פרשני:בבלי:בבא בתרא קיב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קיב א

חברותא[עריכה]

וכי מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב  70  ? מלמד שנשא יאיר אשה ומתה וירשה?. כנ"ל.

 70.  הקשה הרשב"א, אם נאמר שלבאי הארץ נתחלקה הארץ, אמאי לא היה ליאיר קרקע שלא היתה לשגוב, והלא נטל חלק בארץ בנפרד? ומבאר הראב"ד, קושית הגמרא, מנין היה ליאיר בערי הגלעד מה שלא היה לשגוב אביו, שהרי שגוב אביו היה משבט יהודה, וערי הגלעד נמצאים בנחלת שבט מנשה.
עד כאן הברייתא.
ומקשה הגמרא: מאי "ואומר" (לשם מה נזקקנו לכל הפסוקים שהובאו בברייתא)?
מבארת הגמרא: הבאנו בתחילה את הפסוק, "וכל בת יורשת נחלה" וכו'. והעמדנוהו בהסבת הבעל.
וכי תימא אין ראיה מפסוק זה, דבהסבת הנחלה על ידי ירושת הבן קא קפיד קרא, אבל בעל לא ירית, תא שמע (לכן הבאנו את הפסוק השני), "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה".
ואם לא נאמר שהבעל יורש את אשתו, לשם מה נזקקנו לשני פסוקים? אלא ודאי בא הפסוק ללמדנו שהבעל יורש את אשתו.
וכי תימא דתרוייהו בהסבת הבן, ונאמר פסוק נוסף כדי לעבור עליו בלאו ועשה,  71 

 71.  כתב הרשב"ם, "ומה ששנה הכתוב לא נתכוין אלא להתרות שלא תינשא לשבט אחר, כדי להתחייב מלקות:. ". ולכאורה קשה, כיצד תלקה, הא הוי התראת ספק, דמנלן שהיא תמות ותוריש לבעלה ובניה? ואף למאן דאמר התראת ספק שמה התראה, היינו דוקא באופן שממה נפשך עובר על איסור, אך כאן, יתכן שלא תעבור כלל על שום איסור? ועוד קשה, הרי יש בלאו חידוש נוסף על העשה, דבעשה לא נאסר אלא נישואין לשבט אחר, אך בלאו נכללה גם כן ביאת זנות העלולה להביא בנים? עוד יש להסתפק, אימתי עוברת בלאו, האם בשעת הביאה, או בשעה שנולד הבן? ונראה לומר, דודאי אין האיסור לא בביאה ולא בלידה אלא בנישואין. וכמו שכתב הרשב"ם לקמן (קיב' ב, ד"ה אי הכי) "והכתוב הזהיר לנו, "ולא תסוב נחלה", כלומר, הזהרו בכל נישואי נשים, שבשעת נישואין לא יוכלו לבא לידי הסבת נחלה". עכ"ל. ומבואר להדיא, שהאיסור הוא על הנישואין הגורמים להעברת נחלה. ואין האיסור תלוי במה שבפועל תעבור הנחלה ממטה למטה. ולפי זה, אין כאן התראת ספק. כיון שבשעת הנישואין עוברת בודאי על האיסור. וגם אין האיסור בביאת זנות, אלא בנישואין, כנ"ל. ועיין עוד בברכת אברהם. ובקובץ שיעורים (שכה'). ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי.
תא שמע (לכן הובא הפסוק השלישי), "לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר".
וכי תימא אף הוא אינו מיותר, ואיצטריך כדי לעבור עליו בשני לאוין  72  ועשה, תא שמע (לכן הובאה הדרשה הרביעית) בספר יהושע, "ואלעזר בן אהרן מת" וגו'.

 72.  הקשו התוספות, הרי בגמרא בפסחים מבואר דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן, ולא מוקמינן בלאוי יתירי, ומדוע כאן העדיפא הגמרא להעמיד בשני לאוים? ובתוספי הרא"ש כתב לתרץ, בסוגיין עדיף להעמיד בשני לאוים קודם שנדרוש ירושה חדשה שאינה מחמת קורבה שלא מצינו כמותה. (וע"ע במצפה איתן). אמנם עיין ברשב"ם לקמן (קיג' א) דתנא דבריתא דרש פסוקים אלו כיון שלא ניחא ליה להעמיד בלאוי יתירי.
וכי תימא, אין להביא ראיה משם, דהתם אלעזר הוא דנסיב איתתא (נשא אשה) ומתה, וירתה פנחס, ואתא קרא להשמיענו שהבן יורש את אמו כמו הבת, אך לעולם אין הבעל יורש את אשתו.
תא שמע (לכן הובאה הדרשה החמישית), ושגוב הוליד את יאיר וגו'.
וכי תימא התם נמי הכי הוא, דשגוב הוא שנשא אשה, ומתה וירשה יאיר בנו, אם כן תרי קראי למה לי  73 ? אלא ודאי באו ללמדינו שהבעל יורש את אשתו.

 73.  ואף על פי שגם הפסוק הראשון מיותר, דהא שמעינן מקראי דלעיל שהבן יורש את אמו, מכל מקום אינו מקפיד אם ישמיענו הנביא גם כן דין זה. אבל תרי זימני למה לי לאשמועינן? תוספות. אך הרשב"ם תירץ, דמקראי דלעיל ליכא למילף, דשמא איירי בהסבת הבת. והפסוק בנביא בא ללמדינו שאף הבן יורש את אמו.
עד כאן באור הברייתא.
אמר ליה רב פפא לאביי, ממאי (אכתי מנלן שהבעל יורש את אשתו)?
דלמא, לעולם אימא לך בעל לא ירית, וקראי בהסבת הבן כדשנינן, וליאיר היו קרקעות שלא היו לאביו, דזבין מיזבן, (קנה קרקעות), ולא על ידי ירושת הבעל. ולפנחס נמי היו קרקעות שלא היו לאלעזר, דזבין מיזבן, ולא מכח ירושת הבעל, והפסוקים לא באו ללמדנו כלום, רק להראות לנו את עושרם?
אמר ליה אביי: פנחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת.
דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל, ונמצא צדיק (אלעזר) קבור בקבר שאינו שלו  74 . אלא אימא, דנפלה ליה לפנחס שדה משדה חרמים  75 .

 74.  עיין בקצות החושן (סי' קיז' סק"ב), שהביא ראיה מדברי התוספות בגיטין (מ' ב), דקדושת דמים מפקיעה מידי שיעבוד, ואם הלוקח הקדיש את השדה בקדושת דמים, אינה חוזרת ביובל. והקשה, אם כן מדוע אמרינן, "נמצא צדיק קבור בשדה שאינה שלו", והלא קבר המת אסור בהנאה, ואם כן הוי קדושת הגוף, ואינה חוזרת ביובל? עי"ש בדבריו. ובחזון איש (חו"מ ליקוטים סי' יג' ס"ק טו') כתב, "ויש לדחות, דקרקע עולם לא מתסר ויוצא ביובל".   75.  כגון המחרים נכסיו לכהנים. דנותנים את הנכסים לבני אותו משמר. ושמא לא היה פנחס באותו משמר עם אביו. שיטמ"ק. וברשב"ם הוסיף גם מוכר שדה אחוזה, שכאשר יוצא ביובל אינו חוזר לבעלים אלא ניתן לכהנים כשדה החרם. ועיין שיטמ"ק בשם הרמב"ן שדחה את דבריו.
דכתיב, "וכל חרם בישראל לך (דהיינו לכהנים) יהיה", והיו שם חרמים הרבה, ושמא נטל פנחס את חלקו בחרם באותה גבעה. ולא משום ירושת אשתו.
מסקנת הדברים, שאין הכרח להעמיד את הפסוקים דוקא בהסבת הבעל. ואפשר להעמידם גם בהסבת הבן.
עוד הוסיף אביי להקשות על פסוקים אלו: נאמר בפסוק "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה".
ודרשינן לעיל, מדכתיב "ממטות", לשון רבים, משמע דאיירי בבת שהיה אביה ממטה אחד ואמה ממטה אחר, ומתו, וירשה אותם. ונמצאת יורשת שני מטות.
ואמר קרא, עליה להנשא לאחד ממשפחת מטה אביה, כדי שלא תיסוב הנחלה ממטה אל מטה.
אמר אביי  76 , הרי אף אם תינשא לאחד ממטה אביה, סוף סוף הא קא מתעקרא נחלה משבטא דאימא, לשבטא דאבא? כלומר, הנחלה שירשה מאימה, נעקרת ועוברת לשבט אביה?

 76.  באור דברי אביי ורב יימר המובאים להלן, על פי הרשב"ם. ועיין בתוספות ובשיטה מקובצת שבארו באופנים אחרים.
ואולי יש לנו לתקן, שלא תינשא אלא למי שאביו משבטו של אביה, ואמו משבטו של אמה.
ודחינן: ממאי? (מנין לך שקושייתך נכונה), ודלמא שאני התם שכבר הוסבה נחלת האם ממטה אל מטה, שהרי ביתה מתייחסת אחר בעלה, שהוא ממטה אחר, וכשירשה אותה, הרי הוסבה הנחלה.
אמר ליה אביי, אכתי יש להסתפק בדבר, שמא סברת "שכבר הוסבה" לא אמרינן  77 .

 77.  והטעם, משום דאפשר, שבשעת נישואי הבת עדיין האם בחיים, ונכסיה בחזקתה, ועדיין לא הוסבה נחלתה. וכשתמות ותירשנה ביתה, אזי תיסוב הנחלה ממטה אל מטה. הרא"ם. והרשב"ם פירש, אולי קפיד קרא על הסבת הנחלה על ידי הנישואין, אף על פי שכבר הוסבה במקצת קודם לכן. והקפיד שלא נוסיף להסיבה עוד ממטה אל מטה. ובתוספות הוסיפו, שאין סברא לומר שלא הקפיד הכתוב על נחלת אם, אע"ג שכבר הוסבה. כיון דכתיב ירושת שני מטות, משמע שיש לעשות תקנה אף בירושת האם.
אמר ליה רב יימר לרב אשי, מדוע הסתפק אביי אם אמרינן "שכבר הוסבה", או לא, הרי בפסוק מוכח להדיא שאין לחוש לירושת האם, דכתיב, "לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה", ואי אמרת בשלמא אמרינן "שכבר הוסבה" מובן מדוע לא חיישינן למטה האם. (היינו דמתוקמא קרא בין בסבת הבן בין בסבת הבעל  78  )!!!

 78.  הרשב"ם ועוד ראשונים, לא גרסו משפט זה.
אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה, ואשה היורשת שני מטות אינה יכולה להסב נחלת אימה ממטה אל מטה, מדוע נאמר "לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה", כי מינסבא לאחד ממשפחת מטה אביה מאי הוה? הא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא?
ומתרצת הגמרא: דמנסבינן לה לגברא דאבוהי משבטא דאבוה, ואימיה משבטא דאימה.

דרשני המקוצר[עריכה]