פרשני:בבלי:זבחים קיג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קיג א

חברותא[עריכה]

בסמיכה על הקרבן, ושחיטת צפון,  ומתן הדם סביב המזבח בשתי מתנות שהן ארבע  37 , ותנופה  38  והגשה של מנחות למזבח, שכל אלו נוהגים בבמת ציבור ולא בבמת יחיד.

 37.  במקדש דוד (כ, ג) דן אם יש שפיכת שיריים בבמה, שהרי לא התמעט אלא מתן סביב, או כיון שאין בה יסוד (כדלעיל קח, ב) לא שייך בה שפיכת שיריים, וכבר מצאנו לעיל (קי, ב במשנה) שרבי נחמיה מחייב על שפיכת שיריים בחוץ אף שאין יסוד, אך צידדנו שם שחיובו מדיני זריקה על המזבח.   38.  רש"י (כאן), ותוס' להלן (קיז, ב ד"ה ואין) פירשו שהכוונה לתנופה במנחות, ותמה הטהרת הקודש שלא מצינו תנופה אלא במנחת העומר ומנחת סוטה והן אינן באות בבמת יחיד. ודקדק מלשון הרמב"ם והרע"ב בפיה"מ שמיעטו תנופה מ"לפני ה"' האמור בתנופת שלמי יחיד, ועליהם מדובר במשנתנו.
רבי יהודה אומר: אין מנחה קריבה בבמה כלל! (אפילו בבמת ציבור  39 ).

 39.  ראה דברי תוס' להלן (קיז, ב קיט, ב) ושם נברר דין זה.
וממשיכה המשנה לפרט את הדינים שבין במת ציבור לבמת יחיד:
וכיהון עבודה על ידי כהנים  40 , ובגדי שרת בגדי כהונה, וכלי שרת  41  , וריח ניחוח שאסור לצלות את האיברים קודם שמעלה אותם על גבי המזבח, שאם צולה אותם לפני העלאתם למזבח, אין בהם "ריח ניחוח" כאשר מעלים אותם אחר מכן למזבח, ובבמה מותר להעלותן כי אין צריך לחשב בהן "לשם ריח"  42 , ומחיצה לדמים, חוט הסיקרא שהיה באמצע גובה המזבח כדי להבדיל בין דמים הניתנים למעלה לדמים הניתנים למטה, וריחוץ ידים ורגלים, כל אלו אינם נוהגים בבמת יחיד.

 40.  רש"י לעיל (סח, ב בכת"י) כתב שזר כשר בבמה דעבודתה בבכורות, ובגליון שם העיר שבשעת היתר הבמות כשרה בכל אדם ורק קודם הקמת המשכן היתה עבודתה בבכורות, וראה רש"י במנחות (ו, ב) שיש לה הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות ותמהו שם תוס' הרי גם אחר שהתקדש אהרן כשרה עבודת זר בבמת יחיד, ובדבר אברהם (ח"ג א, ז) ומקדש דוד (כ, ד) דנו בדבריהם, וכבר הארכנו בדין זר בבמה לעיל (טז, א הערה 4) עי"ש.   41.  בכתבי הגרי"ז (לעיל יג, א) כתב שיש עבודת קבלה בבמה, אלא שאינה טעונה כלי שרת ויכול לקבל בכלי חול, כמו שמצינו בעולת סיני שקבל משה באגנות. וכן נקטו המקדש דוד (ז, ב) ואור שמח (פ"ג מפסוהמ"ק ה"ז). אולם במקור ברוך (ח"א ב) נקט שבבמה לא היתה כלל קבלה בכלי. וכבר הערנו לעיל (קיא, ב) שנחלקו ר"י ור"ש אם חייב על קבלה בכלי חול בחוץ, ואף רבי שמעון לא מחייב אלא משום שסובר כי אע"פ שנחשב כנשפך הדם דינו ש"אם עלה לא ירד", ומשמע שאין זו קבלה. ועוד הרחבנו לעיל (שם) לברר כיצד חלה קדושה בנסכי במה אף שאין בה כלי שרת, אם מצד קדושת פה, או שאין טעונים קידוש כי אינם מחוסרים מעשה בין הפרשה להקטרה, עי"ש.   42.  במשך חכמה (בראשית ח, כ) הקשה איך עלה קרבנו של נח לריח ניחוח (שם כא) והרי הוא קרב בבמה ואין ריח ניחוח בבמה, והעלה מכך שמזבח של נח היה במקום המקדש והיה לו דין מזבח. ולפי המבואר בדבריו (ריש ויקרא) לא יכל נח להקריב בבמה שהרי בזמנו לא היתה עבודה זרה בעולם. (ולכאורה מוכח כדבריו שהיה לו דין מזבח, מפרקי דר"א (לא) שאילו של יצחק היה לו ריח ניחוח, והיינו משום שקרב במקום המקדש, אך כבר דקדק הגרי"ז מפ"ב מביה"ב ה"א שהיה לו דין מזבח שבמקדש). ובטעמא דקרא (הוספות, נח) כתב שלא מצינו במשנה אלא שבבמה מותר להעלות אברים שצלאן אף שאין בהם ריח ניחוח, (שהרי רק במזבח אמרו לעיל מה: שצריך לחשב "לשם ריח"), אך אם העלה איברין שלא צלאן יש בהם ריח ניחוח אף בבמה. (וראה חזו"א מנחות מב כו שמותר לכתחילה להעלות למזבח אברים שצלאן, וצ"ע). ובין כך ובין כך מתבארים דברי המשך חכמה על הפס' (ויקרא כו לא) ולא אריח בריח ניחוחיכם, דהיינו שיאסרו הבמות אחר חורבן הבית, ולכאורה תמוה שהרי בבמה לא היה מעולם ריח ניחוח, ובהכרח כוונתו באופן שבנה במקום המקדש או שהעלה אברים שלא צלאן. (אך אין זה כטעמו שאין ניחוח במקום שאין עבודה זרה). והנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא כו לא, דברים טז ג) כתב שמצינו במדרש כי אחר החרבן הביאו במזבח שבמקום המקדש רק קרבן פסח (ראה סנהדרין, והטעם לכך כי כל הקרבנות צריך להביאם לשם ריח, וכשאינם ראויים לריח נפסלים, ולכן אסור להקריבם אחר החרבן שנאמר ולא אריח וכו', חוץ מקרבן פסח שלא נאמר בו "ריח ניחוח". (וראה חזו"א מנחות ל, ה). ובעמק ברכה (הגדה ב) הביאו, וביאר שכל הקרבנות באים לעשות רצון ה' אך קרבן פסח עיקרו לבטל עבודה זרה, (כמאמרם "משכו וקחו ידיכם מעבודה זרה) ולכן לא שייך בו ריח ניחוח. ומדבריו עולה כי גם במקום המזבח לא היה ריח ניחוח אחר החרבן.
אבל הזמן, פסול הקרבן ופיגולו עקב מחשבת חוץ לזמנו, והנותר, חיוב כרת על אכילת הנותר מן הקרבן לאחר זמן אכילתו  43 , והטמא, החיוב על אכילת בשר טמא, או שהאיש הטמא פסול להקרבה ולאכילה  44 , דינים הללו שוין הן בזה ובזה! בבמת יחיד ובבמת ציבור.

 43.  במשך חכמה (שמות כט, לד) כתב שאין איסור להותיר בבמה, וכוונת המשנה היא רק שאם נותר מהקרבן אסור לאוכלו. ועיין היטב בתוס' עבודה זרה לד, א ד"ה במה, ושטמ"ק כתובות ד, ב אות ג). וראה בהגהות יעב"ץ מנחות (עה, ב) שנקט כי אף למאן דאמר יש מנחה בבמה אין מצוה להביאה אלא במקדש, ומשמע שבכל אופן שאין איסור לא תותירו מותר למעט באכילה משום שאין חשש להפסד קדשים, וראה פרדס יוסף (ויקרא ז, א).   44.  רש"י לעיל (טז, א) הביא ממשנתנו שטמא פסול לעבוד בבמה, וכן נקט הרמב"ם בפיה"מ כאן ש"טמא פסול להקריב בבמה אף שהוא זר, כי זר כשר בבמה קטנה ולא בגדולה". (וכוונתו שזר טמא במזבח אינו לוקה אלא משום זרות ולא משום טומאה, וכבר הארכנו לעיל שם הערה 3, לברר את דין זר טמא בבמה עי"ש). ותוס' לעיל (כח, ב) נקטו שכוונת המשנה לאוכל בשר קדשים שנטמאו, והמשנה למלך (פ"א מקר"פ ה"ג) הבין מדברי רש"י כאן שכוונת המשנה לאוכל קודש טמא, וראה דבר אברהם (ח"ג א, ט - ו, ב), ובפנים נקטנו את כל הביאורים.
גמרא:
שנינו במשנה "פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה".
והוינן בה: מאי חוץ מגתה? איזה מקום פסול לעבודתה עד שהוצרך התנא להשמיענו שאם עשאה שם אינו חייב משום שחוטי חוץ, שהרי ודאי אינה נפסלת משום שעשאה שלא במקום שהתקין לה? ומבארינן: אמר ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה. ששחטה במקום שלא נבדק תחילה אם אין שם קבר התהום ונאמר בפרה אדומה שתיעשה במקום טהור  45 .

 45.  כבר הבאנו (בתחילת הפרק) שמדברי רש"י משמע כי הנידון בשחיטת פרה הוא על שחיטה חוץ למקדש, שלא הותרה אלא כדינה, ולולי המיעוט שלא במקום מצוה היה חוזר איסור שחוטי חוץ, וזה הטעם לחייב שלא במקום הבדוק לה, ולכן מקשינן שגם שחטה שלא כנגד הפתח הוא חוץ למקומה. אך תוס' (ד"ה חוץ) ביארו ששריפה במקום טומאה נחשבת כשריפה בחוץ, והוסיפו שהפסוק נצרך לומר שאין לה דין מקום בדוק אע"פ שנפסלת בטומאה ולפיכך חיוב חוץ בפרה. וביאר הגרי"ז ש"מקום טהור" הוא קביעות מקום לשריפה, כמו שצריך לשרפה חוץ לשלש מחנות, (ואילו היה חיוב חוץ בפרה, היה חייב על ששחטה חוץ ממקומה שנקבע לה ולא משום חוץ למקדש, וכדלעיל). ואינו דין בחפצא של הפרה כמו הנחת אפר הפרה שאם הניחו במקום טמא נפסל. וכן הוכיח המקדש דוד (כג, ג) מהמקור שצריך מקום טהור שנלמד בהקש מפרים הנשרפין, ואמרו בירושלמי (מגילה א, יא) שבזמן היתר הבמות הן נשרפין גם במקום טמא, ובהכרח שאין זה פסול בעצם הקרבן, אלא דין מחיצת מקום טהור, ובזמן הבמות בטלו מחיצות הקדשים. ובמנחת אברהם דן אם גם שחיטה הטעונה מקום טהור דינה כשריפה שהוקשה לפרים הנשרפין שיש להם מחיצת מקום, או ששחיטה צריך לעשותה במקום שריפה ואין זה מקום שנקבע לה.
אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא מן הטומאה!?  46 

 46.  קושיית רבי יוחנן תמוהה לכאורה, שהרי נידון המשנה אם חייב על חוץ בפרה שייך בשוחט במקום שיש טומאה. אך לפי מה שנתבאר שאי אפשר להחשיב כ"חוץ" אלא אם נקבע "מקום" לפרה, והטעם לקביעות מקום בדוק הוא משום שנפסל בטומאה. אם כן נמצא שארץ ישראל שכולה בדוקה לא שייך לקבוע בה "מקום בדוק" אלא שלא תעשה במקום טומאה, ומצד זה אינה נחשבת חוץ למקומה אלא מקום שאינו ראוי.
אלא, אמר רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן החומה של ירושלים, שאין זה מקום עשייתה שהרי כתוב "והוציא אותה אל מחוץ למחנה"  47 .

 47.  הרמב"ם (פ"ג מפרה ה"א) כתב אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, ובכסף משנה נקט שכוונתו חוץ לג' מחנות, אך בשפת אמת נקט כפשוטו שנשרפת חוץ להר הבית, וביאר כי מה שאמר רבי יוחנן בסוגיין שבתוך החומה שחיטתה פסולה היינו באופן ששחטה בפנים ושרפה בחוץ, ופסולה רק משום שלא נשרפה במקום שחיטתה כדינה, אך אם ישרוף בפנים כשר כיון שהיא מחוץ להר הבית (וראה חזו"א פרה ו, יז). ובתוד"ה אבל כתבו ששחיטה צריכה להיות חוץ לג' מחנות לעיכובא, ובאור שמח נקט שנחלקו בזה רבי שמעון ורבנן, ובזבח תודה דקדק מהרמב"ם פ"ד מפרה ה"י שהוא רק לכתחילה, וביאר שכוונת רבי יוחנן ששחט בפנים שלא כנגד הפתח, והוה אמינא שאע"פ כן תתכשר, מפני שהקריבה לפנים, וראה עוד במנחת חנוך שצז, י ובהערות בסמוך).
והוינן בה: ולוקמה רבי יוחנן, כגון ששחטה חוץ לחומה, שאף על פי שהוא מקום עשייתה בכל זאת פסולה באופן שנשחטה שלא כנגד הפתח של ההיכל. דאמר רב אדא בר אהבה: שחטה שלא כנגד הפתח, פסולה, שנאמר "ושחט - והזה", הוקשה שחיטה להזאה, ללמד כי מה הזאתה מפורש בה שהיא כנגד הפתח, אף שחיטתה תהא כנגד הפתח  48 .

 48.  הרמב"ם (פ"ד מפרה ה"ה) כתב שצריך שיכוין נגד ההיכל, ולא הזכיר כנגד הפתח, וביאר הגרי"ז שאין צורך לשחטה כנגד הפתח אלא בכדי שיראה את ההיכל וחללו בפנים ולא את כתלו מבחוץ, ושיראנו דרך מזבח דוקא ולא מחלון, אך אין דין של ראית הפתח עצמו. והראב"ד השיג שדין זה לא נראה בהזאה שהרי אמרו במשנה שצריך לכוון ולראות פתחו של היכל, ולכאורה תמוה מסוגיין שהוקשו שחיטה ושריפה להזאה ואיך חילק ביניהם ופסל רק בהזאה, וביאר הגרי"ז (בדעת הראב"ד) שההקש היא רק לקביעות מקום של השחיטה והשריפה, אך החיוב לראות את ההיכל ולכוון הזאתו נאמר רק בהזאה, אך שחיטה ושריפה די שיעשו כנגד ההיכל אף שלא כנגד הפתח, כי אין צריך לכווין לחללו אלא בהזאה שטעונה ראית ההיכל. וראה בחידושיו עה"ת (פר' חוקת) שלדעת הרמב"ם גם שחיטה ושריפה טעונים ראית פנים ההיכל. ועיין היטב בחזו"א פרה (ז, א).
וכי תימא דלא מקיש רבי יוחנן שחיטה להזאה, ומכשיר בשחטה שלא כנגד הפתח ולפיכך הוצרך להעמיד בשוחט לפנים מן החומה.
והא אתמר: שחטה שלא כנגד הפתח. רבי יוחנן אמר: פסולה משום שלמד בהיקש "ושחט - והזה". ריש לקיש אמר: כשרה, דכתיב "אל מחוץ למחנה ושחט", ומשמע ששחיטה כשרה בכל מקום שהוא ובלבד שיהא מחוץ למחנה.
ואתמר נמי, שרפה שלא כנגד הפתח. רבי יוחנן אמר פסולה. ורבי אושעיא אמר כשרה.
וטעם מחלוקתן הוא, רבי יוחנן אמר פסולה משום שנאמר "ושרף - והזה" להקיש שריפה להזאה שמפורש בה שתהא כנגד פתח ההיכל, ורבי אושעיא אמר כשרה, אמר קרא, "על פרשה ישרף", ודרשינן, מקום שפורשת למיתה, שנפשה יוצאת שם בגמר פירכוסה, דהיינו אף שלא כנגד הפתח, שהרי לא נקבע מקום ליציאת נפשה, שם תהא ש ריפתה.
ואם כן קשה, למה לא העמיד רבי יוחנן את משנתנו באופן ששחט את הפרה אדומה בחוץ שלא כנגד הפתח, והרי לשיטתו פסולה היא?
ומתרצינן: אמרי, רבי יוחנן, לא מיבעיא קאמר: בא להשמיענו חידוש, שלא מיבעיא אם שחטה חוץ לחומה שהיא פסולה, דהרי רחוקי רחקה מכנגד הקדושה. אלא אפילו לפנים מן החומה, דקרובי קרבה למקום הקדושה, ואימא תתכשר, קא משמע לן שהיא פסולה, משום שצריך לשחטה דוקא "מחוץ למחנה"  49 .

 49.  הרש"ש הקשה הרי מאידך יש חידוש יותר בשוחט חוץ לחומה, שבכל זאת אינו נחשב שחוטי חוץ, והעלה מכך שרבי יוחנן ורבי אושעיא לא נחלקו לגבי משנתנו לענין לענין שחוטי חוץ, אלא לגבי דיני פרה. וראה בחידושי הגרז"ס.
אמר מר: אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא.
והוינן בה: במאי קמיפלגי? רבי יוחנן וריש לקיש שנחלקו, האם ארץ ישראל בדוקה היא אם לאו. במה נחלקו ומה טעם כל אחד מהם?
ומבארינן: מר ריש לקיש סבר: ירד המבול לארץ ישראל, ונשקעו בה עצמות המתים מן המבול וחוששין בכל מקום לטומאה.  50  ומר רבי יוחנן סבר לא ירד המבול לארץ ישראל, וממילא בדוקה היא מן הטומאה  51 .

 50.  במצפה איתן תמה הרי קבר התהום שלפני הדיבור אינו מטמא באהל, (כמבואר בתוס' יבמות סא, א) ואם כן מה החשש ממתי מבול, וכן העירו גם הגרעק"א (בב"ב נח, א) והקרן אורה כאן. והגרי"ז יישב לפי דברי הגר"א (א"ב פ"ג דאהלות) שטומאה רצוצה מטמאה במת עכו"ם כי היא כמגע (עי"ש תוי"ט, ורש"ש פסחים ט, א) ובמקום שאינו בדוק חיישינן לטומאה רצוצה, או למגע ממש. ובספר דביר הקדש תירץ לפי דברי הגרי"ז, כי הטעם לפסול אפר פרה הנתון בצמיד פתיל בתוך אהל המת, הוא משום שאין הפסול משום טומאת המת שחלה על האפר, אלא משום שהמקום אינו ראוי, ונקט שהוא הדין אם אין טומאת מת זה מטמאה באהל, נחשב מקום של טומאה ורק אינו מטמא באהל, ולפיכך גם מקום מתי מבול אינו ראוי לאפר, וצריך לבדוק את המקום מטומאתם. אך מסתבר לחלק, כי רק מקום שיש בו טומאת אהל אינו ראוי לאפר ואין הצלת צמיד פתיל מועילה, אך כשאין מטמא באהל המקום ראוי לאפר.   51.  תוס' הקשו שהרי נאמר (בראשית ז, יט) ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ותירצו כמסקנת הגמרא שפשט ההבל בכל מקום, או שהכוונה שכוסו ההרים בכל המקומות שירד המבול, וראה ספורנו (ויקרא כה, כג) שארץ ישראל אינה בכלל הפס' "והארץ נתן לבני אדם", ויתכן שלכן לא נחשבה בכלל הארץ שתחת השמים. אך הרמב"ן (שם, ח יא) הוכיח ממקרא זה שאכן התגלגלו המים משאר הארצות ונכנסו לארץ ישראל, אלא שלא ירד עליה הגשם ולא נפתחו ארובות השמים כנגדה, ולכן נשארו בה האילנות כששלח את היונה, אך צ"ע שהרי להלן בסוגיא מבואר שבא"י מתו רק בהבל, ומשמע שלא היה בה מים, וכן משמע בקינות לת"ב (מ) "טהרה ארצך ולא גושמה ככלות יציריך" דהיינו שמתו וכלו יצוריה אך לא גושמה. וראה דברי הכלי יקר בזה. ולדברי הרמב"ן מובן למה הוצרך נח לתיבה ולא הלך לא"י, ואילו מדברי תוס' מוכח כמו שכתב המהרש"א שנח בנה תיבה רק כדי שיראו בני דורו ויחזרו בתשובה.
אמר רב נחמן בר יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו, וכל אחד ביארו כשיטתו: "בן אדם, אמר לה: את ארץ לא מטהרה היא, לא גושמה ביום זעם".
רבי יוחנן סבר: אתמוהי מתמה קרא, וכך הוא נאמר בתמיהה: ארץ! אמאי לא טהורה את? כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם!? דהיינו בימי המבול.
וריש לקיש סבר: שנקרא כפשטיה, בניחותא: ארץ, לא טהורה את! מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: הרי שנינו במסכת פרה (ג ב) שהחמירו בטהרתה, ולכן, חצירות היו בירושלים בנויות על גבי סלע, ותחתיהן של הסלע היה חלול, מפני שחוששין שמא יש מתחת לסלע קבר התהום, ועל ידי החלל נעשה הפסק, ושוב אין הטומאה עולה למעלה. ומביאין לאותן חצירות נשים מעוברות,  52  ויולדות, ומגדלות שם את בניהם לפרה. שהתינוקות (בני שבע ושמונה שנים)  53  שנולדו וגדלו שם כשהם משומרים מטומאה, והם היו ממלאין מי חטאת ומזין על הכהן השורף את הפרה אדומה.

 52.  הרוקח דן מפני מה מותר לאשת כהן מעוברת להכנס באהל המת, ובמגן אברהם (שמג, ב) הביאו, ונקט שההיתר משום שהעובר הוא "טהרה בלועה", וכן הוכיח שם בהגהות נתיב חיים ממה שהביאו נשים שכבר היו מעוברות ולא חששו שכבר נטמא העובר. ובברכי יוסף דחה שעובר ירך אמו ואינו נחשב "טהרה בלועה" ואם כן יקשה איך הביאו נשים מעוברות. אך ראה בקובץ שיעורים (ח"ב, מא) שנידון הרוקח הוא משום שיש איסור לכהן להכנס באהל המת אפילו אם אינו נטמא, ואם כן אינו שייך למעלה שעשו בפרה, כי נזהרו רק בדיני טומאה ולא באיסורי כהונה.   53.  כך הביא הר"ש בשם התוספתא, והיינו קודם שראוין לראות קרי. ולפנינו הגירסא "בני יח", ובכסף משנה (פ"ו מפרה ה"ב) העלה מדברי הרמב"ם שגידלום עד גיל יג כי גם המילוי צריך להיות כגדולים כמו קידוש המים, וראה חזו"א (פרה ו, ט) ואור שמח (פ"ד מיו"ט ה"ז). ודעת תוס', הרשב"א, והמאירי בסוכה (כא, א) שהמילוי נעשה בקטנים, ורק הקידוש טעון גדולים, אך הרמב"ם (פ"ב מפרה ה"ז) כתב שאותן תינוקות גם היו מקדשין את המים ולכן נקט שגדלום עד גיל יג.
וכשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השילוח, מביאין שוורים,  54  ועל גביהן דלתות  55  על מנת להפסיק בין התינוקות לקרקע, כדי שלא יאהילו על קבר התהום בלכתם לשילוח, ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידם. שזו אחת ממעלות הטהרה שכל מעשי הפרה יהיו בכלים שאינם מקבלים טומאה, וכלי אבן אינו מקבל טומאה.

 54.  המאירי בסוכה (כא, א) כתב שהשוורים הובאו משום שהם חזקים לסבול הדלתות, וכן כתב באליהו רבה (פרה פ"ג מ"ב) שאם מביאין דלתות אין צורך להביא שוורים שכרסם רחבה. ותוס' בסוגיין (ד"ה ועל) כתבו שלדעת האומרים שאהל זרוק לא שמיה אהל לא הביאו דלתות, אלא רק שוורים שכרסם רחבה שעליהם נאמר מפורש בכתוב שנחשבים אהל. ובעירובין (ל, ב) כתב שדלתות ע"ג שוורים לכו"ע, הם אהל, אך במשנה למלך (פי"א מטו"מ ה"א, בסוף) הוכיח שהרמב"ם אינו סובר כתירוצים אלו, ולכן ביאר שכיון שכל ארץ ישראל בדוקה ורק מעלה עשו בפרה, די בהכר של אהל זרוק, כי אף אם לא נעשו הרחקות אלו היא כשרה. וכן נקט החזו"א (יו"ד ריא, ה) וראה בפני יהושע סוכה (שם) שדן בזה. ובאור שמח (פ"ד מפרה הי"ב) כתב כי גם אם ארץ ישראל בדוקה מדרבנן פסלו מקום שאינו בדוק אף בדיעבד, כי לא חלק רבי יוחנן על ריש לקיש אלא שאינה נחשבת שחוטי חוץ, אך מצד המעלה שעשו בה חציצת הדלתות נצרך מעיקר הדין מדרבנן. ואמנם הרמב"ם והרע"ב נקטו שם לשון התוספתא שמביאין שורים שכרסם רחבה, אף שמביאין גם דלתות, והיינו שהשוורים חוצצין, והדלתות הובאו מפני החשש שיטה התינוק מעל השוורים, ולחשש זה מועילה מעלה בעלמא. וראה ערוך לנר (סוכה שם) שמפני מעלה הצריכו אהל כפול של שוורים ודלתות. ועיין עוד בנודע ביהודה (תניינא או"ח ל).   55.  הרמב"ם בפיה"מ בפרה כתב שישימו "הלוחות" על גביהם, ובמשנה אחרונה שם כתב שאע"פ שסתם לוחות הם פשוטי כלי עץ ומדאורייתא אין מקבלין טומאה, יתכן שדקדקו להביא "דלתות" (כלשון המשנה) משום שהן מיוחדות להיות קבועות לבנין ומשום כך אין מקבלין טומאת אהל, ואין מטמאין את התינוק כלל.
הגיעו לשילוח, ירדו ומלאו. עלו וישבו במקומן. הרי שנינו להדיא בברייתא, שארץ ישראל אינה בדוקה מחשש קבר התהום, וקשיא לרבי יוחנן?
ומתרצינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעלה עשו בפרה, לחשוש לכתחילה לקבר התהום, מאחר שנעשית בכהן טבול יום (שהיו מטמאין את הכהן ביום שריפת הפרה ומטבילין אותו, כדי להוציא מלבם של צדוקים שהיו אומרים אין הפרה נעשית בטבול יום, וכדי שלא יזלזלו בה תיקנו בה הרבה מעלות בטהרה).  56  אבל אם שחטה במקום שאינו בדוק, כשרה בדיעבד מעיקר הדין, שכל ארץ ישראל בדוקה היא כרבי יוחנן.

 56.  רש"י נקט שעשו בה מעלה כנגד מה שהקילו בה ותקנו לטמאות את הכהן ולהטבילו שיהיה טבול יום (שלא כדברי הצדוקים שפסלו בה טבו"י) כדי שלא יבואו לזלזל בה מפני הקולא שבתקנתם. אך הרמב"ם (פ"ב מפרה ה"א) לא הזכיר שטמאו את הכהן, אלא נקט שהמעלות הוצרכו מפני עצם הדין שבתורה שהיא כשרה בטבולי יום, ולא מפני הקולא שבתקנה. (וראה רש"י יומא ב, א) אולם החזו"א (פרה ו, ח) נקט שקודם ימי הצדוקין היתה פרה נעשית במעורבי שמש ולא היו ממלאים בכלי אבן, ומשמע שהתקנה למלאות בכלי אבן תלויה בתקנה לטמאות הכהן.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תניא: מעשה ומצאו עצמות בלשכת דיר העצים שבבית המקדש, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים. עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו!? וכי ירושלים אינה טהורה יותר משאר מקומות? איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצאר? שאין נמצאים כאן ונמצאים בשאר מקומות?!
ומדייק רבי יוחנן: מדקאמר "איה מתי מבול", לאו, למימרא, דלא הוו בארץ ישראל מתי מבול?! וקשה לריש לקיש, שאמר ארץ ישראל אינה בדוקה מחשש מתי מבול?
השיב ריש לקיש לרבי יוחנן: ולטעמיך, שביארת את כוונת רבי יהושע באומרו "איה מתי מבול" היא, שלא היו שם מעולם, וכי תאמר כן בהרוגי נבוכדנצאר, דהכי נמי דלא הוו מעולם בארץ ישראל?!
אלא על כרחך, כמו שנפרש את טענת "איה מתי נבוכדנצאר", דהיינו, כי אמנם הוו מתחילה והופנו לבית קברות. הכא נמי, מה שאמר רבי יהושע "איה מתי מבול", כוונתו דהוו, והופנו.

דרשני המקוצר[עריכה]