פרשני:בבלי:זבחים קטו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קטו ב

חברותא[עריכה]

והואיל וראוי הוא לפנים חייב עליו בחוץ, כדרב הונא אמר רב.
דאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק מדין הקרבה לאחר שכיפרו בעליו בשני, ונמסר לרעיה שנמסר לרועה  102  עד שיפול בו מום, ושחטו קודם שנפל בו מום סתם, אפילו שלא לשם עולה, כשר הוא לעולה, והוא הדין אשם מחוסר זמן, כשר הוא עצמו לעולה כששחטו בפירוש לשם עולה.

 102.  רש"י פירש "שניתק מדין הקרבה ומסרוהו לרועה", וראה לעיל (ה, ב הערה 3) שהרחבנו בבירור אופן הניתוק ודין המסירה לרועה.
שנינו במשנה: המעלה מבשר חטאת בחוץ פטור.
תנו רבנן: מנין למעלה מבשר חטאת חיצונה ומבשר אשם, ומבשר שאר קדשי קדשים דהיינו, כבשי העצרת, ומבשר קדשים קלים, וממותר מנחת העומר לאחר קמיצה, ושתי הלחם הבאים בעצרת, ולחם הפנים, ושירי מנחות לאחר קמיצה, בחוץ שפטור תלמוד לומר בפרשת שחוטי חוץ "אשר יעלה עולה" ודרשינן: מה עולה שהיא ראויה להעלאה על גבי המזבח אף כל שראויה להעלאה חייב עליה בחוץ, מה שאין כן כל אלו, שהם נאכלין ואין עולין למזבח  103 .

 103.  רש"י לעיל (לה, ב ד"ה והיכי, קט, א ד"ה שלמים) כתב (לגבי צירוף בשר עם אימורים להשלים שיעור כזית) שאינו חייב על העלאת בשר שלמים בחוץ משום שאינו בר הקטרה כי מתקבל בפנים, ובטהרת הקדש תמה שהרי בסוגיין התמעט מ - "עולה". וכתב שעיקר המיעוט בסוגיין בא רק לשתי הלחם שהם ראויין לפתח אהל מועד כשעיר המשתלח קודם וידוי, (ושעיר המשתלח עצמו לא נלמד מ"עולה" כי אם כן היו דורשים מה עולה שהיא לה' ולא היינו ממעטים כל דבר שאינו ראוי להעלאה). וכבר ביארנו לעיל שהמיעוט מ"עולה" נצרך אף שהחלק שהעלה אינו ראוי לפתח אהל מועד, כיון שעיקר הקרבן דהיינו האימורים ראויים להעלאה, אך מטעם זה אי אפשר לחייב אלא במוקטרי חוץ שמתחייב בהם על עצם הקרבת קרבן בחוץ, והרי זה קרבן שראוי לפנים, וצריך למעטו מ"עולה". אך במוקטרי פנים שחיובו על עבודת פנים בחוץ, אינו חייב עד שעצם העבודה תהא ראויה בפנים, ולפיכך לעיל שמדובר במעלה בחוץ בשר שלמים שנשחטו בפנים פטורו משום שאינו מתקבל בפנים, ואין צריך מיעוט. ובפשטות יש ליישב שהמיעוט בסוגיין הוא על העלאת בשר בפני עצמו שאינו ראוי להעלאה בפנים, אך לעיל בסוגיא של צירוף היה הוה אמינא שיועיל להשלים לשיעור במעשה ההקטרה, והחיוב יהיה על החלק הראוי בפנים, וקמ"ל קרא שדבר שאינו מתקבל בפנים "אינו בר הקטרה" ואינו מצטרף אפילו לשיעור במעשה הקטרה. וראה מקדש דוד (כז, ד).
מנין שאף היוצק שמן על המנחה, והבולל את המנחה, והפותת את המנחה לפתיתים, והמולח את הקרבן, והמניף את המנחה, והמגיש את המנחה אל המזבח, והמסדר לחם הפנים על השלחן, והמטיב את הנרות, והקומץ את המנחה, והמקבל דמים בכלי מהקרבן, שאם עשה אחת מכל אלו בחוץ, שפטו ר?
תלמוד לומר "אשר יעלה עולה או זבח", ודרשינן: מה העלאה, שהיא גמר עבודה, שאין אחריה עבודה נוספת, אף כל שהוא גמר עבודה  104 , כגון המנסך ומקטיר את הקטרת או את הקומץ או מנחת כהנים חייב עליה בחוץ, מה שאין כן כל העבודות המנויות כאן, שהן אינן גמר עבודה אלא יש אחריהן עבודה נוספת  105 .

 104.  תוס' (ד"ה מה, ולעיל קז, ב ד"ה ולהכי) הקשו שהרי מצינו (שם) שמיעט הכתוב מקבל מיתור "או" שנאמר בזריקה. וכבר הבאנו שם דברי הגרי"ז שבסוגיין המיעוט בא לפוטרו על עשיית עבודה בחוץ, וכל שאינה "גמר עבודה" אינה בכלל עבודה להתחייב בחוץ. ולעיל המיעוט לפוטרו על עצם מעשה כעין עשיית הקרבן בפנים, ובזה אין תנאי שיהא לה דין "גמר עבודה" כדי להחשב עבודה, ולכן מיעט מ"או". אכן לפי המבואר לעיל יתכן להוסיף שהנידון בסוגיין הוא על מוקטרי פנים ולכן דינם תלוי ב"גמר עבודה" כי הוכשרו לקרבן בחיובו בחוץ על עשיית עבודת פנים בחוץ, (ואף שסידור שלחן והטבת נרות אינם "עבודת קרבן", מכל מקום החיוב רק על גמר עבודה של פנים, וראה יונת אלם לד). אך לעיל הנידון על מוקטרי חוץ ולכן החיוב תלוי במעשה הקרבה גרידא, ולולי המיעוט מ"או" היה חייב גם אם אינה גמר עבודה.   105.  בצאן קדשים לעיל (קז, א) הקשה למה הוצרך שם ריבוי לחייב על זריקה בחוץ והרי הוא בכלל "כל שהוא גמר עבודה" כמקטיר קטורת וקמצים. והעלה מכך שהסוגיות חלוקות. ובספר זבח יעקב כתב שבמוקטרי חוץ אי אפשר לחייב על זריקה משום גמר עבודה, כי רק כשנשחט בפנים נחשבת הזריקה כ"העלאה" ומתרבית לחיוב מ"עולה", אך כשנשחט בחוץ חיובו רק מצד מעשה הקרבה בקרבן, וצריך לימוד על כל "מעשה" המחייב בפני עצמו.
שנינו במשנה: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות.
יתיב רב חנא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא ויתיב רב חסדא  106  וקאמר את הפסוק שנאמר (שמות כד, ה) על הקרבנות שהקריבו בהר סיני קודם מתן תורה, "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים". ומקריאתו את כל הפסוק בהמשך אחד ניכר שפירש כי הבכורות הם שהקריבו.

 106.  רש"י פירש שרב חסדא קרא ורב הונא (או חנא) אמר לו שכך פירש גם רב אסי (וראה בסמוך), ואחר כך שמע רב חסדא שרב הונא אומר בשם רב אדא בר אהבה וכו', אך תוס' (ד"ה ויתיב) כתבו שרב הונא קרא לפני רב חסדא, ונמצא שרב חסדא אמר לו כנ"ל.
אמר ליה רב חנא לרב חסדא: הכי אמר רב אסי: ופסקו! מאותו היום פסקה עבודה מן הבכורות וממתן תורה ואילך עבדו הכהנים  107 .

 107.  כך פירש רש"י בפירוש ראשון, והוסיף פירוש אחר: רב אסי אמר שיש להפסיק בטעם אתחנתא בין "נערי בני ישראל" ל"ויעלו עולות" שאינם דבקים אלא כך יש לפרש "וישלח את נערי בני ישראל" להביא הקרבנות ולעמוד עליהם - "ויעלו עולות" אותם שכשרים להקריב דהיינו הכהנים שהופרשו עתה משבאו לסיני, לעבודה. ותוס' (ד"ה א"ל) פירשו: כך אמר רב אסי כפי שקראת אתה, אך חכמים "פסקוהו" שאמרו לו כי צריך להניח אתנחתא לפני "ויעלו עולות". ובמשך חכמה (שמות כד, ה) הביא מחלוקת הסוגיות בחגיגה (ו, א) ובמנחות (פב, ב) אם שלמיהם היו שלמי חגיגה (שדינם כקרבן יחיד, ורק נקראו קרבן ציבור כי באים בכינופיא) או שהיו שלמי ציבור. וביאר שנידון זה תלוי במחלוקת בסוגיין לפי פירש"י השני שפסוק זה תלוי במחלוקת כי אם כבר הופרשו הכהנים יכלו לאכול שלמי ציבור שהם קדשי קדשים, אך אם הבכורות הקריבו הרי לא יכלו לאכול אלא קדשים קלים ובהכרח שלמיהם היו קרבן יחיד דהיינו שלמי חגיגה.
סבר רב חסדא לאותוביה לרב חנא ממתניתין, ששנינו בה עד הקמת המשכן עבדו הבכורות, ולא פסקה עבודתן קודם מתן תורה.
אך לפני שהקשה שוב, שמעיה לרב חנא, דקאמר משמיה דרב אדא בר אהבה: עולה שהקריבו ישראל במדבר קודם מתן תורה, כאמור בפסוק הנזכר "וישלח את נערי בני ישראל", אינה טעונה הפשט וניתוח, אלא היא קריבה על המזבח עם עורה.
ולפיכך לא הקשה קושייתו מהמשנה, אלא אותביה רב חסדא מברייתא, דשויא בכולהו, שממנה יקשה על כל דבריו של רב חנא:
דתניא: עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות, ועבודה היתה בבכורות, והכל היו כשירין ליקרב בבמות, בהמה חיה ועוף  108  , זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, טהורין - אבל לא טמאין.

 108.  בתוס' חולין (כב, ב ד"ה והביא) מצינו שנחלקו הראשונים אם הותר להביא עוף בכל הבמות, או שהוא דין מיוחד בבמות שקודם מתן תורה, ולא מצינו שהעלו עוף בבמה אלא אצל נח. וראה להלן (קיט, ב) שרב ששת תלה דין עוף בבמה במחלוקת ת"ק ורבי יהודה במנחה. ובמקדש דוד (כז, ט) דן אם כוונתם שבבמת בן נח קרבים גם מיני קרבנות שאינם קרבים בבמה כגון עוף שקרב בה גם למאן דאמר שאין קרב בבמה או שגם בה לא קרבו כדין עופות אלא כדין זבח, כמו שחיה קריבה בבמת בן נח מדיני זבחים של בן נח. ונפקא מינה אם עולת העוף שלהם בבמה טעונה מליקה או שחיטה. (וראה רש"י לעיל סט, א ד"ה זבחים). והחזו"א (קמא מא, יג) כתב שבדין קרבנות בן נח לא נאמרו דיני פיגול וטמא, ואולי גם לינה אינה פוסלת בהם, כי דינים אלו נתנו לישראל בסיני ואז כבר התמעטו מדין הקרבת בני נח. ורק בעולת הר סיני שקרבה קודם שנתנה תורה לישראל היו דיני בני נח ולא היתה טעונה הפשט וניתוח.
והכל, כל הקרבנות לא קרבו אלא עולות.
ועולה שהקריבו ישראל במדבר, טעונה הפשט וניתוח.
ונכרים, אפילו בזמן הזה רשאין לעשות כן, להקריב בבמות  109  כל השנוי לעיל, שלא נאסר להם ההקרבה בבמות.

 109.  כך מבואר בתמורה (ז, א) גם לעכו"ם לא הותר להקריב בעל מום במזבח אלא בבמה. וטמאים גם לבני נח אסור להקריב אפילו בבמה כמבואר בתוס' עבודה זרה (ה, ב ד"ה מנין). (ולענין מקריב בעל מום, כבר הבאנו במשנה שנח נפסל להקריב כי היה בעל מום שהכישו ארי, אך היינו דוקא משום שהקריב במקום המזבח. וראה בטעמא דקרא לפרשת בלק שנעשה מחוסר אבר, וצ"ע).
ומברייתא זו יקשה לרב חנא, הן על מה שאמר שעבודות הבכורות פסקה במתן תורה, ואילו בברייתא שנינו שעבדו עד הקמת המשכן. והן על העולה שהביאו במדבר, שבברייתא שנינו שטעונה הפשט וניתוח, ואילו רב חנא אמר שאינה טעונה הפשט וניתוח?  110 

 110.  בקרן אורה הקשה, שלכאורה דינים אלו תלויים זה בזה, והסובר שעבודה בבכורות עד הקמת המשכן, טעמו, שלא נאמרו כל דיני העבודה עד אז, ואם כן עולה אינה טעונה הפשט וניתוח. ואילו בסוגיין משמע להיפך שרב הונא אמר שעבודה בכהנים ובכל זאת הקשה שעולה אינה טעונה הפשט, ומאידך רב חסדא שאמר שעבודה בבכורות סובר שטעונה הפשט. (וכבר הבאנו במשנה שהעלה מכך כי רק קרבנות ציבור טעונים עבודה בבכורות עי"ש). אכן נראה שאין דין בכורה בעבודה משום שהבכורות נחשבו ככהנים, אלא שלא הוצרכו לכהונה והקריבו בזר, ורק שעשו מעלה לעבוד במיוחדים שבזרים. וכן מוכח מקרבנות חיה ועוף של בן נח שאין בהם דיני קרבנות בישראל וטעונים בכורה אף שאין בהם דיני כהונה. (וכן מבואר בדברי רש"י לעיל סח, ב ד"ה ונילף) ולפיכך דיני כהונה הם בכלל כללותיה ואינם חילוק בעלמא בין כהונה של בכורה לכהונת כהנים ולכן התחייבו בכהונה לפני הפשט וניתוח.
ומתרצינן: תנאי היא, שנחלקו תנאים בדין עבודה בבכורות.
דתניא: נאמר לגבי הגבלת העם בהר סיני קודם מתן תורה "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו". דהיינו, הכהנים הרגילים לגשת אל ה' ולהקריב קרבנות, הם יתקדשו מלעלות בהר.
רבי יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות. כי ה"כהנים" המוזכרים בפסוק זה הם הבכורות, שהוזהרו לפרוש מההר. וכמוהו סברה הברייתא שבעת מתן תורה עדיין היתה העבודה בבכורות.
רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא. הם הכהנים הנגשים אל ה' שהוזהרו לפרוש, שנעשו כהנים לעבודה בהר סיני. וכמוהו סבר רב חנא שמסיני לא נקראו הבכורות "כהנים", כי מאז נעשית העבודה בכהנים.
ומקשינן: בשלמא למאן דאמר זו פרישות נדב ואביהוא, היינו דכתיב כשמתו נדב ואביהו "הוא אשר דבר ה' לאמור, בקרובי אקדש". והיכן דיבר? בפרישות שנאמרה להם בהר סיני, שנאמר "פן יפרץ בם ה'", וכיון שלא נזהרו מלפרוש מן ההיכל בהקמת המשכן, פרץ בהם.
אלא למאן דאמר זו פרישות בכורות, היכא רמיזא אזהרת מיתת נדב ואביהו למשה קודם לכן, ועל מה אמר הכתוב "הוא אשר דבר ה'"?
ומתרצינן: כוונת הכתוב היא למה דכתיב ביום שנצטווה משה על מלאכת המשכן "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדיי"! דבר זה אמר הקב"ה למשה, ורמז לו שביום שישרה שכינתו במשכן יתקדש במכובדיו, ולא ידעו משה מי הם המכובדים  111  עד שמתו בני אהרן!

 111.  תוס' (ד"ה רמזו) הביאו דברי המדרש שלא ידע במי יקדש, אבל ידע שיקדשנו באדם גדול, ואמר לאהרן הייתי סבור או בי או בך, ובסוף ספר באר שבע כתב שלשון "בקרובי" משמעותו רבים, ולכאורה צריך לגרוס "בי ובך" (וכן דקדק מדברי רש"י עה"פ שיתקדש הבית "במיודעיו") עי"ש שנדחק ליישב הגירסא. וראה יפה תואר ויקרא יב, ב. ואמנם בדברי רש"י משמע שלא ידע כלל שהקידוש יעשה במיתת אדם שהרי כתב שלא נרמז להבין מה הוא (ובחק נתן הגיה "מי הן" ליישב פרש"י עם המדרש), וביד דוד כתב שרש"י פירש כן מפני הקושיה הנ"ל שמשמעות "מכובדי" היא לשון רבים, ולכן נקט שהגמרא חולקת על המדרש. ובספר משכיל לדוד עה"ת ביאר שהקב"ה אמר למשה בכבודי ופירש לו שידרוש במכובדי, ומשה הבין שהכוונה יחיד ששקול כרבים, ולכן היה סבור "או בי או בך" ולבסוף נודע שהכוונה לשנים שהם כאחד כמבואר בזהר שנשמתן כאחת.
כיון שמתו בני אהרן וידע שהם המכובדים אמר לו לאהרן: אהרן אחי לא מתו בניך אלא כדי להקדיש כבודו של מקום עליהם להודיע שהוא נורא על מיודעיו שנפרע מהצדיקים על מיעוט עבירות שבידן וכל שכן מהרשעים, וזו כונת הכתוב "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" שאמר לו למשה "ונקדש בכבודי" דהיינו, במכובדיי וקרובי אקדש.
כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק, וקבל שכר על שתיקתו. שנאמר "וידום אהרן" הרי ששתק (וקבלת השכר, שנתייחד אליו הדבור בפרשת שתויי יין האמורה אחר אותו ענין, שנאמרה רק לו ולא למשה).
וכן בדוד הוא אומר "דום לה' והתחולל לו", ביאורו, אף על פי שמפיל לך חללים, את דום! וכן שלמה הוא אומר "עת לחשות ועת לדבר". פעמים שאדם שותק ומקבל שכר על השתיקה, ופעמים שמדבר ומקבל שכר על הדבור.
והיינו דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "נורא אלהים ממקדשיך"? אל תיקרי "ממקדשיך" אלא "ממקודשיך". וכך פירושו: אימתי הוא "נורא"? בשעה שהקב"ה עושה דין (דהיינו, "אלהים", שהוא מדת הדין), בקדושיו, הוא מתיירא ומתעלה ומתהלל, בכך שאפילו מהצדיקים נפרעין מהם.
ושבה הגמרא לדברי רב חנא, כי אמנם מצינו מקור לדבריו שעבודת הבכורות פסקה מסיני.
אלא, שעדיין קשיא עולה, מה שאמר כי עולת מדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, והקשה לו רב חסדא ממה ששנינו בברייתא שהיתה טעונה הפשט וניתוח?
ומתרצינן: תרי תנאי היא.
דתניא: רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, ופרטות נאמרו באהל מועד.  112  ולפיו רק כללות של דיני קרבנות נאמרו בסיני, כגון "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך",  113  אך פרטות הלכותיהן, כגון הפשט וניתוח, נאמרו אחר כך באהל מועד. ונמצא, שלדעת רבי ישמעאל עולת מדבר שהיתה בסיני עדיין לא הוטענה הפשט וניתוח, ורב חנא סובר כרבי ישמעאל.

 112.  החזו"א (סדר מתן תורה או"ח קכה סק"ה) ביאר כי גם רבי ישמעאל מודה שנאמרו הרבה פרטי מצוות בסיני, אלא שדעתו כי דין שכתוב בתורה שהוא נאמר למשה באהל מועד, לא נאמר בסיני, שאילו נאמרו, היו נכתבין בתורה כנתינתן מסיני. והנה עולת סיני נחלקו בה הראשונים מתי נעשית, לרש"י (כאן, חגיגה ו, א שמות כה, א) נעשית קודם מתן תורה, וכתב החזו"א כי לשיטתו אילו נאמר להם אז דין הפשטה היה צריך לכתבו ככל המאורעות שקודם מתן תורה, וכיון שלא התפרשו אלא ב"אהל מועד" מוכח שפרטות לא נאמרו בסיני. (ורבי עקיבא סבר שאין מכך ראיה, עי"ש). אולם הרמב"ן נקט שנעשית אחר מתן תורה, ותמוה שהרי אמרו בחגיגה (שם) שחגיגה היתה לפני הדיבור, וראה בתוס' רי"ד (חגיגה שם) שנעשית אחר מתן תורה אך קודם הדיבור באהל מועד, ובחזו"א ביאר שקודם המשכן נעשית בבמת יחיד אף שיש לה דין קרבן ציבור, וכן משמע ברמב"ן שמות (מ, כז) והטורי אבן (שם) ומשך חכמה (שמות שם). אך במצפה איתן (לעיל סט) הוכיח שאותה במה נבנית לציבור ונחשבת במת ציבור, וכן פירש רבינו גרשום בבכורות (ד, ב).   113.  לכאורה תמוה שהרי "מזבח אדמה" נאמר רק אחר מתן תורה, ואם כן אף אם נאמרו אז גם פרטות איך התחייבו בהפשט וניתוח בשעת הקרבת קרבנות שקודם מתן תורה (למאן דאמר עולת מדבר טעונה הפשט). ומשמע לכאורה שהמחלוקת היא רק בקרבנות שאחר מתן תורה, שכבר נחשבו קרבנות ישראל וכמו שביאר הגרי"ז (עה"ת פר' יתרו) והנידון אם אז כבר נאמרו להם דיני הפשט וניתוח. אכן לדעת רש"י ש"עולת סיני" נעשית קודם מתן תורה, יקשה לכאורה איך יתחייבו בה בהפשט וניתוח ובטהרת הקודש ובטורי אבן חגיגה (ו, א) כתבו שרש"י סובר שקרבנות ישראל קרבו מעת שנכנסו לברית וגירות וזה נעשה בקרבנות אלו כמבואר בכריתות (ט, א) שע"י שלמים אלו נכנסו לברית, ואין דין קרבנות ישראל תלוי במתן תורה, וראה רש"י להלן (קטז, א ד"ה לכל) שכתב "משעת מתן תורה שנבחרו ישראל" ומשעמ ש"שעת מתן תורה" אינה בנתינת התורה אלא כשנבחרו והקריבו שלמים שאינם בבני נח אלא רק בישראל, ומאז יש להם דין הפשט וניתוח. ככל הפרטות שנאמרו בסיני.
רבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב כשאמר להם משה משנה תורה, ולדבריו עולת מדבר טעונה הפשט וניתוח, וזה טעמו של תנא דברייתא שחייבת בהפשט וניתוח כי כבר נאמרו בסיני דינים אלו  114 .

 114.  בפרקי דרבי אליעזר (כג) שנינו שנח הביא ממין בהמה טהורה שור וכשב ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה. ודייק הרד"ל (שם אות סח) שנחלק על הגמרא, וסובר שרק מינים אלו קרבו. ואמנם בתורה לא נזכרו חיות טהורות כלל, ולמד שלא הביא ז' כי לא הקריב אלא טהורות לקרבן, ובסמוך יגרוס שעתידין ליטהר. וראה רס"ג עה"ת שפירש "מכל העוף הטהור" ממקצת העוף הטהור. ואפשר לבאר טעמו לפי דברי המשך חכמה שנח הקריב במקום המזבח, ולכן לא הקריב חיה אף שהותרה לבני נח בבמה (ולא סבר לחלק בין מצויים אצלו או לא).
אמר מר: הכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף וכו'.
והוינן בה: מנא הני מילי שהכל כשר ליקרב בבמה?  115 

 115.  במשך חכמה (בראשית ח, כ) כתב שנח הקריב במקום המזבח ולפיכך היה לו דין הקרבה של בית המקדש ומה שהקריב מכל החיה והעוף הוא כמבואר במדרש (ויק"ר כז, ו) שבקרבנות לא הטריחו להביא אלא בקר וצאן שנמצאים לכל אדם ונאסרו אחרים שלא ימסור נפשו להביאם, אך לנח היו כל המינים תחת ידו ויכל להקריב מכלן ותמוה מסוגיין, שהרי לדבריו אין ראיה שהותרו בבמה, אלא אף במזבח הותרו מטעם אחר. ובספר משנת חיים (פב) ביאר שההוכחה היא, שטעם האיסור בשאר מינים הוא כמבואר במדרש הנ"ל, שהרי רק משום כך הותר לו להקריבם אפילו במקום המזבח, וכיון שטעם האיסור רק מפני שאין כל המינים מצויים, הרי בבמה שיכול לעשותה בכל מקום שירצה לא שייך טעם זה, כי יכול לעשותה במקום שמצויים חיות ועופות ורק במזבח שמקומו קבוע אסור להביאם.
ומבארינן: אמר רב הונא: דאמר קרא "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור", למדנו מכאן כי בהמה ועוף קרבין, כמשמעו,
וממילא נלמד שגם חיה קרבה כי חיה הרי היא בכלל בהמה.

דרשני המקוצר[עריכה]