אבילות: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־02:44, 8 באוגוסט 2012

קובץ:OaklandCemetery-RoobinHeadstone.jpg

מצבה ב-"new Jewish section" בבית הקברות אוקלנד, באטלנטה, שבג'ורג'יה, ארצות הברית.

בהלכה, אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

מקור המצווה

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם"‏^[1]. מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחית מפניה איסור טומאה לכוהן‏^[2]

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה‏^[1].

טעם האבלות

האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר‏^[3]. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"‏^[4]. וכמו שכתב הרמב"ם‏^[5] "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו"‏^[6].

מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עימו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם "כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל"‏^[7].

פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.

אבלות בתנ"ך

בספר דברים‏^[8] מובא הציווי: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל‏^[9].

אבלו הכבד של יעקב אבינו על יוסף, התבטא בקריעת בגדים וביגון קודר‏^[10] " וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (אף שההלכה קובעת אבל על ילד למשך שלושים יום). זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו‏^[11]. מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל דוד המלך על שאול ויהונתן, ואבלו על בנו אבשלום. מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי."‏^[12]. בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: "הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו"‏^[13].

מספר ירמיהו‏^[14] ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים.

	כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת. ד מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. ה כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים. ו וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם. ז וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. ח וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת

.

במגילת אסתר מופיע הביטוי בהקשר נוסף: "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"‏^[15]

בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות מקוננות: נשים שהתמחו בקינה. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי.

גדרי האבלות

על מי מתאבלים

לפי ההלכה היהודית, אָבֵל הוא אדם שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן/בת זוג, בן, בת. למרות שמהתורה האבלות היא רק על אח ואחות מאב אך לא לאחים ואחיות מצד האם וכן לא לבן/בת זוג, תיקנו חז"ל שקיימת אבלות גם לקרובים אלו. קיימת אבלות אף על נפל שהוא תינוק שמת בתוך שלושים יום מהיוולדו, אך לא קיימת אבלות על תינוק שנולד מת או באופן שלא היה יכול לחיות כגון מחותך לחתיכות‏^[16].

על פי היהדות, מתאבד ודאי שהרג עצמו מתוך מודעות - אין מתאבלים עליו, לא קורעים עליו ולא מספידים אותו. בימינו נוהגים להקל בהלכה זו, בין השאר מתוך הנחה שיש לתלות במצבים נפשיים קשים הקרובים ל'אונס', שהם שגרמו לו לשים קץ לנפשו, ואולי המתאבד התחרט ברגע האחרון.

לא קיימים דיני אבלות על אנשים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ביודעין ובזדון‏^[17], או על אפיקורוס, מומר או מוסר, ולא עוד, אלא שאחיהם ושאר קרוביהם לובשין בגדי שבת, ואוכלים ושותים ושמחים, על כך שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא ובכך הם מקיימים את הפסוק "משנאיך ה' אשנא"‏^[17].

זמן האבלות

האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת. בתקופה שבין המוות לקבורה, נמצא קרוב המשפחה במצב ביניים והוא מוגדר כאונן, שזהו מצב של אבלות חלקית ובו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות‏^[18].

עם כל מנהגי האבלות, יש לזכור שאבלות מופרזת מורחקת ביהדות: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי... שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש"‏^[19]. בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת".רב הונא אף קבע כי "המתקשה על מתו יותר מדי על מת אחר הוא בוכה". כך גם הזהיר אשה שהתגוררה בשכנותו שאחד מבניה מת, שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי במידה והיא ממשיכה בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה‏^[20].

אבלות תכופה

מי שמתו לו קרובים בהפרשים קצרים - מקיים דיני אבלות קלים יותר.

רגל מפסיק אבלות

אם חל ראש השנה, יום כיפור או אחד משלוש רגלים במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות. כאשר המוות מתרחש בחול המועד פסח, נערכת השבעה בתום ימי החג. לעומת זאת, על אדם שמת בחול המועד סוכות יושבים שבעה לאחר הרגל^[21], למרות ששמיני עצרת מהווה "רגל בפני עצמו", מפני שהוא סמוך לסוכות "לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל". בכוחם של חגים גם להפחית או אף לבטל את מניין ימי השלושים.

דיני האבלות

קובץ:נעלי יום כיפור ותשעה באב057.jpg

בתמונה: נעל שאינה מעור. על פי ההלכה, לאבלים אסור לנעול נעליים מעור. איסור דומה חל גם ביום כיפור ובתשעה באב.

אחד עשר דיני אבלות

על אבלים חלים אחד עשר איסורים: להסתפר, לכבס בגדים, להתרחץ, לסוך את הגוף בשמן למטרת הנאה, תשמיש המיטה, לנעול נעליים מעור, לעשות מלאכה וללמוד תורה. כמו כן אבלים חייבים לכפות ^{[דרושה הבהרה]} את כל המיטות בבית, ועיטוף‏^[22].

תספורת: המקור לכך שהאבל אסור בתספורת הוא מהאזהרה שהזהיר משה רבינו את אלעזר ואיתמר בני אהרון, כמות אחיהם נדב ואביהוא: "ראשיכם אל תפרעו" שמכאן לומדים, שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל את שערו פרע. וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו. אסור לגלח שפה וליטול צפרניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר‏^[23].
כיבוס בגדים והחלפת בגדים נקיים, רחיצה וסיכה: המקור לכך שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך הוא מהפסוק " הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת"‏^[24] שמכאן לומדים שיש לקיים דין אבלות בלבישת הבגדים ולא להחליף לבגדים חדשים ומגוהצים. הרחיצה אסורה מכיוון שגם היא בכלל "סיכה" והיא נחשבת כהכנה לסיכה, כמו שנאמר "ורחצת וסכת". וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצין‏^[25]. מי שהוא איסטניס (בעל גוף מפונק במיוחד) ויש לו צער מכך שאינו רוחץ את גופו, מותר לו לו להתרחץ במים פושרים‏^[26] כיום, במקומות חמים בהם הזיעה מרובה, נהוג להחשיב את תושבי המקום כ"אסטניס", מכיוון שבמקומות חמים בהם הזיעה מרובה והמנהג הוא להתרחץ בכל יום, צער גדול הוא לאדם שלא להתרחץ - לכל הפחות במים פושרים.

כיום נהוג{{{1}}} להחליף את הבגדים שעל הגוף שמלוכלים מאוד מזיעה, וחולצה מותר להחליף רק אם כבר לבשו אותה לפני האבלות, או אם נפלה על הארץ והתלכלכה קצת כך שאין לה מראה של בגד מכובס{{{1}}}, בשולחן ערוך כתוב עצה שמישהו אחר ילבש אותה, אפילו לזמן קצר ואז יוכל האבל ללבוש אותה. אסור לסוך גם חלק מהגוף, אך זאת נעשית אך ורק כדי להעביר את הזיעה, מותר‏^[25]. אסור להתרחץ במים חמים אפילו חלק מהגוף, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים קרים‏^[25].

יחסי אישות אסורים, כמו שנאמר על דוד המלך לאחר מלואת שבעת ימי האבל על מות בנו: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ"‏^[27] שמכך נראה שהיה אסור מקודם. אך יחוד עם אשתו מותר‏^[28]. כמו כן אסור להנשא בשבעת ימי האבלות.
נעילת מנעלים: אסור לנעול נעלי עור (נוהגים לנעול נעליים מבד או חומר אחר שאינו עור, נעליים אלו, (שאותם נועלים גם ביום כיפור ובתשעה באב) מכונים נעלי יום כיפור). המקור לאיסור הוא מהפסוק שנאמר ליחזקאל "וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ"‏^[29] מכלל שכל העם, שהיו שרויים באותה עת באבלות היו אסורין‏^[30]. אדם ההולך בדרך לבדו מחוץ לעיר מותר לנעול את המנעל עד שמגיע לעירו‏^[31].
עשיית מלאכה: אסור לאבל לעשות מלאכה, לעבוד לצורכי רווח או בהתנדבות. כרמז לאיסור נאמר בפסוק "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל"‏^[32], ומכאן למדו חז"ל "מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה". כמו כן אסור משא ומתן לצורך מסחר, ונסיעה לצורכי מסחר‏^[33]. איסור זה עומד וקיים גם על עני המתפרנס מן הצדקה כל שלושת ימים הראשונים ואחריהם, אם האבל עני כך שאם לא יעבוד לא יהיה לו כלל אוכל לאכול, עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה‏^[34]. שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין את החנות כל שבעה‏^[35]. קיימת עצה לכך: האבל מסלק את עצמו מהשותפות בקניין סודר בפני בית דין או בפני הקהל, ואז מותר השותף השני לעסוק במלאכה ואין אפילו חשש של מראית עין‏^[36].
עיטוף: תקנת חז"ל היא שהאבל יכסה את ראשו בבגד כל שהוא באופן שיכסה במקצת גם את פיו והאף, תקנה זו היא רק כאשר אין אנשים שבאו לנחמו שאז מגלה את העיטוף לכבודם. כיום אין נוהגים לעשות עיטוף, מפני שלפי המנהג העכשווי הדבר נחשב למוזר, אך יש לנהוג בעטיפה קצת, ולמשוך את הכובע קצת למטה יותר לפני העיניים‏^[37].
כפיית המיטה: בזמן חז"ל נוהג היה חיוב על האבל לכפות את כל המיטות שהיו לו בבית על פיהן. הטעם לכך הוא כפי שהתבטא בר קפרא, שהשכינה הקדושה אומרת: "דמות דיוקני נתתי בהם ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מיטותיהן עליה". המשמעות היא שהקודש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלוקים, ובעוונות האדם הוא מת ופניו נהפכים ונשתנים, וכאות אבל יש להפוך את המיטה‏^[38]. כיום נפסק בשולחן ערוך‏^[39]: "עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה".

איסור שמחה

מלבד דינים אלו האבל אסור באופן כללי בכל שמחה וצחוק. דינים אלו קיימים זמן ארוך יותר מאשר שאר ההלכות שקיימים רק בימי השבעה; הם קיימים שלושים יום, אך באבל על אחד מהוריו האיסור לשמוח ולהשתתף בשמחות קיים שנים עשר חודש‏^[40], מסיבה זו, אסור לו בשבעה להרים תינוק ולישא אותו בחיקו שמא יבוא לידי שחוק‏^[41]. אסור להשתתף בחתונות בשעה שהתזמורת פועלת בכל זמן זה‏^[42]. יש המתירין לאבל להיכנס לחתונה באופן חלקי לאכלו יחד עם המלצר, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים, אך מותר לו לשהות בחתונה כמלצר ולאכול את המנה בביתו ולא באולם.

אסור להיכנס למקום החופה שלא בשעת האכילה והתזמורת, כדי לשמוע הברכות יש מתירין, ויש האוסרים אלא יעמוד מחוץ למקום כדי לשמוע הברכות‏^[43]. אם החופה מתקיימת במקום אחר מהחתונה כגון בבית הכנסת יש המקילין להיכנס מיד אחר השבעה, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים.

אם האבל הוא אחד מאנשים המובילים את החתן והכלה לחופה, מותר לו לעשות זאת בזמן האבל אחרי השלושים, ואף מותר לו ללבוש בגדי שבת באותה שעה‏^[44], אך גם באופן זה אסור להשתתף בשמחת החתונה עצמה אלא אם כן קיום החתונה תלוי בכך שהוא ישתתף בה‏^[45].

שלבי אבלות על מת

הלוויה

ערך מורחב - אבילות

קובץ:04804r.jpg

הלוויה יהודית בהר הזיתים

בתחילת ההלוויה, שקרויה גם "חסד של אמת", קורעים לאבל קריעה סמלית בחולצתו -לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין באותו מקום, לאות אבל. במהלך הטקס, לפני ואחרי הקבורה, נהוג להספיד את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, להוציא חודשים מסוימים בהם אין מספידים, כמו בחודש ניסן. כמו כן, אומרים האבלים ביחד תפילת "קדיש יתום" ולעתים גם מספר תפילות נוספות לעילוי נשמת המת. על פי מנהג ירושלים אין צאצאיי הנפטר מלווים אותו לבית הקברות עצמו. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית בחייו, וגם כחלק מהאמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים. בספר ההלכה "קיצור שולחן ערוך" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות". -החל מרגע זה מתחילים דיני השבעה.

שבעה

לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם ונוהגים גם לעזור בענייני הבית והבישול. הסעודה הראשונה שסועד האבל לאחר שחוזר מקבורת המת, נקראת סעודת הבראה, שנערכת ומוגשת על ידי שכניו או קרוביו של האבל, ונהוג לכלול בה מאכלים עגולים, כביצים קשות ועדשים, המסמלים את הגלגל החוזר של חיים ומוות העובר על האדם. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, קריאה בתורה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. המקפידים באבלות יושבים את השבעה על הרצפה או על ספסל נמוך מאוד, ויש אף מחמירים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה. נהוג כי ביום השביעי של שבעת ימי האבל, יושבים האבלים שעה קלה לאחר תפילת שחרית ומקבלים תנחומים ולאחר מכן מקימים אותם המנחמים באמירת "קומו". לאחר מכן הם נפטרים מדיני אבילות שבעת הימים, וזאת על פי הכלל ההלכתי הידוע מקצת היום ככולו. נוהגים לאחר מכן הם עוברים לאבילות שלושים יום‏^[46]. אם במהלך ימי השבעה או השלושים חל חג, החג דוחה את ימי האבילות לגמרי, ובלבד שכבר הגיעו ימי השבעה או השלושים והאבלים נהגו חלק מהם. לפי אבא שאול, אם ביום השמיני חל יום חג, נדחית מהאבלים תקנת ה"שלושים". הסיבה לכך היא, מפני שאומרים "מקצת היום ככולו", וממילא בוקרו של היום השביעי משלים את שבעת הימים, וחלקו השני של היום נחשב כבר חלק מימי השלושים, וכאמור, לאחר שחלו ימים השלושים, דוחה החג את גזירת השלושים מהאבלים ופוטר אותם מכך‏^[47]. מרבית דיני השבעה אינם חלים בשבת.

בתום השבעה עולים האבלים לקברו של המנוח. שם נהוג להתפלל (בדרך-כלל מזמורים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל), תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קי"ט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, ואת המילה 'נשמה'. לסיום אומרים 'קדיש יתום' (מותנה בקיום מניין) ותפילת 'אל מלא רחמים'.^[48]

שלושים

השלושים נמנים החל מיום הקבורה, כלומר, 23 יום מאחר תום השבעה. במהלך השלושים חלות על האבלים דיני אבלות, אבל במידה פחותה בהרבה מימי השבעה. אסורה תספורת או גילוח ונטילת ציפורניים, אסור להתחתן (אלא אם כן התאריך נקבע קודם), רחיצה מותרת - אך אשכנזים נוהגים שלא לרחוץ במים חמים. ביום השלושים עולים האבלים לקבר והאבלים רשאים להסתפר ולהתגלח, להוציא את הבנים ואת הבנות שלהם איסור התספורת אינו פוקע אלא עד שיעור של "עד שיגער בו חברו", ונוהגים עד שלושה חודשים.

תום האבלות

בסוף תקופת השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנית בימים שקדמו לכך.

אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שלושה רגלים. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זיכרון אשתו הראשונה.

אבלות שנים עשר חודש

אבלות על אב ואם שונה בהלכה היהודית מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר - שנים עשר חודש ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת כיבוד הורים. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" (כלשון ההלכה). אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר קדיש יתום פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: שחרית, מנחה וערבית. הסיבה למנהג זה היא שעל-פי היהדות אמירת הקדיש מצילה את הנפטר מדין גיהנום.

קובץ:Yahrtzeit candle.JPG

ביום הזיכרון נהוג להדליק נר זיכרון, הנקרא גם נר נשמה

נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר על פי הכלל הידוע "מקצת היום ככולו", שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום האחרון של י"ב חודשי האבילות, כמו שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום השביעיל של ימי האבילות. התרומת הדשן‏^[49], קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז‏^[50] מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שלמרות שהתרומת הדשן נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר‏^[51].

יום זיכרון

במשך 30 שנה, ביום השנה לפטירה על פי התאריך העברי (הידוע בעדות אשכנז בשם יארצייט), נוהג האבל לצום ולהוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את ברכות הנהנין. הברכות הן לעילוי נשמת הנפטר. בקרב עדות אשכנז מקובל לעשות זאת לאחר תפילת שחרית של שבת, או בימות החול, ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת ביום הזיכרון עצמו, בעיקר בין מנחה לערבית. ביום השנה נהוג גם שבני המשפחה וחברים פוקדים את הקבר, וקוראים פרקי תהילים. עוד נהוג ביום השנה לומר קדיש, להדליק נר נשמה שבנוי לדלוק במשך כיממה שלמה.

אבלות ישנה

לעתים יש ביהדות אבל על דבר שקרה בעבר ועברו ימי אבלו. כלומר, חזרה השגרה לחיים ואז מכניסים שוב את האבל וחוזרים להתבונן בו. כשמעוררים מחדש אבלות שעברה, זה נקרא אבלות ישנה ^[52]. בדרך כלל המושג מתייחס לאבלות על חורבן בית המקדש.

דוגמאות לכך הן ימי הזיכרון, וצומות החורבן. בגלל ההבדל שבין אבלות חדשה לאבלות ישנה, גם סדר הדברים הוא אחר. באבלות חדשה, מגיע המאורע עליו מתאבלים, אז מתאבלים עליו ויוצאים מהאבל לאט לאט. לעומת זאת, באבלות ישנה המטרה היא לעורר את הרגש לצער שעבר מזמן ולכן התהליך הוא אחר - לאט לאט נכנסים לאבל עד שמגיעים לשיאו. דוגמה טובה לכך הם ימי בין המצרים ואחריהם תשעת הימים ושבוע שחל בו, כשמגיעים לבסוף לצום תשעה באב. לעומת אבלות חדשה שתהליך ההשתחררות הוא ארוך, באבלות ישנה התהליך מואץ. בתשעה באב עצמו, אחרי חצות, כבר מפסיקים חלק מדיני האבלות. חלקם מפסיקים בערב, וחלקם נשארים עד חצות היום למחרת. בעשירי באב, בסוף היום, כבר חוזרים לשגרה מלאה.^[53]

ראו גם

כבוד המת

לקריאה נוספת

קיצור שולחן ערוך, סימן קצה-רכא
יקותיאל יהודה גרינוואלד, כל בו על אבלות, הוצאת פלדהיים.
ניסן רובין, קץ החיים - טקסי קבורה ואבל במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
גבריאל גולדמן, מעולם ועד עולם - ספר הדרכה לאבלים לכלל עדות ישראל, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, תשס"ו.

תבנית:ויקישיבה (מבוסס על אנציקלופדיה הלכתית רפואית)

הערות שוליים

↑ ^1.0 ^1.1 תבנית:רמב"ם.
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ רש"י לסוכה דף כה. ד"ה טירדא דרשות
↑ ראה מדרש רבה נח פרשה ל"ב, [ http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%99_%D7%99%D7%A7%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%96_%D7%90 כלי יקר בראשית ה ז].
↑ הל' אבל פרק יג הלכה יב
↑ ראה במאמרו של הרב משה צוריאל מנהגי אבלות שאינם ראויים באתר ישיבה
↑ מורה נבוכים ח"ג סוף פרק מא
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ רעיון זה חוזר בויקרא י"ט. ראו גם ירמיהו ט"ז ו'
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:רמב"ם הלכות ו - ח.
↑ ^17.0 ^17.1 תבנית:רמב"ם.
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ רמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים הלכות אבל פי"ג הי"א.
↑ תבנית:בבלי
↑ ראו שולחן ערוך יורה דעה שצט:ג
↑ תבנית:רמב"ם ראו פרטים להלן
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ ^25.0 ^25.1 ^25.2 תבנית:רמב"ם.
↑ בשם שולחן ערוך ס"ג.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:בבלי.
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ תבנית:תנ"ך.
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ תבנית:רמב"ם.
↑ פני ברוך באתר hebrewbooks.
↑ תבנית:שולחן ערוך, רמ"א ומגן אברהם ושפתי כהן.
↑ תבנית:בבלי, על פי פירוש רש"י שם, וברש"י כתב יד המובא במהדורת עוז והדר.
↑ יורה דעה סימן שפ"ז
↑ תבנית:שולחן ערוך.
↑ תבנית:שולחן ערוך.
↑ רמ"א בתבנית:שולחן ערוך.
↑ מחבר בתבנית:שולחן ערוך.
↑ בתבנית:שולחן ערוך כתוב "קצת בגדי שבת" והש"ך מביא גרסת אחרת ללא המילה "קצת" ופוסק "וכן נוהגין".
↑ ט"ז בשולחן ערוך שצ"א ג ס"ק ד.
↑ תבנית:רמב"ם. וראה עוד בשיעורו של הרב עובדיה יוסף.
↑ תבנית:בבלי.
↑ http://www.zal.co.il/infopage.asp?webid=45
↑ סימן רצ"ב
↑ שו"ת רדב"ז אבן העזר סימן תתצ"ה (תנ"ד)
↑ יורה דעה שצ"ה.
↑ מאמר בו הרב גבריאל גולדמן מגדיר את ההבדל בפסקה "בין אבלות אישית לאבלות לאומית".
↑ הרב שמעון קליין משווה בין אבלות ישנה לאבלות חדשה במאמר "מי"ז ל-ט' במעגלים", פסקה "מעגל שני". Yeshiva.org.il.

[הערה_א-1] 1.0 ^1.1 תבנית:רמב"ם.

[2] תבנית:רמב"ם.

[3] רש"י לסוכה דף כה. ד"ה טירדא דרשות

[4] ראה מדרש רבה נח פרשה ל"ב, [ http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%99_%D7%99%D7%A7%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%96_%D7%90 כלי יקר בראשית ה ז].

[5] הל' אבל פרק יג הלכה יב

[6] ראה במאמרו של הרב משה צוריאל מנהגי אבלות שאינם ראויים באתר ישיבה

[7] מורה נבוכים ח"ג סוף פרק מא

[8] תבנית:תנ"ך.

[9] רעיון זה חוזר בויקרא י"ט. ראו גם ירמיהו ט"ז ו'

[10] תבנית:תנ"ך.

[11] תבנית:תנ"ך.

[12] תבנית:תנ"ך.

[13] תבנית:תנ"ך.

[14] תבנית:תנ"ך.

[15] תבנית:תנ"ך.

[16] תבנית:רמב"ם הלכות ו - ח.

[הערה_ב-17] 17.0 ^17.1 תבנית:רמב"ם.

[18] תבנית:רמב"ם.

[19] רמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים הלכות אבל פי"ג הי"א.

[20] תבנית:בבלי

[21] ראו שולחן ערוך יורה דעה שצט:ג

[22] תבנית:רמב"ם ראו פרטים להלן

[23] תבנית:רמב"ם.

[24] תבנית:תנ"ך.

[הערה_ג-25] 25.0 ^25.1 ^25.2 תבנית:רמב"ם.

[26] בשם שולחן ערוך ס"ג.

[27] תבנית:תנ"ך.

[28] תבנית:רמב"ם.

[29] תבנית:תנ"ך.

[30] תבנית:בבלי.

[31] תבנית:רמב"ם.

[32] תבנית:תנ"ך.

[33] תבנית:רמב"ם.

[34] תבנית:רמב"ם.

[35] תבנית:רמב"ם.

[36] פני ברוך באתר hebrewbooks.

[37] תבנית:שולחן ערוך, רמ"א ומגן אברהם ושפתי כהן.

[38] תבנית:בבלי, על פי פירוש רש"י שם, וברש"י כתב יד המובא במהדורת עוז והדר.

[39] יורה דעה סימן שפ"ז

[40] תבנית:שולחן ערוך.

[41] תבנית:שולחן ערוך.

[42] רמ"א בתבנית:שולחן ערוך.

[43] מחבר בתבנית:שולחן ערוך.

[44] בתבנית:שולחן ערוך כתוב "קצת בגדי שבת" והש"ך מביא גרסת אחרת ללא המילה "קצת" ופוסק "וכן נוהגין".

[45] ט"ז בשולחן ערוך שצ"א ג ס"ק ד.

[46] תבנית:רמב"ם. וראה עוד בשיעורו של הרב עובדיה יוסף.

[47] תבנית:בבלי.

[48] ttp://www.zal.co.il/infopage.asp?webid=45

[49] סימן רצ"ב

[50] שו"ת רדב"ז אבן העזר סימן תתצ"ה (תנ"ד)

[51] יורה דעה שצ"ה.

[52] מאמר בו הרב גבריאל גולדמן מגדיר את ההבדל בפסקה "בין אבלות אישית לאבלות לאומית".

[53] הרב שמעון קליין משווה בין אבלות ישנה לאבלות חדשה במאמר "מי"ז ל-ט' במעגלים", פסקה "מעגל שני". Yeshiva.org.il.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-#הפניה [[אבלות]]
+[[קובץ:OaklandCemetery-RoobinHeadstone.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מצבה ב-"new Jewish section" בבית הקברות אוקלנד, ב[[אטלנטה]], שב[[ג'ורג'יה]], [[ארצות הברית]].]]
+ב[[הלכה]], '''אֲבֵלוּת''' היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.
+==מקור המצווה==
+בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק ב[[פרשת שמיני]], שנאמר על ידי [[אהרון הכהן]] אחרי מות שני בניו [[נדב ואביהוא]]: {{ציטוטון|ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם}}{{הערה|שם=הערה_א|{{רמב"ם|שופטים|אבל|א|א}}.}}. מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחית מפניה [[איסור טומאה לכוהן]]{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ב|ו}}.}}
+עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על [[יוסף הצדיק]] שעשה לאביו אבלות שבעה ימים {{ציטוטון|ויעש לאביו אבל שבעת ימים}}. למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. [[משה רבנו]] הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה{{הערה|שם=הערה_א}}.
+==טעם האבלות==
+האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר{{הערה|רש"י לסוכה דף כה. ד"ה טירדא דרשות}}. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"{{הערה|1=ראה מדרש רבה נח פרשה ל"ב, [ http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%99_%D7%99%D7%A7%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%96_%D7%90 כלי יקר בראשית ה ז].}}. וכמו שכתב הרמב"ם{{הערה|הל' אבל פרק יג הלכה יב}} {{ציטוטון|אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו}}{{הערה|1=ראה במאמרו של הרב משה צוריאל [http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4460 מנהגי אבלות שאינם ראויים] באתר [[ישיבה (אתר אינטרנט)|ישיבה]]}}.
+מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על ה[[טראומה נפשית|טראומה]] הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עימו כל חייו כתחושת [[שכול]] תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים ל[[ניחום אבלים]]. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם {{ציטוטון|כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל}}{{הערה|מורה נבוכים ח"ג סוף פרק מא}}.
+פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.
+==אבלות ב[[תנ"ך]]==
+בספר [[דברים]]{{הערה|{{תנ"ך|דברים|יד|א}}.}} מובא הציווי: {{ציטוטון|לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת}}. המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל{{הערה|רעיון זה חוזר ב[[ויקרא]] י"ט. ראו גם [[ירמיהו]] ט"ז ו'}}.
+אבלו הכבד של [[יעקב אבינו]] על [[יוסף]], התבטא בקריעת בגדים וביגון קודר{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|לז|לד}}.}} {{ציטוטון| וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים}} (אף שההלכה קובעת אבל על ילד למשך שלושים יום). זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|נ|י}}.}}. מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל [[דוד המלך]] על [[שאול המלך|שאול]] ו[[יהונתן]], ואבלו על בנו [[אבשלום]]. מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: {{ציטוטון|וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.}}{{הערה|{{תנ"ך|שמואל ב|יט|א}}.}}. בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: "הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו"{{הערה|{{תנ"ך|שמואל ב|א}}.}}.
+מספר ירמיהו{{הערה|{{תנ"ך|ירמיהו|טז}}.}} ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים. {{ציטוט|מרכאות=כו|תוכן= כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת. ד מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.    ה כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים. ו וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם. ז וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם '''כּוֹס תַּנְחוּמִים''' עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. ח '''וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת'''}}.
+ב[[מגילת אסתר]] מופיע הביטוי בהקשר נוסף: "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ '''אָבֵל''' וַחֲפוּי רֹאשׁ"{{הערה|{{תנ"ך|אסתר|ו|יב}}.}}
+בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות '''מקוננות''': נשים שהתמחו ב[[קינה]]. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי.
+==גדרי האבלות==
+===על מי מתאבלים===
+לפי ה[[הלכה]] היהודית, אָבֵל הוא אדם שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן/בת זוג, בן, בת. למרות שמהתורה האבלות היא רק על אח ואחות מאב אך לא לאחים ואחיות מצד האם וכן לא לבן/בת זוג, תיקנו חז"ל שקיימת אבלות גם לקרובים אלו. קיימת אבלות אף על [[נפל]] שהוא תינוק שמת בתוך שלושים יום מהיוולדו, אך לא קיימת אבלות על תינוק שנולד מת או באופן שלא היה יכול לחיות כגון מחותך לחתיכות{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|א}} הלכות ו - ח.}}.
+על פי היהדות, מתאבד ודאי שהרג עצמו מתוך מודעות - אין מתאבלים עליו, לא קורעים עליו ולא מספידים אותו. בימינו נוהגים להקל בהלכה זו, בין השאר מתוך הנחה שיש לתלות במצבים נפשיים קשים הקרובים ל'אונס', שהם שגרמו לו לשים קץ לנפשו, ואולי המתאבד התחרט ברגע האחרון.
+לא קיימים דיני אבלות על אנשים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ביודעין ובזדון{{הערה|שם=הערה_ב|{{רמב"ם|אבל|א|י}}.}}, או על [[אפיקורוס (יהדות)|אפיקורוס]], [[מומר]] או [[מוסר (הלכה)|מוסר]], ולא עוד, אלא שאחיהם ושאר קרוביהם לובשין בגדי שבת, ואוכלים ושותים ושמחים, על כך שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא ובכך הם מקיימים את הפסוק {{ציטוטון|משנאיך ה' אשנא}}{{הערה|שם=הערה_ב}}.
+===זמן האבלות===
+האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת. בתקופה שבין המוות ל[[קבורה (יהדות)|קבורה]], נמצא [[קרוב משפחה|קרוב המשפחה]] במצב ביניים והוא מוגדר כ'''[[אנינות|אונן]]''', שזהו מצב של אבלות חלקית ובו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|א|ב}}.}}.
+עם כל מנהגי האבלות, יש לזכור שאבלות מופרזת מורחקת ביהדות: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי... שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש"{{הערה|רמב"ם, [[משנה תורה]], ספר שופטים הלכות אבל פי"ג הי"א.}}. בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים {{ציטוטון|שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת}}.[[רב הונא]] אף קבע כי {{ציטוטון|המתקשה על מתו יותר מדי על מת אחר הוא בוכה}}. כך גם הזהיר אשה שהתגוררה בשכנותו שאחד מבניה מת, שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי במידה והיא ממשיכה בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה{{הערה|{{בבלי|מועד קטן|כז|ב}}}}.
+=== אבלות תכופה ===
+מי שמתו לו קרובים בהפרשים קצרים - מקיים דיני אבלות קלים יותר.
+===רגל מפסיק אבלות===
+אם חל [[ראש השנה]], [[יום כיפור]] או אחד מ[[שלוש רגלים]] במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות. כאשר המוות מתרחש ב[[חול המועד]] [[פסח]], נערכת השבעה בתום ימי החג. לעומת זאת, על אדם שמת ב[[חול המועד]] [[סוכות]] יושבים שבעה לאחר הרגל<ref>ראו שולחן ערוך יורה דעה שצט:ג</ref>, למרות ש[[שמיני עצרת]] מהווה "רגל בפני עצמו", מפני שהוא סמוך לסוכות "לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל". בכוחם של חגים גם להפחית או אף לבטל את מניין ימי השלושים.
+==דיני האבלות==
+[[קובץ:נעלי יום כיפור ותשעה באב057.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בתמונה: נעל שאינה מעור. על פי ההלכה, לאבלים אסור לנעול נעליים מעור. איסור דומה חל גם ב[[יום כיפור]] וב[[תשעה באב]].]]
+===אחד עשר דיני אבלות===
+על אבלים חלים אחד עשר איסורים: להסתפר, לכבס בגדים, להתרחץ, לסוך את הגוף בשמן למטרת הנאה, [[תשמיש המיטה]], לנעול נעליים מ[[עור]], לעשות מלאכה וללמוד [[תורה]]. כמו כן אבלים חייבים לכפות {{כלומר?|מזה לכפות מיטה?}} את כל המיטות בבית, ועיטוף{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה}} ראו פרטים להלן}}.
+* תספורת: המקור לכך שהאבל אסור בתספורת הוא מהאזהרה שהזהיר [[משה רבינו]] את [[אלעזר]] ו[[איתמר הכהן|איתמר]] בני אהרון, כמות אחיהם [[נדב]] ו[[אביהוא]]: {{ציטוטון|ראשיכם אל תפרעו}} שמכאן לומדים, שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל את שערו פרע. וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו. אסור לגלח שפה וליטול צפרניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה|ב}}.}}.
+* כיבוס בגדים והחלפת בגדים נקיים, רחיצה וסיכה: המקור לכך שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך הוא מהפסוק {{ציטוטון| הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת}}{{הערה|{{תנ"ך|שמואל ב |יד|ב}}.}} שמכאן לומדים שיש לקיים דין אבלות בלבישת הבגדים ולא להחליף לבגדים חדשים ומגוהצים. הרחיצה אסורה מכיוון שגם היא בכלל "סיכה" והיא נחשבת כהכנה לסיכה, כמו שנאמר {{ציטוטון|ורחצת וסכת}}. וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצין{{הערה|שם=הערה_ג|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה|ג}}.}}. מי שהוא [[איסטניס]] (בעל גוף מפונק במיוחד) ויש לו צער מכך שאינו רוחץ את גופו, מותר לו לו להתרחץ במים פושרים{{הערה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47632&hilite=66ee1cb1-2244-4715-9512-ef855654fc9e&st=%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA&pgnum=193 בשם שולחן ערוך ס"ג].}} כיום, במקומות חמים בהם הזיעה מרובה, נהוג להחשיב את תושבי המקום כ"אסטניס", מכיוון שבמקומות חמים בהם הזיעה מרובה והמנהג הוא להתרחץ בכל יום, צער גדול הוא לאדם שלא להתרחץ - לכל הפחות במים פושרים.
+כיום נהוג{{מקור}} להחליף את הבגדים שעל הגוף שמלוכלים מאוד מזיעה, ו[[חולצה]] מותר להחליף רק אם כבר לבשו אותה לפני האבלות, או אם נפלה על הארץ והתלכלכה קצת כך שאין לה מראה של בגד מכובס{{מקור}}, בשולחן ערוך כתוב עצה שמישהו אחר ילבש אותה, אפילו לזמן קצר ואז יוכל האבל ללבוש אותה. אסור לסוך גם חלק מהגוף, אך זאת נעשית אך ורק כדי להעביר את הזיעה, מותר{{הערה|שם=הערה_ג}}. אסור להתרחץ במים חמים אפילו חלק מהגוף, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים קרים{{הערה|שם=הערה_ג}}.
+* [[יחסי אישות (יהדות)|יחסי אישות]] אסורים, כמו שנאמר על [[דוד המלך]] לאחר מלואת שבעת ימי האבל על מות בנו: {{ציטוטון|וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ}}{{הערה|{{תנ"ך|שמואל|ב|יב}}.}} שמכך נראה שהיה אסור מקודם. אך [[יחוד]] עם אשתו מותר{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה|ה}}.}}. כמו כן אסור להנשא בשבעת ימי האבלות.
+* נעילת מנעלים: אסור לנעול [[נעליים|נעלי עור]] (נוהגים לנעול נעליים מ[[בד]] או חומר אחר שאינו עור, נעליים אלו, (שאותם נועלים גם ביום כיפור ובתשעה באב) מכונים [[נעלי יום כיפור]]). המקור לאיסור הוא מהפסוק שנאמר ליחזקאל {{ציטוטון|וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ}}{{הערה|{{תנ"ך|יחזקאל|כד|יז}}.}} מכלל שכל העם, שהיו שרויים באותה עת באבלות היו אסורין{{הערה|{{בבלי|מועד קטן|טו|ב}}.}}. אדם ההולך בדרך לבדו מחוץ לעיר מותר לנעול את המנעל עד שמגיע לעירו{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה|ו}}.}}.
+* עשיית מלאכה: אסור לאבל לעשות מלאכה, לעבוד לצורכי רווח או בהתנדבות. כרמז לאיסור נאמר בפסוק {{ציטוטון|וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל}}{{הערה|{{תנ"ך|עמוס|ח|י}}.}}, ומכאן למדו חז"ל {{ציטוטון|מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה}}. כמו כן אסור משא ומתן לצורך מסחר, ונסיעה לצורכי מסחר{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה|ז}}.}}. איסור זה עומד וקיים גם על עני המתפרנס מן הצדקה כל שלושת ימים הראשונים ואחריהם, אם האבל [[עני]] כך שאם לא יעבוד לא יהיה לו כלל אוכל לאכול, עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה|ח}}.}}. שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין את החנות כל שבעה{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|אבל|ה|ט}}.}}. קיימת עצה לכך: האבל מסלק את עצמו מהשותפות ב[[קניין סודר]] בפני בית דין או בפני הקהל, ואז מותר השותף השני לעסוק במלאכה ואין אפילו חשש של [[מראית עין]]{{הערה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47632&hilite=66ee1cb1-2244-4715-9512-ef855654fc9e&st=%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA&pgnum=190 פני ברוך] באתר [[hebrewbooks]].}}.
+* עיטוף: תקנת חז"ל היא שהאבל יכסה את ראשו בבגד כל שהוא באופן שיכסה במקצת גם את פיו והאף, תקנה זו היא רק כאשר אין אנשים שבאו לנחמו שאז מגלה את העיטוף לכבודם. כיום אין נוהגים לעשות עיטוף, מפני שלפי המנהג העכשווי הדבר נחשב למוזר, אך יש לנהוג בעטיפה קצת, ולמשוך את הכובע קצת למטה יותר לפני העיניים{{הערה|{{שולחן ערוך|יורה דעה|אבלות|שפו|א}}, רמ"א ו[[מגן אברהם]] ו[[שפתי כהן]].}}.
+* כפיית המיטה: בזמן חז"ל נוהג היה חיוב על האבל לכפות את כל המיטות שהיו לו בבית על פיהן. הטעם לכך הוא כפי שהתבטא [[בר קפרא]], שה[[שכינה]] הקדושה אומרת: {{ציטוטון|דמות דיוקני נתתי בהם ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מיטותיהן עליה}}. המשמעות היא שהקודש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלוקים, ובעוונות האדם הוא מת ופניו נהפכים ונשתנים, וכאות אבל יש להפוך את המיטה{{הערה|{{בבלי|מועד קטן|טו|ב}}, על פי פירוש רש"י שם, וברש"י כתב יד המובא במהדורת [[עוז והדר]].}}. כיום נפסק בשולחן ערוך{{הערה|יורה דעה סימן שפ"ז}}: {{ציטוטון|עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה}}.
+===איסור שמחה===
+מלבד דינים אלו האבל אסור באופן כללי בכל שמחה וצחוק. דינים אלו קיימים זמן ארוך יותר מאשר שאר ההלכות שקיימים רק בימי השבעה; הם קיימים שלושים יום, אך באבל על אחד מהוריו האיסור לשמוח ולהשתתף בשמחות קיים שנים עשר חודש{{הערה|{{שולחן ערוך|יורה דעה|שצא|ב}}.}}, מסיבה זו, אסור לו בשבעה להרים תינוק ולישא אותו בחיקו שמא יבוא לידי שחוק{{הערה|{{שולחן ערוך|יורה דעה|שצא|א}}.}}. אסור להשתתף בחתונות בשעה שהתזמורת פועלת בכל זמן זה{{הערה|רמ"א ב{{שולחן ערוך|יורה דעה|שצא|ג}}.}}. יש המתירין לאבל להיכנס לחתונה באופן חלקי לאכלו יחד עם ה[[מלצר]], אך ה[[רמ"א]] פוסק כדעת האוסרים, אך מותר לו לשהות בחתונה כ[[מלצר]] ולאכול את המנה בביתו ולא באולם.
+אסור להיכנס למקום ה[[חופה]] שלא בשעת האכילה והתזמורת, כדי לשמוע הברכות יש מתירין, ויש האוסרים אלא יעמוד מחוץ למקום כדי לשמוע הברכות{{הערה|מחבר ב{{שולחן ערוך|יורה דעה|שצא|ג}}.}}. אם החופה מתקיימת במקום אחר מהחתונה כגון ב[[בית הכנסת]] יש המקילין להיכנס מיד אחר השבעה, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים.
+אם האבל הוא אחד מאנשים המובילים את החתן והכלה לחופה, מותר לו לעשות זאת בזמן האבל אחרי השלושים, ואף מותר לו ללבוש בגדי שבת באותה שעה{{הערה|ב{{שולחן ערוך|יורה דעה|שצא|א}} כתוב "קצת בגדי שבת" וה[[ש"ך]] מביא גרסת אחרת ללא המילה "קצת" ופוסק "וכן נוהגין".}}, אך גם באופן זה אסור להשתתף בשמחת החתונה עצמה אלא אם כן קיום החתונה תלוי בכך שהוא ישתתף בה{{הערה|[[ט"ז]] בשולחן ערוך שצ"א ג ס"ק ד.}}.
+==שלבי אבלות על מת==
+===הלוויה===
+{{ערך מורחב|הלוויה}}
+[[קובץ:04804r.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הלוויה יהודית ב[[בית הקברות הר הזיתים|הר הזיתים]]]]
+בתחילת ה[[הלוויה]], שקרויה גם "חסד של אמת", קורעים לאבל קריעה סמלית בחולצתו -לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין  באותו מקום, לאות אבל. במהלך הטקס, לפני ואחרי הקבורה, נהוג ל[[הספד|הספיד]] את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, להוציא חודשים מסוימים בהם אין מספידים, כמו בחודש ניסן. כמו כן, אומרים האבלים ביחד תפילת "[[קדיש יתום]]" ולעתים גם מספר תפילות נוספות ל[[עילוי נשמה|עילוי נשמת המת]]. על פי מנהג ירושלים אין צאצאיי הנפטר מלווים אותו לבית הקברות עצמו. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן ל[[נשמה]] נצחית בחייו, וגם כחלק מהאמונה ב[[השארות הנפש]] ו[[תחיית המתים]]. בספר ההלכה "[[קיצור שולחן ערוך]]" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות". -החל מרגע זה מתחילים דיני השבעה.
+===שבעה===
+לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים ל[[ניחום אבלים|נחמם]] ונוהגים גם לעזור בענייני הבית והבישול. הסעודה הראשונה שסועד האבל לאחר שחוזר מ[[קבורה (יהדות)|קבורת המת]], נקראת [[סעודת הבראה]], שנערכת ומוגשת על ידי שכניו או קרוביו של האבל, ונהוג לכלול בה מאכלים עגולים, כ[[ביצה קשה|ביצים קשות]] ו[[עדשים]], המסמלים את הגלגל החוזר של חיים ומוות העובר על האדם. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: [[לימוד תורה]] (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, [[רחיצה]], סיכה, נעילת הסנדל, [[תשמיש המיטה]], קריאה בתורה, שאילת שלום, ביגוד חדש, [[גיהוץ]], [[גילוח]] ו[[תספורת]], בילויים וכל מיני שמחה. המקפידים באבלות יושבים את השבעה על הרצפה או על ספסל נמוך מאוד, ויש אף מחמירים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה.  נהוג כי ביום השביעי של שבעת ימי האבל, יושבים האבלים שעה קלה לאחר תפילת שחרית ומקבלים תנחומים ולאחר מכן מקימים אותם המנחמים באמירת "קומו". לאחר מכן הם נפטרים מדיני אבילות שבעת הימים, וזאת על פי הכלל ההלכתי הידוע [[מקצת היום ככולו]]. נוהגים  לאחר מכן הם עוברים לאבילות שלושים יום{{הערה|1={{רמב"ם|שופטים|אבל|ז|ב}}. וראה עוד  [http://www.shasnik.co.il/%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%9B%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95__-_%D7%A6%D7%A4%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%A8%D7%9F_%D7%94%D7%92%D7%A8_%D7%A2_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/403.html בשיעורו] של הרב [[עובדיה יוסף]].}}. אם במהלך ימי השבעה או השלושים חל חג, החג דוחה את ימי האבילות לגמרי, ובלבד שכבר הגיעו ימי השבעה או השלושים והאבלים נהגו חלק מהם. לפי [[אבא שאול]], אם ביום השמיני חל יום חג, נדחית מהאבלים תקנת ה"שלושים". הסיבה  לכך היא, מפני שאומרים "מקצת היום ככולו", וממילא בוקרו של היום השביעי משלים את שבעת הימים, וחלקו השני של היום נחשב כבר חלק מימי השלושים, וכאמור, לאחר שחלו ימים השלושים, דוחה החג את גזירת השלושים מהאבלים ופוטר אותם מכך{{הערה|{{בבלי|מועד קטן|יט|א}}.}}. מרבית דיני השבעה אינם חלים בשבת.
+בתום השבעה עולים האבלים לקברו של המנוח. שם נהוג להתפלל (בדרך-כלל מזמורים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל), תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קי"ט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, ואת המילה 'נשמה'. לסיום אומרים 'קדיש יתום' (מותנה בקיום [[מניין]]) ותפילת '[[אל מלא רחמים]]'.<ref>http://www.zal.co.il/infopage.asp?webid=45</ref>
+===שלושים===
+השלושים נמנים החל מיום הקבורה, כלומר, 23 יום מאחר תום השבעה. במהלך השלושים חלות על האבלים דיני אבלות, אבל במידה פחותה בהרבה מימי השבעה. אסורה תספורת או גילוח ונטילת ציפורניים, אסור להתחתן (אלא אם כן התאריך נקבע קודם), רחיצה מותרת - אך אשכנזים נוהגים שלא לרחוץ במים חמים. ביום השלושים עולים האבלים לקבר והאבלים רשאים להסתפר ולהתגלח, להוציא את הבנים ואת הבנות שלהם איסור התספורת אינו פוקע אלא עד שיעור של "עד שיגער בו חברו", ונוהגים עד שלושה חודשים.
+===תום האבלות===
+בסוף תקופת השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנית בימים שקדמו לכך.
+אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שלושה רגלים. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זיכרון אשתו הראשונה.
+===אבלות שנים עשר חודש===
+אבלות על אב ואם שונה בהלכה היהודית מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר - שנים עשר חודש ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת [[כיבוד הורים]]. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" (כלשון ההלכה). אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר [[קדיש|קדיש יתום]] פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: [[תפילת שחרית|שחרית]], [[תפילת מנחה|מנחה]] ו[[תפילת ערבית|ערבית]]. הסיבה למנהג זה היא שעל-פי ה[[יהדות]] אמירת ה[[קדיש]] מצילה את הנפטר מדין [[גיהנום]].
+[[קובץ:Yahrtzeit candle.JPG|שמאל|ממוזער|220px|ביום הזיכרון נהוג להדליק נר זיכרון, הנקרא גם [[נר נשמה]]]]
+נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר על פי הכלל הידוע "[[מקצת היום ככולו]]", שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום האחרון של י"ב חודשי האבילות, כמו שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום השביעיל של ימי האבילות.  ה[[תרומת הדשן (ספר)|תרומת הדשן]]{{הערה|סימן רצ"ב}}, קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך ה[[רדב"ז]]{{הערה|1=שו"ת רדב"ז [[אבן העזר]] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1952&st=&pgnum=334 סימן תתצ"ה] (תנ"ד)}} מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כ[[סימן]] מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שלמרות שה[[תרומת הדשן]] נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם "מקצת היום ככולו", מפני ש[[ספק דרבנן לקולא]]. לעומת זאת, ב[[ערוך השולחן]] נפסק להלכה להחמיר{{הערה|1=[http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A9%D7%A6%D7%94 יורה דעה שצ"ה].}}.
+===יום זיכרון===
+במשך 30 שנה, ביום השנה לפטירה על פי [[הלוח העברי|התאריך העברי]] (הידוע בעדות אשכנז בשם '''[[יארצייט]]'''), נוהג האבל [[צום|לצום]] ולהוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את [[ברכות הנהנין]]. הברכות הן ל[[עילוי נשמה|עילוי נשמת]] הנפטר. בקרב עדות [[אשכנז]] מקובל לעשות זאת לאחר [[תפילת שחרית של שבת]], או בימות החול, ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת ביום הזיכרון עצמו, בעיקר בין [[תפילת מנחה|מנחה]] ל[[תפילת ערבית|ערבית]]. ביום השנה נהוג גם שבני המשפחה וחברים פוקדים את הקבר, וקוראים פרקי תהילים. עוד נהוג ביום השנה לומר [[קדיש]], להדליק [[נר נשמה]] שבנוי לדלוק במשך כיממה שלמה.
+==אבלות ישנה==
+לעתים יש ביהדות אבל על דבר שקרה בעבר ועברו ימי אבלו. כלומר, חזרה השגרה לחיים ואז מכניסים שוב את האבל וחוזרים להתבונן בו. כשמעוררים מחדש אבלות שעברה, זה נקרא '''אבלות ישנה''' <ref>[http://209.85.135.104/search?q=cache:ZfzcVQnx6a8J:www.kipa.co.il/upload/users_files/882.PDF+%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA+%D7%99%D7%A9%D7%A0%D7%94&hl=iw&ct=clnk&cd=1 מאמר] בו הרב גבריאל גולדמן מגדיר את ההבדל בפסקה "בין אבלות אישית לאבלות לאומית".</ref>. בדרך כלל המושג מתייחס לאבלות על חורבן [[בית המקדש]].
+דוגמאות לכך הן [[יום הזיכרון|ימי הזיכרון]], ו[[תענית#סוגי התעניות|צומות החורבן]]. בגלל ההבדל שבין אבלות חדשה לאבלות ישנה, גם סדר הדברים הוא אחר. באבלות חדשה, מגיע המאורע עליו מתאבלים, אז מתאבלים עליו ויוצאים מהאבל לאט לאט. לעומת זאת, באבלות ישנה המטרה היא לעורר את הרגש לצער שעבר מזמן ולכן התהליך הוא אחר - לאט לאט נכנסים לאבל עד שמגיעים לשיאו. דוגמה טובה לכך הם [[ימי בין המצרים]] ואחריהם [[ימי בין המצרים#תשעת הימים|תשעת הימים]] ו[[ימי בין המצרים#שבוע שחל בו תשעה באב|שבוע שחל בו]], כשמגיעים לבסוף לצום [[תשעה באב]]. לעומת אבלות חדשה שתהליך ההשתחררות הוא ארוך, באבלות ישנה התהליך מואץ. בתשעה באב עצמו, אחרי חצות, כבר מפסיקים חלק מדיני האבלות. חלקם מפסיקים בערב, וחלקם נשארים עד חצות היום למחרת. בעשירי באב, בסוף היום, כבר חוזרים לשגרה מלאה.<ref>הרב שמעון קליין משווה בין אבלות ישנה לאבלות חדשה במאמר "[http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=444&id=70&q=%E0%E1%EC%E5%FA%20%E9%F9%F0%E4#5a מי"ז ל-ט' במעגלים]", פסקה "מעגל שני". [http://www.yeshiva.org.il Yeshiva.org.il].</ref>
+==ראו גם==
+* [[כבוד המת]]
+==לקריאה נוספת==
+* '''[[קיצור שולחן ערוך]]''', סימן קצה-רכא
+* יקותיאל יהודה גרינוואלד, '''כל בו על אבלות''', הוצאת פלדהיים.
+* [[ניסן רובין]], '''קץ החיים - טקסי קבורה ואבל במקורות חז"ל''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1997.
+* גבריאל גולדמן, '''מעולם ועד עולם - ספר הדרכה לאבלים לכלל עדות ישראל''', המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, תשס"ו.
+* {{ויקישיבה|אבלות ואנינות}} (מבוסס על [[אנציקלופדיה הלכתית רפואית]])
+== הערות שוליים ==
+{{הערות שוליים|טורים=כן}}

אבילות: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־02:44, 8 באוגוסט 2012

תוכן עניינים

מקור המצווה

טעם האבלות

אבלות בתנ"ך

גדרי האבלות

על מי מתאבלים

זמן האבלות

אבלות תכופה

רגל מפסיק אבלות

דיני האבלות

אחד עשר דיני אבלות

איסור שמחה

שלבי אבלות על מת

הלוויה

שבעה

שלושים

תום האבלות

אבלות שנים עשר חודש

יום זיכרון

אבלות ישנה

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

הערות שוליים

תפריט ניווט

אבילות: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־02:44, 8 באוגוסט 2012

מקור המצווה

טעם האבלות

אבלות בתנ"ך

גדרי האבלות

על מי מתאבלים

זמן האבלות

אבלות תכופה

רגל מפסיק אבלות

דיני האבלות

אחד עשר דיני אבלות

איסור שמחה

שלבי אבלות על מת

הלוויה

שבעה

שלושים

תום האבלות

אבלות שנים עשר חודש

יום זיכרון

אבלות ישנה

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

הערות שוליים

תפריט ניווט

חיפוש