פרשני:בבלי:מגילה כב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כב א

חברותא[עריכה]

ואי תימא דליקרי תרי פסוקי מהא ד"וביום השבת", ותלתא מהך ד"ובראשי חדשיכם", אם כן, הא פשו להו תרי פסוקי בפרשה, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין!
אמר לו: זו - לא שמעתי. אבל כיוצא בה - שמעתי.
דתנן גבי מעמדות (שכנגד כל משמר מכ"ד משמרות שהיה עולה לירושלים להקריב קרבנות, היו כ"ד מעמדות בערי ישראל. ובזמן שהמשמר היה מקריב הקרבן, היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל ברצון, ומתענין וקוראין בתורה. כמבואר במס' תענית כ"ו ע"א. עיי"ש):
ביום הראשון - קורין "בראשית", ו"ויהי רקיע".
ותני עלה: "בראשית" - בשנים, בשני קרואין. "יהי רקיע" - באחד.
והוינן בה: בשלמא "יהי רקיע", אפשר למקרי באחד, דתלתא פסוקי הוו.
אלא פסוקי "בראשית", היאך אפשר לקראן בשנים, הא חמשה פסוקי הוו, ותניא: הקורא בתורה - לא יפחות משלשה פסוקים.
אם כן, היאך נעביד?
ואיתמר עלה: רב אמר - דולג. דהיינו, שהראשון קורא שלשה פסוקים, והשני חוזר וקורא את הפסוק השלישי שקרא אותו שלפניו.
ושמואל אמר: הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסק, והשני קורא את חציו השני של הפסוק.
והוינן בה: רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר כשמואל, דפוסק?
ומבארינן: משום דקסבר דכל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן ליה.
ותמהינן: ושמואל אמר דפסקינן ליה?!
והא אמר רבי חנניא קרא  29 : צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק - אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין!?

 29.  שהיה בעל מקרא, ויודעה בגירסא, ובקי בטעמיה (רש"י תענית כ"ז ע"ב, ד"ה רבי חנינא).
ומתרצינן: התם, בתינוקות של בית רבן, טעמא מאי התירו? משום דלא אפשר בלאו הכי, שאינם יכולים לקרות הפסוק כולו ! הכא נמי - הא לא אפשר למקרי לשני קרואין כדין בלא לפסוק.
ושמואל דאמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג?
גזירה משום הנכנסין אחר שקרא הראשון, שכשישמעו השני קורא פסוק זה, יאמרו: לא קרא ראשון אלא שני פסוקין.
ומשום היוצאין אחר שקרא הראשון שלשה פסוקין, שיאמרו: לא יקרא השני אלא שני פסוקין.
מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים - קורין אותה בשנים. ושל חמשה פסוקים - קורין ביחיד.
קרא ראשון שלשה, השני קורא את השנים הנותרים מפרשה זו, ואחד מפרשה אחרת.
ויש אומרים: שלשה פסוקין מהפרשה האחרת, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים  30  .

 30.  כתבו התוס', דאף ד"ויחל" אחר ב' פסוקים מתחילת הפרשה הוא, וכן בקריאה דר"ח, שהרביעי מתחיל "ובראשי חדשיכם", ולא חיישינן שמא יאמרו שהקורא לפניו לא קרא אלא ב' פסוקים, מ"וביום השבת", ה"ט, דשאני פרשיות אלו, שידועות הן לעולם - וליכא למטעי. ועיי' במהרש"א שהעיר, דבספרים שלנו, "ויחל" אחר ד' פסוקים הוא ! ועיי' בשו"ת מהרי"ל (סי' קמ"ט) שהאריך בזה, והביא את האור זרוע (בהל' שבת סי' מ"ד), וז"ל האו"ז: "הלכך, מה שאנו קורין ויחל משה, דהיינו פסוק שלישי, שפיר דמי כדפי', אע"פ שאין מניחין לצד ראש הפרשה כי אם שני פסוקים: ויאמר ה' אל משה גו' ועתה הניחה לי. מיהו יש חומשים שאינם עושים כאן כלל פרשה, וסדר ה"ר משה מיימון זצ"ל אינו עושה כאן שום פרשה". וע"ע במג"א (סי' קל"ח ס"ב).
ואם איתא להך דאמרן לעיל, אם כן תקשי לתרוייהו! דלמאן דאמר דולג - נדלוג, שיחזור השני ויקרא פסוק שגמר בו הראשון, ולמאן דאמר פוסק - נפסוק  31  !?

 31.  רש"י לא גרס להך "למאן דאמר פוסק נפסוק", דהא קתני "קרא ראשון שלשה", ואי אפשר לפסוק עוד. והיינו משום דס"ל דקושית הגמ' אסיפא דברייתא. אבל הריטב"א פירש, דקושית הגמ' ארישא, דאמרינן דפרשה של ה' פסוקין - קורין אותה ביחיד. משמע דא"א לקרותה בב'. ולהכי מקשינן, הא אפשר לדלוג או לפסוק ! ומתרצינן דהאי דשרינן לדלוג או לפסוק - היינו דווקא היכא דלא אפשר, אבל הכא - הא אפשר ביחיד. עוד כתב שם הריטב"א, דנהגו לפעמים כשיש משתה חתנים, וקורין רבים בשבת, שחוזרין וקורין מה שקראו הראשונים. וכ"כ המחבר (רפ"ב ס"ב). אבל הרמ"א שם כתב דיש אוסרין, וכן נהגו במדינות אלו, חוץ מבשמחת תורה.
ומתרצינן: שאני התם - דאפשר בהכי, שיכול לקרוא מפרשה האחרת, דהתם מיירי בקריאת שני וחמישי, דהכל מעניינו של יום הוא.
אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כיש אומרים, דצריך לקרוא שלשה פסוקין מפרשה אחרת.
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים - גזירה משום הנכנסים, שלא שמעו שקרא מפרשה העליונה, ויאמרו שקרא רק שני פסוקין, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים - גזירה משום היוצאין, שסבורין שהקורא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקין הנותרים.
ותמהינן: פשיטא! השתא, ומה אתחלתא, להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקין, דקא מקיל תנא קמא, ואמר דסגי שיקרא פסוק אחד - מחמירי יש אומרים ואמרי שיקרא דווקא שלשה פסוקין, שיור, דמחמיר תנא קמא, דהא קתני "ושל חמשה - ביחיד", ולא אמרינן דיקרא שלשה ויפסוק, לא כל שכן דמחמירי בהא יש אומרים!?
ומתרצינן: מהו דתימא, נכנסין באמצע הקריאה - שכיחי, ולהכי החמירו יש אומרים לענין התחלה, דלא יתחיל פחות משלשה פסוקין. אבל יוצאין לא שכיחי, דהא מנחי ספר תורה - ונפקי! וסלקא אדעתין דלא גזרינן שלא ישייר פחות משלשה פסוקין בפרשה, דכיון דיוצאין לא שכיחי, לא יטעו לומר שקרא השני רק שני פסוקין, קמשמע לן - דגזרינן.
והוינן בה: ותנא קמא, מאי שנא שיורי בפרשה פחות מג' פסוקין דלא משיירינן - משום יוצאין, אתחולי פחות מג' פסוקין נמי נגזור דלא - גזירה משום הנכנסין!?
אמרי: מאן דעייל לבית הכנסת, ושמע שקרא השני שלשה פסוקין, והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שני פסוקין - שיולי שייל היאך קרא הראשון רק שני פסוקין, ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה. אבל היוצא, לא ישאל, ויטעה לחשוב שקוראין רק שני פסוקין.
שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: גבי הקריאה מעמדות הלכתא מאי  32  , האם דולג או פוסק?

 32.  כך פירש רש"י, וכך הביא הרשב"א בשם הרמב"ן. והקשה הרשב"א, א"כ הוי הלכתא למשיחא, שהרי מעמדות אינן נוהגין היום ! ? והביא, דהגאונים פירשו, דמיירי אקריאת פרשת ר"ח, והאי אמצעי דולגן - היינו שני (והאי דקרי ליה אמצעי יותר מלשלישי, משום שכן דרך חכמים לקרוא לשני אמצעי אע"ג דאיכא טובא, עיי' בטורי אבן), ואע"ג דאכתי איכא גזירת נכנסין, מ"מ, אי לא נעביד הכי - איכא גזרות טובא, עיי"ש. (ובטורי אבן כתב, דהכי עדיף, משום דחששא דיוצאין חמיר טפי, דגבי נכנסין - מאן דעייל שיולי שייל כדלקמן).
שלח ליה: הלכתא - דולג, והקורא האמצעי דולגן, דחוזר וקורא פסוק שקרא הראשון. דאם לא ידלג, הרי יצטרך לקרוא בפרשה שניה פחות מג' פסוקין. ואם יקרא ג' פסוקין מפרשה שניה - הרי קראה כולה  33 .

 33.  כך פירש רש"י. והגרעק"א תמה עליו, הרי גם אם האמצעי דולג, הרי מתחיל בפרשה פחות מג' פסוקין, ויטעו יאמרו שהראשון קרא ב' פסוקין ! והכי הוה ליה לרש"י למימר: דכשאמצעי דולג, הרי שבקריאת הראשון - עובר על אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקין, ובקריאת השני - עובר על אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקין. משא"כ אי הוה אמרינן דהשלישי דולג, דאז היה עובר גם בשני על אין משיירין, להכי טוב יותר שאמצעי דולג, דעדיף טפי מלעבור פעמיים על אין משיירין. ועיי"ש שהניח את דברי רש"י בצ"ע.
שנינו במשנתינו: זה הכלל כל יום שיש בו מוסף וכו' (קורין ארבעה).
איבעיא להו: תענית צבור, בכמה קרואין קורין בתורה?
מי נימא דדווקא ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף - קרינן ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף - לא, או דלמא, כיון דהכא נמי איכא מיהא מוסף תפלה, דהיינו תפלת "עננו"  34 , נקרי ארבעה?  35 

 34.  כך פירשו רש"י והרשב"א. והריטב"א הביא, דאחרים פירשו (כן הוא במאירי), דמוסף תפילה - היינו תפלת נעילה. שהיה דרכן להתפלל נעילה בכל תענית צבור. ובמס' תענית (כ"ו ע"א) דחה הריטב"א פירוש זה. ועיי' ברש"ש.   35.  הקשו הריטב"א והרשב"א, הא במעמדות איכא מוסף תפילה, ובכל זאת קורין רק שלשה, חזינן דתלוי דווקא בקרבן ! ותירצו, דדלמא הדר קרי רביעי בפרשת "ויחל" וכיוצא בה. עיי"ש. ועיי' ראש יוסף.
תא שמע ממתניתין. דתנן: בראשי חדשים ובחולו של מועד - קורין ארבעה. משמע, הא בתענית צבור - קורין שלשה!
אימא רישא: בשני ובחמישי ובשבת במנחה - קורין שלשה. משמע, הא בתענית צבור - קורין ארבעה!
אלא, על כרחך, מהא - ליכא למישמע מינה.
תא שמע, דקורין בתענית ארבעה: דרב איקלע לבבל בתענית צבור. קם, קרא בסיפרא. פתח - בריך, חתים - ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו (נפלו כולם על פניהם). ורב - לא נפל על אפיה (ולהלן מבארינן לכל הני מילי דעבד).
והשתא, מכדי רב - בישראל קרא, שהרי הוא לא היה כהן ולא לוי, ואם כן, דבשלישי קרא, מאי טעמא חתם ולא בריך? לאו, משום דבעי למיקרי איניש אחרינא בתריה ברביעי? חזינן דקורין ארבעה בתענית ציבור!
ודחינן: לא. רב - בכהני קרא, על אף שלא היה כהן. דהא רב הונא שהיה ישראל - נמי קרי בכהני, דהכהנים חלקו לו כבוד לקרות בתורה ראשון (כמבואר במס' גיטין נ"ט ע"ב).
ותמהינן: מאי קא מדמית? בשלמא רב הונא - קרי בכהני, דהא אפילו רב אמי ורב אסי, דכהני חשיבי דארעא ישראל נינהו - מיכף הוו כייפו ליה לרב הונא  36  . אלא רב, הא איכא שמואל בנהרדעא, שהיא בבבל, דכהנא הוה, ודבר עליה (נהוג היה שמואל להיות מעל רב)!?

 36.  כתבו התוס' בגיטין (נ"ט ע"ב, ד"ה דאפילו), דמוכח מהא, דאי לאו דכייפי ליה, אף בגדול מכל בני עירו - אסור. והיינו, דאף דת"ח קודם לכהן מצד "ונקדשתי", מ"מ, בקריאת התורה תקנו מפני דרכי שלום, דכהן קודם, אף שאין שוין בחכמה. ועיי' ברא"ש וברמב"ם בפירוש המשנה.
ומתרצינן: באמת שמואל נמי - מיכף הוה כייף ליה לרב. ורב הוא דעבד ליה לשמואל כבוד בהאי דאדבריה עליה. וכי עביד ליה כבוד - בפניו, אבל שלא בפניו - לא עביד ליה. והכא שלא בפניו היה, דשמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא.
ואמרינן: הכי נמי מסתברא - דרב בכהני קרא. דאי סלקא דעתך בישראל קרא, לפניה מאי טעמא בריך? הרי רק הפותח והחותם מברכין, וכדחזינן דחתים - ולא בריך, מפני העולה אחריו!?
ודחינן: לא תוכח מהא, דמיירי לאחר שנתקנה התקנה דכולן מברכין לפניה ולאחריה, ולהכי בריך.
ומקשינן: אי הכי, דמיירי לאחר תקנה, לאחריה נמי לבריך?
ומתרצינן: שאני היכא דיתיב רב, דמיעל הוו עיילי לבית הכנסת לאחר התחלת הקריאה,

דרשני המקוצר[עריכה]