פרשני:בבלי:סוכה יא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה יא ב

חברותא[עריכה]

בעינן כנף אחד ולא שנים אף בשעת פתיל, היינו, גם בשעת הטלתם בבגד צריך שיהיו הציציות תלויין בכנף אחד, ולא יהיה מונח חוט אחד על שתי כנפות, ולא נאמרה הלכה זו רק בשעת קשירתם, והרי ליכא (שהרי הוא לא עשה כן).
להכי קא משמע לן שמואל, שהלכה זו נאמרה רק בשעת קשירתם, אבל לתלותן מותר על שתי כנפות כאחד.
ומקשה הגמרא על שיטת רב:
מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: תלאן לציציות בכנף הבגד, כשהן עדיין חוט אחד הכפול לארבעה, וקשרן, ולא פסק ראשי חוטין שלהן קודם הקשירה, הרי הן פסולין.
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, פסולין לעולם, ולא מועיל לחותכם לאחר הקשירה. ותיובתא דרב, המכשיר כשפסקן אחר קשירתם משום "דפסיקתן זוהי עשייתן", וכאילו נעשו עתה בהכשר גמור?! ומתרצת הגמרא: אמר לך רב: מאי "פסולין" שנאמר בברייתא? פסולין עד שיפסקו. אבל אחר שנפסקו, אפילו פסקן אחרי הקשירה, הרי הם כשרים, הואיל ופסיקתם זוהי עשייתם.
ושמואל אמר: אם לא פסקן קודם הקשירה פסולין לעולם, ולא מועיל לפוסקן לאחר מכן.
וכן אמר לוי: פסולין לעולם.
וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: פסולין לעולם.
איכא דאמרי: לא אמר רב מתנה מימרא זו בשם שמואל, אלא כך אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא, אצלי היה המעשה, שתליתי וקשרתי את חוטי הציצית קודם הפסיקה, כשהיו חוט אחד הכפול לארבעה חלקים, ואתאי לקמיה דמר שמואל, לשואלו האם כשרים הם, ואמר לי: פסולין לעולם, ולא מועיל לפוסקם אחר כך.
מיתיבי לרב, הסובר שמועיל לפוסקם אחר הקשירה, משום שפסיקתם זוהי עשייתן, מהברייתא ששנינו בה:
תלאן לחוטי הציצית וקשרן, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן, הרי הן פסולין.
ומוכח, שלא מועיל לפוסקם אחר הקשירה, ופסולים לעולם, כדעת שמואל.
ועוד קשיא לרב, דהא תניא גבי סוכה: נאמר בתורה, "חג הסוכות תעשה לך".
ודרשו חכמים, "תעשה" (סוכה זו יש לעשותה בהכשר), ולא מן העשוי בפסול.
מכאן אמרו: הדלה עליה על גג הסוכה את הגפן, ואת הדלעת, ואת הקיסוס, הפסולים לסיכוך הואיל והם מחוברים לקרקע, ולאחר מכן סיכך על גבן בסכך כשר, הסוכה פסולה, לפי שנעשו בפסול.
והרי, היכי דמי, באיזה אופן מדברת הברייתא הפוסלתן רק משום "תעשה ולא מן העשוי"?
אילימא בשלא קצצן, ועדיין מחוברים הן, אם כן מאי איריא, מדוע אמרה הברייתא שהן פסולין רק משום "תעשה ולא מן העשוי", דמשמע שעכשיו הם כשרים ורק בשעת עשייתם היו פסולים? הרי תיפוק ליה דעכשיו מחוברין נינהו, ופסולין לסיכוך משום מחובר לקרקע?!  199  אלא על כרחך, מדברת הברייתא בשכבר קצצן לאחר שהדלה אותם על גבי הסוכה. ומכל מקום נפסלו משום "תעשה ולא מן העשוי", הואיל ובשעת עשייתם היו פסולים, וכשהכשירם לאחר מכן, נמצאת הסוכה נעשית מאליה. ולכך קתני פסולה.

 199.  ומבואר בגמרא, שמחובר לקרקע פסול הואיל ואינו פסולת גורן ויקב. וכמו שלמדנו מפסוק זה את פסול דבר המקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ. והקשה הריטב"א: הא ניחא לשיטת רבי יוחנן להלן יב א, הלומד את פסול דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ מן הפסוק "מגרנך ומיקבך", ודרש, "בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר", אכן יש ללמוד פסול מחובר מפסוק זה שהרי פסולת גורן ויקב אינה מחוברת לקרקע. אבל לרב חסדא שלא דרש כך את הפסוק, כמבואר שם בגמרא, מנין נלמד פסול מחובר?! (על פי ביאור הערוך לנר). ומסקנת הריטב"א היא, שמחובר לקרקע פסול משום "תעשה ולא מן העשוי", הואיל ולא נעשה כלל מעשה בגוף הסכך לשם דירה, ואינו סכך. (והיינו שמלבד מה שצריך לסכך לשם סוכה צריך גם ליחד את הסכך גופו לשם תקרה. ולהבנת הגמרא עתה, סברא פשוטה היא, ולא צריך ללמוד פסול מחובר מפסוק). אבל סכך תלוש שנעשה לשם דירה, קא סלקא דעתך, שאפילו נעשה בפסול אין לפוסלו משום תעשה ולא מן העשוי. קא משמע לן הפסוק, שכל הנעשה בפסול יש לפוסלו משום תעשה ולא מן העשוי, ואפילו אם יחדו לתקרה. ולפיכך, כוונת הגמרא כאן להקשות, מדוע צריך ללמוד לפסול מחובר מפסוק, הרי פשוט הוא שהיות והסכך מחובר לקרקע הוא פסול משום "תעשה ולא מן העשוי", אף בלא הילפותא מן הפסוק, שהרי לא נעשה כלל לשם דירה. וראה עוד בילקוט מפרשים.
ושמע מינה, דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. כי אם היתה נחשבת קציצתם כעשיית הסכך, לא היינו רואין את הסוכה כאילו נעשתה מאליה. ותיובתא דרב?!
אמר לך רב, ליישב את הקושיא השניה: אכן אם היה קוצצם מן הקרקע לגמרי, הרי הם כשרים, דקציצתן זוהי עשייתן.
אלא הכא, בברייתא הפוסלת סוכה זו משום תעשה ולא מן העשוי, ולא משום מחובר, במאי עסקינן? דשלפינהו שלופי. תלש את הענפים מן האילן, ועדיין עומדים הם בסמוך למקום חיבורם לאילן,  200  דלא מינכרא "עשיה" דידהו, שאינה נכרת עשייתן, הואיל וסמוכין הם למקום חיבורם הקודם, ונראים כמחוברים לקרקע. ולכן קציצה זו אינה נחשבת כעשיית הסכך מתחילה, אלא עדיין נחשבת הסוכה כנעשית בפסול, ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

 200.  כך פירש רש"י. והקשו התוספות: הרי מלשון הגמרא משמע, שהסוכה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי", ולפירוש רש"י הרי העשייה מושלמת, ורק אינה ניכרת, ומדוע פסולה הסוכה משום "תעשה ולא מן העשוי"?! וכתבו, שאכן מדאורייתא הסוכה כשרה, ולא נאמר הפסוק רק לאסמכתא בעלמא. עוד כתבו, שמדובר שלא ניתק את הענפים מהקרקע לגמרי, ועדיין מעורין הם בקליפתם, אלא שאינם יונקים מן הארץ. והואיל ולא קצצן לגמרי, לא נחשב הדבר כעשייה, ופסולים לסיכוך משום "תעשה ולא מן העשוי". ועיין ריטב"א.
ומקשה הגמרא: מכל מקום, קושיא ראשונה, מהברייתא ששנינו בה, תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם פסולים, עדיין קשיא לרב?!
ומסקנת הגמרא: אכן קושיא זו קשיא לרב.  201 

 201.  וכתבו האחרונים, שלא בכדי נקטה הגמרא לשון "קשיא", ולא לשון "תיובתא", כי יש לישב לדעת רב, שהתנאים המובאים בגמרא בסמוך חלוקים בסברא זו, ודלא כדחיות הגמרא להלן. ויש מן התנאים הסוברים כרב, וממילא אין מקום להקשות על רב מהברייתא.
ודנה הגמרא: לימא מחלוקת רב ושמואל בקציצה, האם נחשבת היא כעשייה, היא כמחלוקת תנאי:
שנינו במשנה לקמן (לב ב): הדס שהיו ענביו (פרי ההדס דומה לענב) מרובות מעליו, הרי הוא פסול. ואם מיעט את הענבים, שלא ירבו על עליו, הרי הוא כשר. ואין ממעטין את ענבי ההדס ביום טוב, שהרי הוא כמתקן כלי בכך שמכשיר את ההדס הפסול.
ומוסיפה הברייתא: ואם עבר על דברי חכמים שאמרו אין ממעטין ביום טוב, וליקטן את ענבי ההדס ביום טוב לאחר שאגדן עם הלולב (כי ביום טוב ודאי לא אגדו, שהרי מלאכת קושר היא), הרי הוא פסול, דברי רבי שמעון בר יהוצדק.
וחכמים מכשירין.
סברוה, סברו בני הישיבה לפרש במה נחלקו רבי שמעון בר יהוצדק וחכמים, דכולי עלמא סוברים כי לולב צריך אגד, שיש לאגוד את שלושת המינים יחד.
וסוברים כולם כי ילפינן בלימוד של "מה מצינו", לולב מסוכה, דכתיב גבי סוכה "תעשה", ולא מן העשוי. שהוא הדין לולב שאגדו בפסול, יש בו את הפסול של "תעשה ולא מן העשוי". וכיון שנאגד הלולב בערב יום טוב עם הדס פסול, יש לפוסלו משום "תעשה ולא מן העשוי".
ואם כן, מאי לאו, בהא קא מיפלגי: דמאן דמכשיר (חכמים) סבר: אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן. ולכן גבי לולב נמי אמרינן לקיטתן של ענבי ההדס, זו היא עשייתן. וכאילו נאגדו עתה בהכשר.
ומאן דפסיל (רבי שמעון בר יהוצדק) סבר: לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, וכדעת שמואל. ואף לאחר הקציצה הסוכה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי". וממילא, גבי לולב נמי לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן.
דוחה הגמרא: לא. דכולי עלמא סברי כשמואל, דלא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן. והכא, שנחלקו האם איגוד הלולב כשר לאחר שליקט את ענביו של ההדס, במילף לולב מסוכה לדין "תעשה ולא מן העשוי", קמיפלגי.
מאן דמכשר סבר: לא ילפינן לולב מסוכה. ואף שלולב צריך אגד, אין חסרון בכך שנעשה האגד בפסול.
ומאן דפסל סבר: ילפינן לולב מסוכה.
ואי בעית אימא, אכן אי סבירא לן דלולב צריך אגד, כולי עלמא לא פליגי דילפינן לולב מסוכה, ופסול גם לאחר לקיטת הענבים, משום תעשה ולא מן העשוי בפסול.
והכא, בהא קמיפלגי:
מר סבר: לולב צריך אגד, ומר סבר: לולב אין צריך אגד. והואיל ואינו צריך אגד, לכן אף אם אגדו ביום טוב לא אכפת לן שנאגד בפסול.
ונחלקו בפלוגתא דהני תנאי, דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר.
רבי יהודה אומר: לולב אגוד הרי הוא כשר, אבל לולב שאינו אגוד הרי הוא פסול. הרי שנחלקו, האם צריך לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה, או לא.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה המצריך לאוגדם יחד?
יליף "לקיחה לקיחה" מאגודת אזוב שלקחו אבותינו במצרים, ונתנו בו מדם הפסח על המשקוף ושתי המזוזות.  202 

 202.  הקשה הריטב"א: כאן משמע, שאזוב ודאי צריך אגד לכולי עלמא, ונחלקו רק האם לומדים לולב מאזוב או לא. ואילו במסכת פרה פרק יא שנינו: "אזוב שיש לו ג' קלחים כאחד (היינו מחוברים יחדיו), מפסגן (חותכן), ואוגדן. פסגן ולא אגדן, אגדן ולא פסגן, לא פסגן ולא אגדן, כשר. ומבואר שהאגד לא מעכב באזוב?! ועיין בדבריו, ובילקוט מפרשים.
וכך דרש: כתיב התם בפסח מצרים, "ולקחתם" אגדת אזוב, וכתיב הכא גבי לולב, "ולקחתם" לכם ביום הראשון פרי עץ הדר.
מה להלן, בפסח מצרים, נטלו את האזוב באגודה, שהן שלושה קלחי אזוב אגודים יחד, וכמו שנאמר "אגודת" אזוב. אף כאן נמי, נטילת הלולב היא באגודה.
ורבנן, שאינם מצריכים לאגוד את שלושת המינים, טעמם: לקיחה מלקיחה לא ילפינן.
כלומר לא קיבלו גזירה שווה זאת מרבותיהם, ואין אדם דן גזירה שווה מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבותיו, איש מפי איש עד משה רבינו.
ודנה הגמרא: כמאן אזלא, כמי מהתנאים לעיל הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו הרי הוא כשר.
אי מדברי רבי יהודה היא הברייתא, קשה, כי לא אגדו אמאי כשר, הרי לולב צריך אגד?
ואי מדברי רבנן היא הברייתא, אמאי מצוה לאוגדו, והרי הם סוברים שלולב אינו צריך אגד!?
ואין לומר שאף לרבנן לכתחילה מצוה לאוגדו, כי היכן מצינו במצוות דאורייתא, שאמרה תורה לעשותם רק למצוה בעלמא, ואינם מעכבים בקיום המצוה?!  203 

 203.  כך פירש הריטב"א. והוסיף, שרק לגבי קדשי מזבח מצינו חילוקי דינים כאלו, שהלכות מסויימות נאמרו לעיכובא ואחרות רק לכתחילה.
ומתרצת הגמרא: לעולם, רבנן היא. שמעיקר דין לולב לא נאמר ליטלו באגודה דוקא. והטעם לכך שלכתחילה מצוה לאוגדו, משום שנאמר "זה אלי ואנוהו". ודרשו חכמים, התנאה לפניו במצות. ונוי מצוה הוא לאוגדם יחד.  204 

 204.  דעת הריטב"א, שדרשא זו של "זה אלי ואנוהו" אינה אלא דרבנן, והפסוק הוא רק לאסמכתא בעלמא. אבל ברש"י להלן כט א משמע, שהלכה זו היא מדאורייתא. ולפיכך פסל לולב היבש מדאורייתא, משום שחסר ב"ואנוהו". ועיין שם בתוספות שנחלקו עליו בזה, וכתבו שלולב היבש פסול הואיל והוקש לאתרוג שנאמר בו "פרי עץ הדר".
שנינו במשנה: זה הכלל, כל דבר שמקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו:
ומבארת הגמרא: מנא הני מילי?
אמר ריש לקיש: נצטוינו לשבת בסוכה זכר לענני הכבוד שהיו במדבר. שנאמר "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ותרגם אונקלוס, "ארי במטלות ענני". היינו, בצל ענני הכבוד.
ואמר קרא, "ואד (ענן) יעלה מן הארץ", מכאן למדנו, שהענן גידולו מן הארץ.
וילפינן, מה אד, הוא דבר שאינו מקבל טומאה, שהרי לא נאמרה טומאה אלא באוכלין, משקין, כלים, ואדם. וכן גידולו של האד הוא מן הארץ, אף סוכה, שהיא זכר לענני הכבוד, מצוה לעשותה מדבר שאין מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.
דוחה הגמרא: הניחא למאן דאמר סוכות שהושיב בהם הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים, ענני כבוד היו.
אלא למאן דאמר סוכות ממש עשו להם מפני החמה, כשהיו חונים במדבר, ולזכרם הוא שציוה הקב"ה לעשות סוכה, מאי איכא למימר?
דתניא: נאמר בתורה (ויקרא כג) "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל". אותן סוכות, ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, סוכות ממש עשו להם.  205  וכיון שכן, הניחא לרבי אליעזר, שענני הכבוד היו, מובן מנין למדנו שיש לעשות את הסוכה מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. אלא לרבי עקיבא, שסוכות ממש עשו להן, מאי איכא למימר?

 205.  ובטעם המצוה כתב הרשב"ם (ויקרא כג מג): "בסוכות תשבו שבעת ימים, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, בלא ישוב ונחלה. ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ועיין עוד בטור אורח חיים סימן תרכ"ה, שהאריך לבאר את טעם המצוה. ועיין ב"ח שם, והרחבת הדברים בילקוט מפרשים. עוד כתב הטור: לא נצטוינו לעשות סוכות בימי ניסן אף על פי שאז יצאנו ממצרים, לפי שהם ימות הקיץ, והרבה אנשים עושים להם סוכות לצל, ואין כאן היכר לשם מצוה. לכן ציוה הקב"ה לעשות את הסוכות בחודש תשרי, שהוא זמן גשמים, שיראה לכל שלשם מצוה אנו עושים.
כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן מקור אחר להלכות אלו:
אמר קרא "חג הסכות תעשה לך", ונדרשת המילה "חג" לקרבן חגיגה. מקיש הכתוב סוכה לקרבן חגיגה.
מה קרבן חגיגה, הוא דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ (בהמה נחשבת לדעת רבי יוחנן כדבר שגידולו מן הארץ, הואיל והיא ניזונית מן הארץ, וגדילה ממנה).  206  אף סוכה, דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.

 206.  כך פירש רש"י. ולשיטתו, לדעת רבין אליבא דרבי יוחנן מותר לסכך בעורות בהמה, הואיל והם נחשבים כדבר שגידולו מן הארץ. אבל התוספות כתבו, שבעלי חיים אינם נחשבים כגידולי קרקע ממש, ולגבי דבר היוצא מן הארץ ממש, הם אינם נחשבים גידולי קרקע. ודקדק הערוך לנר מדבריהם, שגם לדעת רבין אמר רבי יוחנן אין לסכך בעורות בהמה, היות ואין הם גידולי קרקע כפסולת גורן ויקב. ומכל מקום כתב רש"י, כיון ששיטת רבי יוחנן נדחתה בגמרא, אין לסכך בעורות בעלי חיים אלא בדבר הצומח מן הקרקע ממש.

דרשני המקוצר[עריכה]