פרשני:בבלי:בבא בתרא צט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צט ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: אמר רבי אלעזר:  משום חשד אשתו. כדי שבעל הבית לא יחשוד באשתו מבעל הבור.  145  לכן תיקנו חכמים שבעל הבית יעשה אף הוא מנעול לבור, כדי שבעל הבור לא יוכל לבא לשאוב מים מהבור בשעה שבעל הבית אינו נמצא בביתו.  146 

 145.  כתב הרשב"ם: אבל משום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעל הבית לא חיישינן לפי שהאשה משמרת את הבית.   146.  כך מפרש הרשב"ם. והתורת חיים הקשה לפירושו, דמסתמא נמצאין בבית עוד אנשים מבני הבית ואין כאן חשד. ועוד, שגם עתה יש חשד שבעל הבור יבא לביתו של בעל הבית ואם בעל הבית ימצאנו שם, יאמר שהוא ממתין לבעל הבית שיבא ויפתח לו את הבור. ועוד, שבעל הבור יש לו רק דרך בחצירו של בעל הבית ואין לו שום עסק עם ביתו, והיה לו לפחד מליכנס לתוך ביתו שמא ימצאנו בעל הבית ויאמר לו מה אתה עושה בתוך ביתי. היה לך ללכת אל בורך? לכך נראה כפירוש הרמב"ם, שכתב "משום חשד אשתו שלא תכנס לשם אלא מדעתו". והיינו שבעל הבית עושה מנעול לבור כדי שאשתו לא תכנס לתוך הבור כדי לקלקל עם בעל הבור, ואם ימצאנה בעלה שם תאמר שנכנסה כדי לשתות מים.
מתניתין:
מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, ונתרצה בעל הגינה החיצונית לתת לו דרך בתוך שדהו, הרי הוא נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאים. שהדבר ידוע שלא הסכים בעל הגינה החיצונית לתת לו דרך לבעל הגינה הפנימית רק כשיש לו צורך רב, שהרי דריסת הרגל גורמת לנזק גדול לגינה.
ואינו מכניס לתוכה תגרין. בעל הגינה הפנימית אינו יכול להכניס לגינתו סוחרים שיקנו מירקות גינתו.
ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. אם הוא אינו צריך ליכנס לגינתו, ורןצה לעבור בה רק כדי לקצר את דרכו לשדה אחרת, אסור לו לעבור דרך גינתו של חבירו. שהרי חבירו לא שיעבד לו את הדרך אלא לצורך הטיפול בגינה ולאיסוף הירקות בלבד, ולא לצורך אחר. וזה גם הטעם שאסור לו להכניס שם סוחרים.
והחיצון, בעל הגינה החיצונית, זורע את הדרך. רשאי לזרוע את הדרך, לפי שאנן סהדי, הואיל והדרך עוברת באמצע גינתו, ודאי לא התכוון לתת לו אותה לגמרי עד שהוא לא יוכל לזרוע שם.  147  אם נתנו לו בית דין לבעל הפנימית דרך מן הצד, דרך שעוברת בצד הגינה החיצונית ולא באמצעה, מדעת שניהם, ששניהם הסכימו לכך, הרי זה נכנס לתוכה בשעה שהוא רוצה, ויוצא ממנה בשעה שהוא רוצה. ומכניס לתוכה תגרין. כי היות והוא מדעת שניהם, וגם מדובר שהדרך היא מן הצד ואינו מזיקו כל כך, מן הסתם נתן לו לגמרי את הדרך, שיוכל להשתמש בה כל צרכו.

 147.  והפנימי יכול לדרוס על זרעיו. רשב"ם לעיל (פב ב) ד"ה התם.
אך, ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. שרק לצורך גינתו הסכים לתת לו, ולא כדי לקצר ממנה את הדרך לשדה אחר.
זה וזה, בין בעל הגינה החיצונית ובין בעל הגינה הפנימית, אינן רשאין לזורעה. כי היות שהדרך היא מן הצד, ייחדוה להליכה בלבד.  148 

 148.  כך מפרש הרשב"ם. וביד רמה כתב, שהחיצון אינו רשאי לזורעה שמאחר והפנימי רשאי להכניס בה תקרין הרי הזרעים מפריעים לתגרים, שהם צריכים לידחק כדי לא להזיק להם. והפנימי אינו רשאי לזרוע, משום שהחיצון לא הקנה לו את הדרך רק לשם הילוך ולא לזורעה. ואם היה הפנימי זורע את הדרך, היה יכול החיצון לטעון לו שגילית דעתך שאינך חושש שהזרעים יפריעו לתגרים, וכיון שכן, הרי זכותי לזורעה גדולה משלך, שהרי עיקר הדרך היא שלי. ועוד יש הפסד לחיצון מזריעת הפנימי משלש סיבות. א. שהתגרים ידחקו ויכנסו לתוך השדה החיצונית. ב. שבשעת העבודה בזרעים אי אפשר שלא יכנסו לתוך השדה החיצונית. ג. שעל ידי הזרעים יחזיק הפנימי לגמרי בדרך ויבא גם להשתמש בה כדי להגיע לשדה אחרת ונמצא מרבה עליו את הדרך.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: האומר לחבירו: אמה בית השלחין אמת המים (תעלות מים) לצורך השקאת שדה בית השלחין שהיא שדה שזקוקה להרבה מים, אני מוכר לך בתוך השדה שלי -
נותן לו שתי אמות לתוכה. האמה בעצמה צריכה להיות ברוחב שתי אמות כדי שתכיל הרבה מים שיספיקו לבית השלחין. וגם צריך לתת לו אמה מכאן ואמה מכאן, משני הצדדים לאגפיה, כדי שיוכל לתקן מאותה קרקע את דפנות האמה אם תתמוטט.  149 

 149.  הרשב"ם מביא לישנא אחרינא, ששתי אמות לתוכה היינו לתוך השדה. ומפרשת הגמרא דהיינו אמה (ולא גריס ואמה בוי"ו) מכאן ואמה מכאן לאגפיה. (ורוחב האמה עצמה היה אמה, ועל שם זה נקראת "אמה"). וכן להלן באמה בית הקילון, נותן לו אמה לתוך השדה, דהיינו חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן. וכתבו התוס', שלפי הגירסא הראשונה שרוחב האמה עצמה היה שתי אמות, צריך לומר שלכך נקראת אמה משום שעומקה היה אמה אחת.
אם אמר לו: אמה בית הקילון, אמת המים לצורך השקאת הבהמות ורחיצת בגדים וכלים  150  אני מוכר לך, והוא אינו גדול כל כך, נותן לו אמה אחת לתוכה, שרוחבה צריך שיהא אמה אחת. וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה.

 150.  כך מפרש הרשב"ם. וביד רמה מפרש, שאמת בית השלחין נמשכת מעצמה מן המעין או מן הנהר ומימיה מרובים ובאים בבת אחת, לכן היא צריכה להיות רחבה שתי אמות. ואמת בית הקילון אין בה הרבה מים, ושואבים ממנה בדלי, ומשקין את השדות, ולכן די לה ברוחב אמה אחת בלבד.
והוינן בה: ואותן אגפיים, השטח שמחוץ לאמה, שמיועד לחיזוק האגפים, מי זורעם? למי הזכות לזרוע בהם, לבעל השדה או לבעל האמה?
רב יהודה אמר שמואל: בעל השדה זורעם. שבדומה למשנתנו, לענין דרך שנותן בעל הגינה החיצונית לבעל הגינה הפנימית, כך גם כאן, בעל השדה אמנם שיעבד לו את הקרקע הזאת לצורך חיזוק האמה בשעת הצורך אך לא ויתר לגמרי על זכותו לזרוע שם.
רב נחמן אמר שמואל: בעל השדה נוטעם. יכול לנטוע שם אילנות בלבד.  151 

 151.  היינו נטיעות קטנות. אבל לא אילן ממש שהרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה (לעיל כה ב). פלפולא חריפתא (ה). ובתוס' רי"ד כתב, שרק מבור צריך להרחיק את האילנות לפי שהוא עמוק. אבל אמת המים שאינה עמוקה אלא אמה אחת בלבד, אין צריך להרחיק, כי השרשים מגיעים יותר עמוק מהאמה ולא יזיקו לה. ועוד, שהרי אם יתקלקלו האגפים, יתקנם מאותה השדה, ולכן רשאי לנטוע שם.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם: מאן דאמר זורעם, כל שכן שהוא יכול לנוטעם, שהאילנות מזיקות לקרקע פחות מהזרעים.
ומאן דאמר נוטעם, יסבור שרק אילנות הוא יכול לנטוע שם כי שרשי האילנות חודרים לעומק ואינם מזיקים לקרקע העליונה. אבל זורעם, לא! משום ששרשי הזרעים חלחולי מחלחולי, הם מתפשטים לרוחב ומחלחלים בשכבה העליונה של הקרקע ומזיקים לאגפי האמה.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: אמת המים שכלו אגפיה שהתמוטטו דפנותיה, מתקנה מאותה שדה נוטל עפר מהשדה הסמוכה לתקן דפנותיה.
כי בידוע שלא כלו אגפיה אלא באותה שדה. שחזקה שהעפר של הדפנות התפזר לתוך השדה הסמוכה. ולכן הוא יכול ליטול משם עפר לתקן את האגפים.
מתקיף לה רב פפא: ולימא ליה, יאמר בעל השדה לבעל האמה: מייך אשפלוה לארעיך! המים שלך הם שהציפו את העפר של הדפנות לתוך עומק האמה, ואין לך לקחת מהשדה שלי כלום!
אלא, אמר רב פפא: לא זהו הטעם, אלא משום שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה, שאם יפלו האגפים של האמה יוכל לקחת מהעפר של שדהו, שאם לא מכאן, מהיכן יקח עפר לתיקון האגפים. וכשמכר לו את האמה גמר בדעתו להקנות לו גם את העפר מהשדה שלו כשיצטרך לתקן את האגפים.  152 

 152.  ואף על פי שכבר נתן לו אמה מכאן ומכאן לאגפיה, מכל מקום, כשנפלו האגפים ולא הספיק העפר משם, נוטל את העפר מתוך השדה לתקנם. והתועלת שבאמה מכאן ומכאן היא, שבעל השדה אסור לו לעשות שם שום תשמיש העלול לקלקל את האגפים, כגון לבנות שם או כל דבר שמכביד, מלבד זריעה או נטיעה. אבל לפנים מן האמה, מותר לו לעשות כל מה שירצה, ואם נפלו האגפים, יקח משם עפר לתקנם. רשב"ם. והתורת חיים מפרש הסוגיא באופן אחר, שנותן אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה היינו כשחופרין אמת המים משליכים את העפר לצידי האמה מכאן ומכאן, והן הן אגפיה. וקאמר שצריך בעל השדה ליתן לו רחב אמה מכאן ומכאן כדי להשליך שם העפר. וניחא השתא שאלת הגמרא ואותן אגפים מי זורעם (דלפירוש הרשב"ם קשה קצת שהאגפים הם דפנות האמה ולא האמה מכאן ומכאן). ולאחר מכן אומרת הגמרא, אמת המים שכלו אגפיה מתקנן מאותה שדה. שעד עתה לא דיברה הגמרא מנפילת הדפנות כלל, והאמה מכאן ומכאן שנתן לו הם לצורך עשיית האגפים עצמן. ועתה אומרת הגמרא שאם האגפיים, דהיינו האמה מכאן ומכאן, הם שנפלו, יקח עפר מתוך השדה לתקנם.
מתניתין:
מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, כגון שהחזיקו בה רבים לעבור שם מעולם, או שבעל השדה נתנה להם בעצמו, וכעת ברצונו לבטלה, ולכן נטלה מהם, ונתן להם דרך אחרת העוברת מן הצד של שדהו. מה שנתן נתן, והם מוחזקים בדרך החדשה. ואילו הדרך הישנה שרצה ליטול לעצמו, לא הגיעו. לא זכה בה, אלא אף הדרך הראשונה נשארת בחזקת הרבים.
דרך היחיד, המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו, צריך לתת לו דרך ברוחב ארבע אמות, כדי שתוכל לעבור שם עגלה שרחבה כשיעור הזה.
דרך הרבים, אם מכר לו דרך לרבים, צריך לתת לו דרך ברוחב שש עשרה אמה, שלמדו חכמים במסכת שבת (צט א) מעגלות המשכן שזהו השיעור לדרך הרבים.
דרך המלך, אין לה שיעור.  153  שהמלך פורץ גדר ובתים של אנשים אחרים לפנות לו דרך שלא יצטרך לנטות ימין ושמאל.  154 

 153.  לא מדובר לענין מכירה. ואגב גררא נקטה המשנה דין זה. רשב"ם לקמן (ק ב) ד"ה שהמלך. והמאירי כתב, שאם מכר לו מקום כשיעור דרך המלך, הואיל ודרך המלך אין לה שיעור, אף זו אין לה שיעור, אלא עובר בה הלוקח עם כל האנשים שעמו, ואפילו אם מזיק הרבה את שדהו. ומכל מקום, אינו כמלך ממש, ואינו רשאי לפרוץ בתים. והרמב"ם בהלכות מכירה (כא י) מפרש בדרך המלך ודרך הקבר, שאם מכר דרך בשביל המלך או הקבר לא קנה כלום, "שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע". כי היות ואין לו שיעור, הרי זה כאילו אמר לחבירו כל מה שיש בבית הזה אני מוכר לך, שמבואר שם בהלכה ג שאין כאן קנין כלל, לפי שלא סמכה דעתו של הלוקח, שהרי אינו יודע מה יש שם, תבן, או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא.   154.  הרשב"ם כתב, שהטעם משום דדרשינן "גדלהו משל אחיו".
דרך הקבר, המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו להעביר בה את המת לקברו, אין לה שיעור ברוחב, אלא שהוא חייב להעמיד לו דרך שיוכלו כל המלוים לעבור דרך שם.  155 

 155.  הרשב"ם מביא עוד פירוש שלא מדובר שמכר לו את הדרך אלא תקנת חכמים היא בכל לויה שמפני כבוד המת רשאים המלוים ליכנס לשדות אחרים ולדרוך על התבואה. אולם אינם רשאים לפרוץ בתים ולהפסיד ממון אחרים כמו המלך. והקשה החתם סופר שהרי אמרו במסכת כתובות (יז א) שמעבירים את המת מלפני הכלה ואם כן כיון שדרך הקבר אין לו שיעור כל שכן דרך הכלה, ואמאי לא תנן נמי דרך הכלה אין לו שיעור? וכתב, שמזה ראיה לבעל הפלאה שכתב שם דזה דוקא במת דעלמא. אבל תלמיד חכם עדיף מכלה דכבוד תורה עדיף. ואם כן יש לומר שדרך הקבר אין לו שיעור היינו דוקא למאן דקרי ותני ומתני אבל דרך הכלה יש לו שיעור.
המעמד, המוכר מקום לחבירו לעשות שם "מעמד", שהיה המנהג כשחוזרים מבית הקברות מלווית המת היו מתיישבים סמוך לבית הקברות ומנחמים שם את האבל או בוכים שם על המת, וקמים משם וממשיכים ללכת מעט ומתיישבים שוב, וכך שבע פעמים. ומקומות הללו נקראים "מעמד".
דייני צפורי אמרו, שיעור המעמד הוא בית ארבעה קבין. שטח שאפשר לזרוע בו ארבעה קבים. והוא חמישים אמה אורך על שלשים ושלש ושליש אמות רוחב (לפי החשבון של "סאתיים כחצר המשכן", שמקום זריעת סאתיים הוא מאה אמה על חמישים אמה). דהיינו ריבוע של ארבעים על ארבעים אמה בערך.
גמרא:
והוינן בה: אמאי שלו לא הגיעו? מדוע אומרת המשנה שלא רק את הדרך החדשה שנתן לרבים הוא הפסיד, אלא הוא הפסיד גם את הדרך הישנה שרצה לקבל בתמורה.
ולכאורה הטעם הוא, משום שאמנם מצד הדין הוא רשאי לעשות את החליפין הללו אפילו בעל כרחם של הרבים, שהרי הרבים אינם מפסידים בכך כלום, ובכגון זה כופין על מדת סדום, ולכן הדרך החדשה זכו בה הרבים מצד הדין, אלא שגם את הדרך הישנה הוא מפסיד, למרות שהוא זכה בה בדין, משום שהרבים כבר התרגלו לעבור בה, והוא אין באפשרותו להזמין את כל אחד ואחד לדין תורה שימנע מללכת בה.  156  ותקשי, מאחר שהוא אינו יכול להזמין את הרבים לבית דין, אם כן, יעשה דין לעצמו, לינקוט פזרא, וליתיב. יטול מקל, ויתיישב על הדרך הישנה, ויגרש את העוברים בה!?  157 

 156.  כך מפרש הרשב"ם. והרבינו יונה הקשה, היכן מצינו שיקח אדם קרקע של חבירו שלא מדעתו ויחליף בקרקע שלו מטעם "זה נהנה וזה לא חסר"? ותירץ, כיון שהם לא קנו את גוף הדרך לגמרי, אלא רק להילוך בלבד. והראיה. שבעל השדה רשאי לזרוע את הדרך כדתנן לעיל, שהחיצון זורע את הדרך. לכן, בכגון זה כופין על מדת סדום, ליתן לרבים את הדרך מן הצד, כיון שאין חסרים כלום בכך. והראשונים נתקשו, מה היה הסלקא דעתך של הגמרא שהיחיד יוכל להחליף לרבים את הדרך שלהם ללא רשות? ואם משום שהמשנה אומרת מה שנתן נתן, הרי אפשר להוכיח להיפך, מזה ששלו לא הגיעו, שהחליפין אינם חליפין, ומה שנתן נתן הוא משום דלא עביד איניש דינא לנפשיה? והר"ן תירץ בשם הרמב"ן, שהגמרא סברה שאם החליפין לא היו חליפין ודאי היה יכול להחזיר לעצמו בקלות את הדרך החדשה שעדיין לא הורגלו ללכת בה. אלא ודאי החליפין חלים, והטעם הוא משום שהרבים ודאי מחלו על הדרך הישנה, מאחר שהם ידעו שהוא החליף להם את הדרך ושתקו, והתחילו להשתמש בדרך החדשה, הרי נתרצו בכך, וכאילו אמרו לו לך חזק וקני. ועוד כתב הר"ן, שאפילו למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, זה רק לענין ליכנס לרשות חבירו ולהוציא משם דבר ששייך לו או למנוע מהרבים מללכת בדרך שהיתה עד עתה שלהם ואפילו אם עכשיו היא שלו. אבל אם החליפין לא היו חלים, ודאי יכול למנוע מהרבים ללכת בדרך החדשה שעדיין לא הורגלו ללכת בה, שהרי ודאי שאדם יכול למחות בחבירו שלא יכנס לרשותו. אלא ודאי מוכרח, שהחליפין חלו, ומה שנתן נתן, ומה ששלו לא הגיעו, הוא משום דלא עביד איניש דינא לנפשיה. והרמב"ן הביא בשם ר"ת שהמשנה מדברת שהרבים איבדו את הדרך שהיתה להם בשדה, וביררו להם דרך אחרת. ונטל בעל השדה את אותה הדרך ונתן להם דרך אחרת מן הצד. ולכן שאלה הגמרא למה לא יוכל ליטול מהם את הדרך שבחרו לעצמם, ולבחור להם את הדרך שילכו בה. והריטב"א מפרש, שהדרך של הרבים לא היתה מסומנת בשדה אלא היו משתמשים בכל השדה כמעבר, ובעל השדה ברצותו למנוע מהם שיקלקלו את הזרעים שלו סימן להם דרך שיעברו רק שם. ולכן סברה הגמרא שהוא רשאי לעשות כן.   157.  כאן לא היה יכול לתרץ משום מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. שהגמרא סברה עתה שהחליפין חלו והוי כמו מכר גמור, ופשיטא שהקונה מיצר מן הרבים מותר לקלקלו. תורת חיים.
שמעת מיניה, האם נוכל ללמוד מכך, שלא עביד איניש דינא לנפשיה, שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו אפילו במקום פסידא, כשיש לו הפסד. כגון בעניננו, שהוא מפסיד את הדרך הישנה.  158  והרי קיימא לן, שבמקום פסידא מותר לאדם לעשות דין לעצמו!

 158.  כתבו תוס' שלפי ההוה אמינא הזאת, בחנם נקטה המשנה שלקח מהרבים את הדרך שהיו רגילים בה אלא אפילו סתם עשו להם הרבים דרך בתוך שדהו אינו יכול ליטלה מהם כיון שלא עביד איניש דינא לנפשיה. תוס' ד"ה שמע. והתורת חיים כתב, שרבותא אשמעינן שאף על גב שלו יש הפסד ולהם אין הפסד שהרי הוא נותן להם דרך אחרת במקום זו שהיתה להם, בכל זאת לא עביד דינא לנפשיה.
ומשנינן: אמר רב זביד משמיה דרבא: לעולם עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא, אלא שכאן מעיקר הדין הוא אינו יכול לקחת מהרבים את הדרך הישנה, לפי שתיקנו חכמים שלא יוכל אדם להחליף לרבים את דרכם אפילו אם יתן להם דרך טובה כמו הישנה, גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון שאינה נוחה כמו הקודמת, והם לא ישימו לב לכך (שהרי קדירא דשותפי לא חמימי ולא קרירי). ודאגו חכמים הרבה לתקנת הרבים, לכן הם קבעו שאף אם החליף בדרך טובה לא יפסידו הרבים בשל כך את דרכם הקודמת (לקמן תבאר הגמרא אם כן, למה יפסיד בעל הבית את הדרך החדשה שנתן להם, שהרי מקח טעות הוא).
רב משרשיא בריה דרבא אמר: אין דין המשנה נוהג אלא בנותן להם דרך עקלתון. לכן אין הוא יכול ליטול מהם את הדרך הקודמת שהיא טובה ממנה. אבל אם החליף להם בדרך טובה, הרי הוא זוכה בדרך הישנה ויכול הוא לעשות דין לעצמו ולמנוע מהרבים להשתמש בה עוד.

דרשני המקוצר[עריכה]