי הרעים מול הענשים שקבלתי (עי' הערה) ובמאזנים ישאו יחד'  35 , 'כי עתה מחול ימים יכבד'.

 35.  מצאנו מחלוקת בין המפרשים כיצד לפרש פסוק זה, שמדברי רש"י נראה, וכן פירש המצודות, ד'כעסי והותי' הם ענין אחד, והיינו צרותי וכעסי שנתכעסתי בשביל הצרות, וכך אמר איוב, אם ישימו את צרותי במשקל, וכנגד ישימו כל משקל שבעולם ואפילו אם יהיו חול וימים על המשקל שכנגד צרותי, גם אז תכבד המשקולת של צרותי. (וכן איתא להדיא ברש"י ד"ה ישאו), אבל המהרש"א כאן פירש ד'כעסי' היינו הענשים שקיבל איוב מהשמים, ו'הותי' הוא עוונותיו, וכך אמר איוב אם ישימו צרותי במשקל ובצד השני יניחו את עוונותי, הרי יכבדו צרותי כמשקל חול וימים מול עוונותי. וכן פירש המלבי"ם. פירוש נוסף הביא הרמב"ן בפירושו לאיוב שם, בשם 'אחרים', דאיוב ענה על טענת ריעו שהוכיחו על מדת הכעס, ועל זה ענה לו איוב שאם ישימו את צרותיו מול כעסו הרי צרותיו יכבדו יותר מצערו. ועי' שם ברמב"ן שדחה פירוש זה.
ופירוש פסוק זה הוא, שאיוב התלונן על כך שקיבל עונש גדול מהמגיע לו על עוונותיו.
אמר רב: ראוי להשליך עפרא לפומיה לפיו דאיוב, שהיה מדבר לפני הקדוש ברוך הוא כחברותא כלפי שמיא. כאדם שמתווכח עם חבירו ואומר, הבה ונראה מי חייב למי.
עוד נאמר באיוב, פרק ט' פסוק לג -
אמר איוב לקדוש ברוך הוא: 'לו  36  יש בינינו, הלואי והיה בינינו, מוכיח, מי שיכול לברר את הדברים שבנינו, אשר ישת ידו על שנינו'.

 36.  לפנינו בנביא 'לא', וכן העיר המסורת הש"ס.
אמר רב: ראוי להשליך עפרא לפומיה לפיו דאיוב. כלום וכי יש עבד שמוכיח את רבו?!
עוד נאמר באיוב, פרק לא פסוק א - היה איוב משתבח על עצמו, ואומר: 'ברית כרתי לעיני מלהסתכל באשת איש, ומה אתבונן על בתולה, איני מתבונן אף על בתולה  37 xxx

 37.  שמא לאחר ימים תנשא, ונמצאתי כרוך אחריה. רש"י באיוב שם על פי אבות דרבי נתן.
אמר רבא,  38  איהו, איוב, לא הסתכל באחרניתא בנשים זרות, אבל אברהם אפילו בדידיה באשתו לא איסתכל.  39  דכתיב שאברהם אמר לשרה 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את'. מכלל זה אתה למד, דמעיקרא, קודם שאמר לזה, לא הוה ידע לה. לא הסתכל בה ולא הכירה.

 38.  לפנינו הגירסה 'עפרא לפומיה דאיוב', אבל הב"ח מחק זאת, משום דאף דאברהם היה גדול מאיוב שלא הסתכל אף על אשתו, מכל מקום אין לתת עפר בפיו של איוב על שלא הגיע לדרגת אברהם אבינו. אבל המהרש"א השאיר הגירסה 'עפרא לפומיה דאיוב' ופירש דוודאי אין לומר 'עפרא לפומיה דאיוב' על כך שלא הגיע לדרגת אברהם אבינו. אלא הכוונה עפרא לפומיה על שהרהר אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהרי אברהם שהיה גדול ממנו במעלה שאפילו על אשתו לא הסתכל, בכל זאת לא הרהר אחר הקדוש ברוך הוא שניסהו בעשרה נסיונות, ואילו איוב שהיה בדרגה פחותה מאברהם אבינו, הרהר על מדותיו.   39.  הקשה המהרש"א, דהרי בפרק ב' דקידושין אמרו דאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, ואברהם אבינו קיים את כל התורה, וכיצד קדש את שרה בלא שיראנה. ותירץ, דודאי בנעוריה קודם שקדשה הסתכל בה, אבל לאחר שנשאו שוב לא הביט בה מתוך צניעותה, וחשב שכיון שעבר זמן רב כבר לא עמדה ביפיה שהייתה בנעוריה, וזהו שאמר אברהם הנה נא ידעתי שגם עכשיו אשה יפת מראה את ולא נשתנה יפייך. תירוץ נוסף תירץ המהרש"א, דאברהם אבינו קיים את כל התורה רק לאחר שנמול, ואם כן לא קשה כיצד קדש את שרה בלא שראה אותה, שהרי כשנשאה עדיין לא היה מהול ולא קיים את התורה. ובעיון יעקב (בעין יעקב) תירץ דכל מה שאמרו דאסור לקדש אשה עד שיראנה הוא משום דיש לחשוש שימצא בה דבר מגונה אחר הנישואים. ואברהם אבינו לא התכוון להסתכל בה גם לאחר הנישואין, וכיון שכן אין את טעם את התקנה, ולכן לא הסתכל אברהם אבינו בשרה אף קודם הנישואין. ומדברי הרמב"ם בפירוש המשניות באבות פרק ה' משנה י"ט נראה, שבשעה שאמר אברהם לשרה 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את' אז הסתכל בה 'הסתכלות שלימה' ויש לומר דקודם הנשואין הביט בה בהסתכלות שטחית. עוד תירצו על פי דברי הרמב"ן על התורה, שכתב דאברהם אבינו קיים את התורה רק כשהגיע לארץ ישראל, וכשנשא את שרה עדיין לא היה בארץ ישראל ולכן לא הסתכל בה קודם שנשאה. ועי' עוד מה שתירץ בזה המהר"ל ב'גור אריה' פרשת לך לך.
נאמר באיוב פרק ז' פסוק ט'
אמר איוב: כמו ש'כלה ענן וילך, כן המת שיורד שאול אל הקבר לא יעלה'.
אמר רבא: מכאן שכפר איוב בתחיית המתים  40 .

 40.  המהרש"א העיר שבאיוב פרק ז' פסוק ז' על הפסוק 'זכור כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב', פירש רש"י 'וכאן כפר איוב בתחיית המתים'. וצ"ע דכאן למדו זאת מפסוק אחר. ועי' במצודות שם שפירש באופן אחר.
נאמר באיוב פרק ט' פסוק יז: 'אשר בשערה ישופני, והרבה פצעי חנם', ומפרשת הגמרא את הפסוק:
אמר רבה, איוב בסערה חרף, ובסערה השיבוהו. -
בסערה חרף, דכתיב 'אשר בשערה ישופני'. אמר לפניו: רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך, ונתחלף לך בין איוב לאויב ובסערה השיבוהו דכתיב (באיוב פרק לח פסוק א'): 'ויען ה' את איוב מן הסערה  41  ויאמר ... אזר נא כגבר חלציך התעורר מיסוריך ומחלייך ואשאלך  42  (את השאלות דלהלן) והודיעני. -

 41.  פירוש, שרוב הנפלאות שסיפר הם בסערת השמים או שדיבר אלי מן הסערה' - רש"י באיוב שם. אך רש"י כאן פירש 'מן הסערה' לשון שערה כדלהלן.   42.  לפנינו 'ואשאלך'
אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: הרבה נימין שערות בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה, שמאותה גומא צומחת השערה, שלא יהו שתים שערות יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת, מחשיכות מאור עיניו של אדם. (וזהו 'מן הסערה' לשון שיער  43 ) - וכך אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: אם בין גומא לגומא לא נתחלף לי, האם תעלה על דעתך שבין איוב לאויב נתחלף לי?!

 43.  על פי רש"י באיוב, ועי' להלן בהערה הבא ה.
עוד אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב 'מי פלג לשטף תעלה וגו" ומפרשת הגמרא פסוק זה, הרבה טיפין בראתי בעבים בעננים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס כמין תעלה שבה יורדת הטיפה בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ עושות את האדמה כמין טיט ואינה מוציאה פירות. - וכך פירוש הפסוק מי פלג לשטף (לגשם) תעלה (דפוס)  44  -

 44.  ועי' ברש"י באיוב שהביא פירוש הגמרא כאן על הפסוק, אבל רש"י שם הוסיף פירוש נוסף ד'מי פלג לשטף' היינו שהקדוש ברוך הוא ברא נימא לכל שערה כדלעיל.
ואמר הקדוש ברוך הוא לאיוב, אם בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי האם בין איוב לאויב נתחלף לי?!
ומקשינן: מאי משמע דהאי שהמילה תעלה הכתובה בפסוק לישנא דדפוס היא? אמר רבה בר שילא דכתיב במלכים פרק א' פסוק יח על אליהו ויעש תעלה (סביב למזבח) כבית סאתים זרע'.
עוד אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב:
'ודרך לחזיז קולות' - ומפרשת הגמרא את הפסוק, הרבה קולות בראתי בעבים, וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד, שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם  45 . ואמר הקדוש ברוך הוא לאיוב, אם בין קול לקול לא נתחלף לי, האם תעלה על דעתך בין איוב לאויב נתחלף לי?!

 45.  פירש הבן יהוידע, 'פירוש, היה הקול יוצא חזק וגדול מאד, אלף אלפי פעמים מקול הרעם הנשמע עכשיו, ומחמת חוזק ותוקף הקול היה נופל הבנין:. והיו האזנים חרשים'.
עוד אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב -
הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור (איוב לט א').
ומפרשת הגמרא את הפסוק: יעלה זו,

דרשני המקוצר[עריכה]