פרשני:בבלי:בבא בתרא נב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נב ב

חברותא[עריכה]

היות והאב לא היה נאמן לטעון עליהם ששלו הם, וכדשלח רב הונא בר אבין: דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואמר "לקוחין הן בידי", אינו נאמן, כי אומרים אנו שבתורת שאלה או שכירות באו לידו -
הרי למדנו, כיון שהאב לא היה נאמן, ומת, הרי אנו מוציאים מן היתומים, ושלא כדברי שמואל!?
ומסקינן: אכן קשיא על דברי שמואל!  1 

 1.  כתב הרשב"ם: ופסק רבינו חננאל כשמואל, ואמר שכן קיבל מרבותיו, שבמקום שאומרת הגמרא "תיובתא", כי אז בטלו דברי מי שאיתותב, אבל כשהגמרא אומרת "קשיא" לא בטלו דבריו, "דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי, אלא לא אישתכח פירוקא בההיא שעתא (לא נמצא תירוץ באותה שעה), דתליא וקיימא". וכתב על זה הרשב"ם שאין הדבר נראה לו, ואין הבדל בין "תיובתא" לבין "קשיא" שנאמרו בגמרא על דברי האמוראים, והחילקו בין לשון "תיובתא" ללשון "קשיא" הוא, שאם הקושיא היא ממשנה או מברייתא אומרת הגמרא "תיובתא", ובמקום שהקושיא היא ממימרא של אמוראים אחרים, אומרת הגמרא "קשיא", וראה עוד בדברי הרשב"ם; וראה רבינו יונה שכתב ישוב לקושיית הגמרא.
אמר רב חסדא:
לא שנו - מה שאמר רב: על האח הנושא והנותן בתוך הבית להביא ראיה - אלא בכגון דאין האחים חלוקין בשום דבר שבעולם ואפילו בעיסתן (במזונותיהם) שאוכלים ממקום אחד, כי אז אנו אומרים: מאין יש לזה מה שאין לאחיו - אבל אם חלוקים הם זה מזה אפילו רק בעיסתן, אימור: האח הזה מעיסתו שחלקו לו קימץ (חסך).  2 

 2.  כתבו התוספות, שאף על פי שלא טען כן בפירוש, ואמר: "מבית אבי אבא", מכל מקום נאמן הוא במיגו שהיה אומר "מעיסתי קמצתי".
תו מפרשינן הא דאמר רב "עליו להביא ראיה": ראיה במאי, איך יביא האח ראיה ששלו הם?
רבה אמר: ראיה בעדים, שמשלו קנה.
רב ששת אמר: ראיה בקיום השטר, כלומר: יביא הנפק (אישור בית דין שהשטר אינו מזוייף), וסומכים אנו שלא עשו בית הדין הנפק אלא אם חקרו בדבר ומצאו שאכן הוא בעל הממון.  3  אמר ליה רבא לרב נחמן:

 3.  כן פירש הרשב"ם; אבל הרשב"א תמה על זה: אטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקין לו בית דין לדעת מעות משל מי, ואם הלוה משלו או משל אחרים; ועוד, דמה להסלבית דין אצל זה, אם משלו היו הרי טוב, כמו שכתב בשמו, כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע! ? וראה עוד מה שתמה ולכן פירש כפירוש הראב"ד: דרבה ורב ששת לא נחלקו איך צריך האח להביא ראיה, ועיקר מחלוקתם היא מחלוקת רב ושמואל, והיינו דרבה סובר שעל האח להביא ראיה, וראיה זו בעדים יביאה; ואילו רב ששת סובר כמו שמואל שעל האחים להביא ראיה, ומה שאמר "ראיה בקיום השטר", הכי קאמר: אין לו לזה (כלומר, אין האח הנושא והנותן צריך להביא שום ראיה נגד טענת האחים), אלא כשיתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו, ולא מפני ערעור האחים, אלא אם יערער הלוה; וראה שם שהביא דוגמא לזה מסוגיית הגמרא לקמן קנד א; וראה בריטב"א שהקשה מלשון הגמרא "ראיה במאי" שאין משמע כפירוש זה.
הא רב, והא שמואל; הא רבה, והא רב ששת; מר כמאן סבירא ליה (הנה יש כאן כמה שיטות, שיטת רב ושיטת שמואל, ושיטותיהם של רבה ורב ששת בדעת רב, ואתה כדעת מי אתה סבור)?
אמר ליה רב נחמן לרבא: אנא מתניתא ידענא (אני, ברייתא אני יודע) ! דתניא:
אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: "שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמא", עליו להביא ראיה, וכדברי רב, ולא הוסיף רב נחמן לפרש אם סובר הוא כרבה או כרב ששת במה שנחלקו כיצד יביא ראיה.  4 

 4.  הרשב"א הוכיח ממה שלא הוסיף לשאול כן כפירוש הראב"ד - הובא בהערה לעיל - שרבה ורב ששת נחלקו במחלוקת רב ושמואל, ואין זו מחלוקת נוספת כלל.
וכן האשה שנתאלמנה מבעלה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית (ברכוש המשותף שהוריש בעלה), והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: "שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא, או מבית אבי אמא", עליה להביא ראיה.
ומקשינן: מאי "וכן האשה", דמשמע: חידוש בא התנא להשמיענו שאף באשה הדין הוא כן, ומה חידוש יש בדבר, מה בינה לבין האח?
ומפרשינן: מהו דתימא: אשה, כיון דשביחא לה מילתא, (חשיבות היא לה שמאמינים אותה בית הדין לעשותה אפוטרופוס בשל יתומים) -
דאמרי אינשי: "קא טרחא קמי יתמי", כלומר, וגם משבחים אותה בני אדם על שטורחת היא בשביל היתומים; ואם כן נאמר:
מסתמא לא גזלה מיתמי (אינה גוזלת מן היתומים), כי אין היא רוצה לפגום את שמה הטוב, ובהכרח שלה הם, ולא תצטרך להביא ראיה -
קא משמע לן הברייתא שאף היא צריכה להביא ראיה.
שנינו במשנה: במה דברים אמורים במחזיק, אבל בנותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה:
משמע  5  מלשון המשנה "במה דברים אמורים במחזיק, אבל בנותן ... ", דהכי קאמר: אם מקח וממכר הוא הצריך "חזקת ראיה" (כשאין לו שטר) כי אז הדין הוא שלש שנים, אבל בנותן מתנה וכל השאר שאין שייך בהם "חזקת ראיה" אלא "חזקת קנין", כי אז "נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה", ותמהינן עלה:

 5.  קושיית הגמרא מתבארת כפי הנראה מדברי התוספות (נדפס נג א ד"ה אטו), ראה שם; ורשב"ם פירש באופן אחר, ודבריו צריכים תלמוד; וב"יד רמה" אות רטו נראה שגורס "אטו כל הני דאמרינן לאו חזקה היא".
וכי אטו כל  6  הני דאמרינן - נותן מתנה ואחין שחלקו - לאו בני חזקה של שלש שנים נינהו!? והרי פשיטא שגם באלו שייך חזקת שלש שנים להאמינו ששלו הוא.

 6.  הנה לשון "כל הני" משמע, שקושיית הגמרא היא על כל שלשת האופנים שנזכרו במשנה. והנה ב"נותן מתנה" אכן שייך חזקת שלש שנים להאמין את המקבל שאכן קיבל את השדה במתנה, (ואף שלא מצינו עד כאן בגמרא שאף מקבל מתנה נאמן לטעון כן על ידי חזקת שלש שנים). ובאחים שחלקו, הנה שנינו במשנתנו "השותפין אין להם חזקה", ואם כן, אם טוען המחזיק שחלקו, וזה הגיע לחלקו, לכאורה אין לו חזקה! ? ואף דלפי חד גיסא בתירוצה הראשון של הגמרא לעיל מב ב, לא אמרו ש"השותפין אין להם חזקה" אלא ב"דנחית לכולה", אבל "נחית לפלגא" והיינו שטוען "חלקנו" הרי הוא נאמן, מכל מקום לאידך גיסא אינו כן; ולפי תירוצו של רבינא שם אם ב"דנחית לפלגא" יש לו חזקה, הוא מחלוקת הראשונים; ובדעת התוספות כתב הרש"ש, או שהם סוברים כהשיטה, דאליבא דרבינא בדנחית לפלגא יש לו חזקה, או כשיטות הראשונים, דאחין שחלקו אין דינם כשותפים, ראה כל זה ברש "ש. וגבי מחזיק בנכסי הגר, לכאורה היה נראה לבאר: כגון שטוען המרא קמא שמעולם לא מכרו לגר, ואילו המחזיק טוען "קמי דידי זבנה מינך הגר", והוא נאמן לטעון כן כמבואר לעיל מא ב גבי לוקח הטוען שהמוכרה לו "קמי דידי זבנה מינך"; ויותר ניחא לפרש כן לדעת הסוברים (ראה בהערות שם) שאין זה רק מטעם מיגו שהיה אומר "אני קניתיה ממך", אלא חזקה שיש עמה טענה היא; ואפשר עוד, דאפילו אם לא טען "קמי דידי זבנה מינך", מכל מקום טוענים למחזיק בנכסי הגר, כשם שטוענים ללוקח, אם אך דר בה הגר חד יומא, ראה לעיל מא ב. אך מדקדוק לשון התוספות שכתבו "משום הכי פריך: אטו הני, כגון נותן מתנה והאחין שחלקו לאו בני חזקת שלש שנים נינהו", משמע דהקושיא היא על שניהם בלבד, וגם משמע שלא גרסו "אטו כל הני", אלא "אטו הני" בלבד.
ומשנינן: חסורי מחסרא משנתנו והכי קתני: במה דברים אמורים שצריך חזקת שלש שנים, בחזקה שיש עמה טענה, כלומר, חזקה שיש עמה ערעור, וכגון שהמוכר אומר "לא מכרתי", ולוקח אומר "לקחתי" -
אבל חזקה שאין עמה טענה (כי אין בה כפירה), כגון נותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, דלמקני בעלמא הוא (למעשה קנין בעלמא הוא מחזיק), ואין בעל הקרקע מתכחש לזכותו: אם נעל, גדר, פרץ כל שהוא,  7  הרי זו חזקה לקנות את השדה.  8 

 7.  לשון הרשב"ם הוא: כיון דנעל גדר ופרץ כל שהוא בפני עדים, וצריך ביאור לשם מה הזכיר כאן עדים, וראה לעיל מ א "קנין בפני שנים", ובהערות שם.   8.  כתב הרשב"א במשנה: לאו דוקא הני (נותן מתנה אחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר), אלא הוא הדין ללוקח (שהוא קונה בחזקה כל שהיא), אלא תני הני אף על גב דלא יהבי דמי, וכל שכן לוקח דקא יהיב דמי (שהוא קונה בחזקה כל שהוא, וראה בהגהות לרשב"א הנדמ"ח) ; אי נמי אורחא דמילתא נקט, שבאותן שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה, אבל במכר במקום שקונים בכסף ואי נמי בכסף ושטרא, סתמא דמילתא, אין המוכר נותן לו רשות להחזיק בו עד שיתן דמים. אבל ה"יד רמה" באות ו ד"ה בד"א כתב: ומדקא חשיב כל הני ושביק מוכר, שמע מינה דבמכר אף על פי שהחזיק לא קנה עד שיתן דמים, כדקיימא לן גבי שטר; ראה שם. ורבינו יונה הביא שתי השיטות, והכריע כפירוש הרשב"א דאורחא דמילתא נקט.
תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי (בתוספתא על מסכת קידושין שסידר לוי):  9 

 9.  וכמו שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא, רשב" ם.
נעל, גדר, פרץ כל שהוא, בפניו של המוכר או נותן המתנה, הרי זו חזקה.
ומקשינן: וכי בפניו של המוכר - אין (אכן הוי חזקה), ואילו שלא בפניו של המוכר לא הוי חזקה!?
אמר פירש רבא, הכי קאמר:
אם גדר ופרץ הלוקח בפניו של המוכר, לא צריך המוכר למימר ליה ללוקח "לך חזק וקני", אלא מאחר שנתרצה המוכר למוכרה לו בכך וכך מעות, והחזיק זה בפניו הוי חזקה, ומשום שנוח לו למכר בחזקה זו, ולכן שתק -

דרשני המקוצר[עריכה]