פרשני:בבלי:בבא בתרא קכ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכ ב

חברותא[עריכה]

עוד מקשינן: "זה הדבר" דראשי המטות  175 , הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה?

 175.  במדבר (ל-ב, ושם), "וידבר משה אל ראשי המטותלבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציוה ה': איש כי ידור נדר:. ".
אמר ליה: ההוא יליף "זה זה", מהתם. דהיינו משחוטי חוץ, וכשם ששחוטי חוץ נוהגים לדורות, הכא מי פרשת נדרים נוהגת לדורות.
ומקשה הגמרא: אם כן, האי ("וכל בת יורשת נחלה: ") נמי ליליף "זה זה" מהתם, ונלמד מכאן אף לדורות?
ומתרצת הגמרא: האי מאי, בשלמא התם (בשחוטי חוץ ובנדרים) איצטריך למכתב "זה הדבר" לצורך גזרה שוה אחרת, (המובאת להלן), לכן דרשינן נמי גזירה שוה לומר שנוהגים לדורות, אבל הכא (הסבת נחלה) למאי איצטריך למכתב "זה הדבר"?
ואם תאמר, שנאמר "זה הדבר" להך גזירה שוה גופא, לומר לך שדין זה נוהג לדורות,
אין לומר כך ! דאם רצה לומר שנוהג לדורות, אינו צריך גזירה שוה, אלא לשתוק קרא מיניה, וממילא אנא ידענא דלדורות הוא.
ואם כן, ודאי מדאמרינן בהסבת נחלה "זה הדבר", אתא לאשמועינן שדין זה אינו נוהג לדורות.
חוזרת הגמרא לבאר, מאי גזירה שוה? איזו גזירה שוה נוספת למדנו בפרשת נדרים ובשחוטי חוץ?
דתניא בברייתא: "נאמר כאן בפרשת נדרים "זה הדבר", ונאמר להלן, בשחוטי חוץ, "זה הדבר  176  ", מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל, אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל.

 176.  ויקרא (יז ב) "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לאמר".
ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות". עד כאן הברייתא.
ומבארת הגמרא:
אמר מר, "מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל", למאי הלכתא? איזה צורך יש שיהיו אהרן ובניו וכל ישראל בהפרת נדרים?
אמר רב אחא בר יעקב: לומר, שאין צריך בהפרת נדרים בית דין מומחין, אלא סגי בשלשה הדיוטות.
ודרשינן מדכתיב "אהרן ובניו וכל ישראל", לומר לך ששקולין כל ישראל, ואפילו הדיוטות, להתיר נדרים כאהרן ובניו  177 .

 177.  צריך באור, מנלן שצריך שלשה הדיוטות, שמא יספיק אחד? הרשב"ם כתב, שלאיסור נדר לא סגי בפחות משלשה, ולא הביא מקור לדבריו. ומבאר הרש"ש, דיליף מ"כל בני ישראל", שאין "כל" פחות משלשה. כמבואר בתוספות (כתובות ח א ד"ה שהכל בסופו). ובתוספות הביא פירוש ריב"ם, דמדכתיב "ראשי המטות", משמע שנים, וכיון שאין בי"ד שקול, מוסיפים עליהם עוד אחד. והקשה עליו, דאדרבה מ"ראשי המטות" דרשינן יחיד מומחה, והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה? ולכן פרשו: דבלא קרא ידעינן. דהא מדבעינן יחיד מומחה, אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים, וכיון שאין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד.
ומקשה הגמרא: והא "ראשי המטות" כתיב ביה בהפרת נדרים, ומשמע מומחין?
ומתרצת הגמרא: כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן לקמן בשמעתין, שאם בא להתיר הנדר ביחיד, עליו להיות מומחה. כלומר, רב מובהק הבקי בגמרא.
הכא נמי יש להעמיד, ביחיד מומחה. אבל בשלשה, סגי בהדיוטות.
הגמרא ממשיכה לבאר את המשך הברייתא:
"ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות", למאי הלכתא? לאיזה צורך בעינן "ראשי המטות" בשחוטי חוץ?
אמר רב ששת: לומר שיש שאלה בהקדש כבנדרים.
ואם שחט הקדש בחוץ, ואחר כך הלך אצל חכם להתיר לו את ההקדש, ומצא לו החכם פתח של חרטה, ועקר את ההקדש מעיקרו, ועשאו כהקדש בטעות, איגלאי מילתא למפרע שלא היה הקדש מעולם, ופטור מכרת.
ולבית שמאי דאמרי אין שאלה מועילה להתיר בהקדש, דתנן, "בית שמאי אומרים: הקדש טעות הקדש, וכל שכן כשלא הוקדש בטעות, אלא בא להשאל עליו. ובית הלל אומרים: אינו הקדש", האי "זה וזה" מאי עבדי ליה?
כלומר, כיון שלשיטתם ליכא גזירה שוה כלל, ד"אין גזירה שווה למחצה", אם כן "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ, ובפרשת נדרים, לשם מה נכתבו?
ומתרצת הגמרא: "זה הדבר" דשחוטי חוץ, מיבעי ליה על השוחט, ללמדינו, שרק הוא חייב אם שחט בחוץ. ואינו חייב כרת על המולק עוף בחוץ.
"זה הדבר" דראשי המטות, מיבעי ליה לומר, דחכם מתיר ואין בעל מתיר  178  . בעל מפר ואין חכם מפר  179 .

 178.  ולבית הלל נפקא לן מסברא. רשב"ם. ובתוספות הקשו, הרי רבי יוחנן בנדרים (עז ב) הביא פסוק זה כדי להוכיח שחכם מתיר ואין בעל מתיר, וכי רבי יוחנן סבר כבית שמאי? ותרצו, שאף רבי יוחנן למד דין זה מסברא, ורק הביא ראיה מהברייתא שאם התיר, לא אמר ולא כלום. אי נמי, גם בית הלל למדו דין זה מ"זה הדבר", ובכל זאת דרשו גם גזירה שוה, שבמקום שאין לגזירה שוה שום פירכא, אפשר לדרוש אפילו אם הפסוק אינו מופנה.   179.  וטעם יש לדבר, לפי שהחכם אינו מתיר ביום שמעו, כמו בעל המפר בלא טענה, אלא על ידי שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו. הלכך לא שייך ביה לשון "הפרה" אלא לשון "התרה", שהתיר לו איסור ע"י הוראה וטענה גמורה. אבל בעל, מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרטה, מגזירת הכתוב. וכל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה. רשב"ם.
עוד מקשינן: ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה, הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו? ומתרצת הגמרא: נפקא להו מדתניא בברייתא: נאמר בתורה: (ויקרא כג, מד) "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

דרשני המקוצר[עריכה]