פרשני:בבלי:סוכה כה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה כה ב

חברותא[עריכה]

רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שנטמאו, (רש"י) בנדב ואביהוא, שמתו ביום השמיני למילואים, בראש חודש ניסן באותה שנה.
רבי יצחק אומר: אי אפשר לפרש כרבי יוסי הגלילי ולא כרבי עקיבא, שהרי אם נושאי ארונו של יוסף היו, כיון שחדלו לשאת אותו משעה שחנו בהר חורב, באחד בסיון בשנה שעברה, יכולין (היו, רש"י) ליטהר קודם עשיית הפסח, שהרי כבר היה להם אפר פרה אדומה החל מיום שני בניסן.
ואם מישאל ואלצפן היו, שנטמאו בנדב ואביהוא, שמתו באחד בניסן באותה שנה, גם הם יכולין היו ליטהר, שהרי למחרת מיתתם כבר היה להם אפר פרה אדומה.  1 

 1.  לשון רש"י: ואם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו, יכולין היו ליטהר, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן, ושני לו שרף אלעזר את הפרה, שיזו על טמאי מת שבהן לעשות פסחיהן בטהרה, כדאמר בגיטין: שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן, ופרה אדומה אחת מהן; ובאחד בניסן הוקם המשכן, והוא שמיני למלואים, כדקיי"ל אותו היום (ראש חודש ניסן) נטל עשר עטרות (כלומר: ואחד מהן "ראשון לכהונה", ופירש רש"י שם: אותו היום שמיני למילואים, ועבודה באהרן ובניו, ועד עכשיו היו הבכורות), ובו מתו נדב ואביהוא. הלכך מראש חודש ועד הפסח היו יכולין ליטהר, וקרא קאמר "ולא יכלו (לעשות הפסח ביום ההוא) ". ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בראש חודש סיון, כדכתיב: בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה, דכתיב: ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל וגו' ויסעו מהר ה'. וכתב הצל"ח: לדעת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, לא נשרפה הפרה בב' בניסן אלא בעשרה בו, ולפיכך לא היו יכולין ליטהר; ואמנם בריטב"א שהובא בהערה לקמן, מבואר, כי אף לדעתם חל שביעי שלהן להיות בערב הפסח.
אלא, עוסקין במת מצוה היו.
לא מתי מצוה ממש שאין מי שיטפל בהם, אלא שבעת הקרובים שהכהן מיטמא להם, שעל קרוביהם מוטלת המצוה לטפל בהם.
ולא היו יכולים לעשות הפסח בזמנו, כיון שחל יום השביעי שלהן להיות בערב פסח, ונמצא, שבזמן עשיית הפסח בערב פסח אינם ראויים עדיין להביא קרבן, כיון שלא היזו וטבלו (ריטב"א  2 ).

 2.  כתב רש"י: ואע"ג דחזו לאורתא - לא אישתרו, דקסבר: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ביאור הדברים על פי הריטב"א: א. טמא מת הצריך שבעה ימים לטהרתו, אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח. ב. טמא שרץ הנטהר בטבילה ובהערב שמש, או טמא מת בשביעי שלו הנטהר בהזאה טבילה והערב שמש, נחלקו בו במסכת פסחים אם שוחטין וזורקין עליו, כי אף שעדיין טמא הוא בשעת הקרבת הקרבן, הואיל ובידו לטהר עצמו לקראת זמן אכילת הפסח בלילה, יש הסובר ששוחטין וזורקין עליו. ג. טבל לטהרתו, ואינו אלא טבול יום שצריך הערב שמש שהוא בא מאליו, כולי עלמא לא פליגי ששוחטין וזורקין עליו. ואנשים אלו עדיין לא טבלו, ולכן לא עשו את הפסח הראשון, וכמאן דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. והקשה הריטב"א: תימה, האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון, יהיו טובלין ומזין עליהן, וכיון דלא מיחסרי אלא הערב שמש, שוחטין וזורקין עליהן, דהא קיי"ל: שוחטין וזורקין על טבול יום?! וראה מה שכתבו התוספות בפסחים צ ב ד"ה שחל?! וכתב לתרץ זה, ולתרץ גם מה שהקשה בעיקר הפסוק והברייתא (הובא בהערה בעמוד א): והנכון הוא, שאנשים הללו שביעי שלהן חל בערב הפסח - וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב "ביום ההוא", וכולהו תנאי נמי הכי סברי, ורבי יצחק הוא דפריש להו, משום הכי תלו ליה בדידיה. ולפי שהיה שביעי שלהן בערב הפסח והיו ראויים להזות עליהם ולטבול בפסח בלילה, היו סבורין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח, ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה. וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה אל משה. והיתה התשובה להם כיון דמחוסרין טבילה - אין שוחטין עליהן את הפסח. שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו, אע"פ שיהיה טהור לערב. ומפני שבאו בטענה גדולה, הוא ששאלו "מי היו אלו האנשים לבוא בשאלה הזאת". ומפני שהיו סומכין על טענתם, לא באו עד הערב שמש, שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח, ולכן היו כטמאי שרץ.
שנאמר: ולא יכלו לעשות הפסח "ביום ההוא", ומשמע: ביום ההוא שהוא יום השביעי לטומאה שלהן אין יכולין לעשות, הא למחר, ביום השמיני שלהן, יכולין היו לעשות. ומכאן שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח.  3 

 3.  לפי מה שכתב הריטב"א שלא טבלו והיזו בשביעי, כוונת הגמרא היא, שלמחר היו יכולין לעשותו שהיו יכולים להזות ולטבול, ואף ששחיטת הפסח היא קודם הערב שמש, הרי שוחטין וזורקין על טבול יום אף שעדיין לא העריב שמשו.
הרי למדנו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, שאם לא כן, היה להם לדחות מצוה קלה של קבורה מפני מצות פסח החמורה העתידה לבוא (רש"י).  4 

 4.  הקשה הריטב"א על פי שיטתו בהערה לעיל: היכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי אלו כשנטמאו שבעה ימים קודם לפסח ראויין הן לעשות הפסח במועדו, שיטבלו בערב הפסח וישחטו ויזרקו עליהם, שהרי שוחטין וזורקין על טבול יום, וכל שכן לפי מחשבתם שהיו סבורים ששוחטין וזורקין אפילו על טמא שרץ קודם שטבל, והיה דעתם לקיים שתיהם, ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחילה? ! יש לומר: מתוך טענתם אנו למדין דין זה מן הכתוב "ביום ההוא", לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיו סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו, הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח, שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ומשנינן: צריכא! דאי אשמעינן התם גבי פסח משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, לא הגיע עדיין זמן חיוב עשיית הפסח בשעה שנטמאו -
אבל הכא גבי קריאת שמע דמטא זמן קריאת שמע בתוך החופה והוא ראוי לכך (לשון רש"י)  5  אימא לא ייפטר ויתחייב לקרות קריאת שמע -

 5.  נראה, דאין עיקר הסברא משום שראוי לכך, שהרי בגמרא ביארו ענין אחר; אלא שהוסיף רש"י לבאר, דודאי אי אפשר לחייבו בקריאת שמע אם אינו יכול לעשות כלל המצוה, ולזה כתב רש"י, דראוי הוא לכך, שאם ירצה יוכל ליתובי דעתיה ולקרוא קריאת שמע.
צריכא! ואי אשמעינן הכא גבי קריאת שמע, הוה אמינא הני מילי מקריאת שמע הוא דפטור משום דליכא כרת כשאינו קוראה -
אבל התם גבי פסח דאיכא כרת למי שנמנע מעשות הפסח, ולפיכך אימא לא ייטמאו במת כל שבעה ימים שלפני הפסח -
צריכא לכתוב "ביום ההוא", לאשמועינן דנטמאו תוך שבעה, דעוסק במצוה פטור מן המצוה (רש"י, וראה ערוך לנר).
גופא: אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין שהוא פטור מלהניחן,  6  שהרי נאמר בהן "פאר".  7 

 6.  בגמרא מועד קטן טו א איתא: אבל אסור להניח תפילין, ויליף לה מהאי קרא; וכתב הריטב"א: וכולה חדא היא, אלא דרב לא אמר אלא פטורא, וכיון דפטור, אסור הוא בהן משום קדושתן.   7.  ביאר רש"י לעיל בעמוד א: אבל לאו בר פאר הוא, וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל, ומשמע מלשונו, שהפטור הוא כדי לקיים דין אבלות; אבל ברש"י ברכות יא א כתב לשון אחר: וכיון דבעו פאר ואבל מתגולל בצערו בעפר, אין זה פאר.
ומפרשינן המקור לדין זה: מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך. האנק דום, מתים, אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך" - הרי למדנו: את, אתה יחזקאל הנביא, שנצטוית לא להתאבל, הוא דמחייבת להניח תפילין, הנקראות "פאר". אבל כולי עלמא כשהם אבלים, אין פארם חבוש עליהם, אלא פטירי ממצות תפילין.  8 

 8.  א. ברש"י לעיל עמוד א נתן טעם לפטור מן התפילין, אע"ג דהכא ילפינן לה מקרא, (ומדברי הריטב"א שם נראה, דהיינו מה שאמרו: "מפני שנאמר בהן פאר", והוא טעם לפטור) ; וכתב הריטב"א שם: הא דאבל פטור מן התפילין, לאו מהכא נפקא לן אלא מקרא כדלקמן בגמרא, אלא טעמא הוא דיהיב, מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל מצוות, לפי שנאמר בהן פאר, ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר. ובתוספות ברכות יא א כתבו: צריך טעמא של רש"י, כי היכי דלא נילף שאר מצוות מתפילין מקל וחומר; אי נמי, צריך טעמא דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון, דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון דוקא.
והני מילי שהוא פטור מתפילין ביום ראשון, כיון שבו עיקר המרירות,  9  משום דכתיב: ואחריתה כ"יום" (אחד) מר, הרי שעיקר המרירות אינה אלא יום אחד.

 9.  בריטב"א ובר"ן מבואר, שאף ביום שני איכא איסור במקצת היום, ראה דבריהם.
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה.
ותמהינן: פשיטא?!
ומפרשינן: מהו דתימא: הואיל ואמר רבא (ב"ח): מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי מצטער הוא בישיבת הסוכה יותר מבישיבת הבית  10 , דאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו (רא"ש) - קמשמע לן רב דחייב, ומשום: דהני מילי צערא דממילא שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחון בדברים שסיכך בהן (רש"י), אבל הכא גבי אבל איהו הוא דקא מצער נפשיה, ואיבעי ליה ליתובי דעתיה חובה עליו ליישב דעתו למצוה.

 10.  שאם לא כן אין לפוטרו משום מצטער, שאין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלאו הכי חייב לישב בסוכה אע"ג דמצטער, כמבואר ברמ"א (תרמ ד) ; והובאו דברי הרא"ש במגן אברהם; אבל הט"ז השיג על הרא"ש וביאר באופן אחר.
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן שכבר כנס והשושבינין וכל בני החופה  11 , פטורין מן הסוכה כל שבעה ימי המשתה (רמב"ם).  12 

 11.  כתב הרא"ש: צ"ע מה היא חופה, אם במקום שמברכים ברכת נשואין דהיינו תחילת נישואין ולהכי קרי ליה חופה, אי אפשר, דפעמים שמברכין אותה ברחוב העיר כשהעם מרובין, אלא במקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי חופה, ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא, ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה, והוא נקרא חופה.   12.  כתב הערוך לנר: וכגון שנשא קודם הרגל, שהרי ברגל אסור לישא, וכמו שכתב רש"י בד"ה תרתי. והקשה: אם כן, איך פטורין כל שבעה, שהרי אם הכוונה היא שבעה ימי החג, הרי ביום השביעי אינם פטורים, כי כבר כלו שבעת ימי המשתה; ואם הכוונה שבעת ימי המשתה וכמו דמשמע ברמב"ם, הרי ביום הראשון עדיין לא נפטרו, שהרי יום הראשון הוא ערב הרגל?! וראה מה שתירץ שם.
ומפרשינן: מאי טעמא? משום דבעו למיחדי (לשמוח) והעוסק במצוה פטור מן המצוה (ר"ן ומאירי); או משום מצטער, שאם לא ישמחו עם החתן כל שבעה מצטערים הם והחתן (ראב"ד).  13 

 13.  הוסיף המאירי: ואף על פי שבענין קריאת שמע לא פטרנוהו מדין עוסק במצוה, מכל מקום קריאת שמע זמנה קבוע וקצר, אבל שמחה אין לה זמן; ואף על פי ששחרית וערבית אינו זמן שמחה, מכל מקום הואיל ועצמו של יום פטורין, נעשה מעיקרו פוטר ברשות, ואין מטריחין.
ותמהינן: וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה (יאכלו בסוכה ובה ישמחו)?! ומפרשינן: אין שמחה אלא בחופה, ואפילו שהסוכה באותה חצר עצמה (ר"ן).
ואכתי תמהינן: וליכלו בסוכה וליחדו בחופה?!
אין שמחה אלא במקום סעודה.  14 

 14.  וסעודת חתן אין בה זמן קבוע, שכל היום באין לשמח זה אחר זה והוא רוצה להאכילם, מ אירי.
וליעבדו חופה בסוכה (יעשו אף את החופה בסוכה)?!
אביי אמר: משום ייחוד, שסתם סוכה היו עושין בגגותיהן, ואין דרך ביאה ויציאה לרבים שם תמיד מפני הטורח, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתיחד אחר עם הכלה.
ורבא אמר: משום צער חתן, שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות, ובוש לשחק עם כלתו (רש"י).  15  ומפרשינן: מאי בינייהו?!

 15.  כתב המגן אברהם: בזמן הזה שמנהגינו לעשות ארבע דפנות, צריך לישב בסוכה. ובשער הציון הביא בשם כמה ראשונים, שצער חתן הוא מפני שאין המקום מרווח, או שאין המקום סגור; וכתב, דלפי זה אף בסוכה בת ארבע דפנות אין צריך לישב שם.
איכא בינייהו: דשכיחי אינשי דנפקי ועיילי להתם (מצויים אנשים הנכנסים ויוצאים לסוכה) -
כי למאן דאמר: משום יחוד, הרי ליכא, שהרי יש שם אנשים.
ואילו למאן דאמר: משום צער חתן, הרי איכא.
אמר רבי זירא: אנא אני כשהייתי חתן אכלי בסוכה וחדי בחופה אכלתי בסוכה ושימחוני בחופה  16  ; וכל שכן דחדי ליבאי (אדרבה היתה לי שמחה יתירה), דקא עבידנא תרתי (שהרי עשיתי שתי מצוות), מצות סוכה ומצות נישואין.

 16.  המאירי הביא גירסא: אמר רבי זירא: אנא אכלי בסוכה וחדי בסוכה, והוסיף: ואף לכתחילה מורין לו כן, והוכיח כן מירושלמי. ואף ברא"ש כתוב כגירסא זו, אלא שהב"ח הגיה שם כגמרא שלפנינו.
הברייתא הבאה מתבארת על פי הבנת הריטב"א ומהרש"א בדעת רש"י
תנו רבנן: חתן שכבר כנס והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה כל שבעה, הואיל והיא צריכה כוונה ואין יכולין לישב דעתם ולכוין -
ופטורין מן התפילין הואיל ושכיח אצלם שכרות וקלות ראש -
וחייבין בקריאת שמע הואיל ואין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון, יכולין הם ליישב דעתן לשעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון; ואם משום שעוסקים במצוה הם, סבירא להו לתנאים שבברייתא זו, שהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה.

דרשני המקוצר[עריכה]