פרשני:בבלי:בבא בתרא פט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא פט א

חברותא[עריכה]

מ"והיה אם שמוע תשמע" (דברים כח, א) המתחיל באות וי"ו ועד "לעבדם" (שם יד), המסתיים באות מ"ם, דהיינו שמונה אותיות.
וקללן בעשרים ושתים אותיות - מ"והיה אם לא תשמע בקול ה'" (דברים כח, טו) המתחיל באות וי"ו עד "ואין קונה" (שם סט), המסתיים באות ה"א, אם הולכים כסדר מהאות וי"ו וחוזרים ומגיעים עד האות ה"א, הרי עוברים על כל אותיות האל"ף בי"ת דהיינו עשרים ושתים אותיות.
שנינו במשנה: מקום שנהגו למוד בגסה אין מודדים במידה דקה (קטנה), למחוק - לא יגדוש, לגדוש - לא ימחוק.
(סימן להלכות הבאות: אין מעיינין ואין גודשין באגרדמין ובליטרא שלשה ועשר נפש משקלות ממחק עבה לא תעשו לא יעשה. )
תנו רבנן: מנין שאין מוחקין במקום שגודשין, ואפילו מוחל הקונה ואין גודשין במקום שמוחקין, ואפילו מוחל המוכר  1 ? תלמוד לומר (דברים כה, טו): "איפה שלמה" שצריך שתהא האיפה שלימה, כדי שלא יבואו לידי רמאות, ואם ישנו ממנהג המקום, אפילו אם מוחלים זה לזה, יש לחשוש שמא יראו אותם אחרים ויאמרו כך המנהג, ויבואו לידי רמאות.

 1.  כך פירש הרשב"ם, אבל בשיטה מקובצת פירש שמדובר בלא מחילה, ובאור זרוע הביא בזה ב' שיטות אם מועילה מחילה.
ומנין שאם אמר המוכר: הריני מוחק במקום שגודשין ולפחות לו לקונה מן הדמים כנגד שיעור המחק, והריני גודש במקום שמוחקין ולהוסיף לו לקונה על הדמים כנגד שיעור תוספת הגודש, שבאופן זה אין חשש לרמאות שמא יראו אחרים ולא ידעו ששינה, כיון שרואים שהוא משנה את סכום המקח לפי שיעור המחק או הגודש, מנין שאין שומעין לו אף באופן זה?
תלמוד לומר (דברים כה, טו): "איפה שלמה וצדק יהיה לך", ודורשים מ"וצדק" שאף באופן זה לא ימדוד, אלא ימדוד ב"צדק" כמנהג המקום, כי אף זה יכול לבוא לידי רמאות, שיכול להיות אחד שיראה את המדידה ולא יראה את התשלום ולא ידע ששינה הלוקח בתשלום, ויחשוב שכך מנהג המקום.
תנו רבנן: מנין שאין מעיינין לשקול במאזנים בשוה - עין בעין, במקום שמכריעין את כף המאזנים טפח לטובת הלוקח, ואין מכריעין את כף המאזנים לטובת הלוקח במקום שמעיינין לשקול עין בעין?
תלמוד לומר: "אבן שלמה", שהמשקל (ה"אבן") צריך להיות שלם, כפי הנהוג באותו מקום, לא פחות ולא יותר, כדי שלא יבואו לידי רמאות.
ומנין שאם אמר המוכר: הריני מעיין את מאזני המשקל במקום שמכריעין את כף המאזנים לטובת הלוקח ולפחות לו ללוקח מן הדמים כשיעור ההכרעה. והריני מכריע את הכף לטובת הלוקח במקום שמעיינין את מאזני המשקל, ולהוסיף לו ללוקח על הדמים שישלם את תוספת ההכרעה. שניכר בשינוי התשלום ששינה ממנהג המקום, מנין שאין שומעין לו לעשות כן?
תלמוד לומר: "אבן שלמה וצדק", שאף באופן זה לא ימדוד, אלא ימדוד ב"צדק" כמנהג המקום, כי אף זה יכול לבוא לידי רמאות, שיכול להיות אחד שיראה את המדידה ולא יראה את התשלום ולא ידע ששינה הלוקח בתשלום, ויחשוב שכך מנהג המקום.
אמר רב יהודה מסורא: לדרוש את הפסוק (דברים כה, יד) "לא יהיה בביתך איפה ואיפה" בדרך הדרש. "לא יהיה לך בביתך" ממון, וסופך להיות עני שאין לו דבר בבית, מה טעם? משום שעסקת במסחר באופן של "איפה ואיפה".
"לא יהיה לך בכיסך" ממון, מה טעם? משום שהיה לך בכיסך "אבן ואבן".
אבל אם תנהג בדרך של "אבן שלמה וצדק"
אז יהיה לך ממון. כמו שאמרו (נדה ע, ב): מה יעשה אדם ויתעשר, ישא ויתן באמונה.
וכן אם אם תנהג בדרך של "איפה שלמה וצדק" אז יהיה לך ממון.
תנו רבנן: כתוב (דברים כה יג): "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וגו' אבן שלמה וצדק יהיה לך וגו'", ויכול היה להיות כתוב: "לא יהיה לך אבן ואבן כי אם אבן שלמה וצדק", מהכתוב המיותר אנו דורשים, מלמד שמעמידין אגרדמין למדות, ממונים להלקות ולענוש את המרמים במידות.
ואין מעמידין אגרדמין לשערים, ממונים לפקח על המחירים שלא ימכרו ביוקר, כיון שהקונים מעצמם ילכו לאחר המוכר בזול, ועל כרחו יצטרך להוזיל את המחיר.
מעשה: דבי נשיאה אוקימו בבית הנשיא העמידו אגרדמין בין למדות בין לשערים, אמר ליה שמואל לקרנא תלמידו, פוק תני להו צא ושנה להם: מעמידין אגרדמין למדות, ואין מעמידין אגרדמין לשערים.
נפק דרש להו יצא קרנא ודרש להם: מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים.
נודע הדבר לשמואל, אמר ליה שמואל לקרנא: מה שמך? אמר לו: קרנא, אמר לו שמואל: תיפוק ליה קרנא בעיניה, תצא לו קרן בעיניו.
ומחמת קללתו של שמואל אכן נפקא ליה קרנא בעיניה, יצאה לו קרן בעיניו, כלומר, צמח לו גידול של בשר על עינו  2 .

 2.  הרשב"ם מפרש שקרנא נענש גם מחמת סיבה נוספת, שבגמרא (שבת קח א) מובא: שכאשר עלה רב מבבל בא קרנא לתהות על קנקנו, וקלל אותו רב באותו לשון, שתצא לו קרן בעיניו.
ואיהו, קרנא, ששינה מדברי רבו, כמאן סבר?
הוא סבר, כי הא דאמר רמי בר חמא אמר רבי יצחק: מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים, מפני הרמאין, שממתינים עד שימכור אותו המוכר בזול, ואחר כך מוכרים ביוקר.
פירוש נוסף: מפני הרמאים - המוכרים ביוקר ואומרים שהוסיפו על המידה, או שהם שמים את החטים מהסוג המשובח יותר בחבילה מבחוץ, ובתוך החבילה שמים מהסוג הגרוע, או כל מיני רמאויות אחרות.
תנו רבנן: היה הקונה מבקש ממנו מהמוכר לקנות במשקל ליטרא - שוקל לו המוכר באבן משקל השוקל ליטרא, ואם ביקש הקונה לקנות חצי ליטרא - שוקל לו באבן משקל של חצי ליטרא, רביע ליטרא - שוקל לו רביע ליטרא.
מאי קא משמע לן? הרי ודאי, במידה שקונה, שוקל לו המוכר.
ומתרצינן, הברייתא באה להשמיענו: דמתקנינן מתקלי עד הכי, שמתקנים לו משקולות רק בשיעורים אלו של ליטרא, חצי, ורבע ליטרא, שבית דין קדמונים תיקנו, שלא לעשות משקולות אחרות, כדי שלא יבואו לרמות ולהטעות את הלקוחות בשיעור המשקולות. ואם צריך לשקול מידה הפחותה מרבע ליטרא, ישקול לו במטבעות.
תנו רבנן: היה הקונה מבקש ממנו משקל של שלשה רבעי ליטרא, ואין אבן משקל שגודלה שלושה רבעים, לא יאמר לו הקונה: שקול לי שלשה רבעי ליטרא אחת אחת, כל רבע ליטרא בפני עצמו, מפני שהמוכר אינו יכול לשקול במדויק, וצריך להוסיף לו על המשקל, ונמצא המוכר מפסיד, שצריך להוסיף לו על כל שקילה ושקילה, אלא שוקל המוכר אבן במשקל ליטרא בכף מאזניים אחת, ומניח אבן במשקל רביע ליטרא בכף השניה יחד עם הבשר הנמכר, כך ששוקל את שלושת רבעי ליטרא הבשר בבת אחת  3 .

 3.  הרשב"ם מפרש שמדובר במקום שאין מכריעים את כף המאזנים בשיעור טפח, אלא מוסיפים תוספת בנפרד אחרי השקילה, כי אם מכריעים את כף המאזנים, נמצא שהמוכר נותן הכרע גם עבור אבן המשקל הנמצא יחד עם הבשר, אלא במקום שמכריעים, המוכר מניח אבנים במשקל מדויק של שלושת רבעי ליטרא, בכף אחת, כך שבכף השניה מניח רק את הבשר, ואז נותן לו תוספת בהכרעת הכף. אבל במקום שאין מכריעים את כף המאזנים, מבואר ברמב"ם (גניבה ח יט) שלא ישים חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת, שמא יפול רביע הליטרא, ואין הלוקח רואהו, אלא יעשה כמו שכתוב בגמרא, ישים את הליטרא בכף המאזנים, ואת הבשר יחד עם רביע ליטרא בכף השניה. וכן פסק השו"ע (חו"מ רלא יד)
תנו רבנן: היה הקונה מבקש ממנו משקל של עשר ליטרין, לא יאמר לו הקונה: שקול לי אחת אחת והכריע בכל שקילה, משום שבכל הכרע תמיד נוסף מעט, ויש בכך הפסד למוכר, אלא שוקל לו כולן בבת אחת, ונותן הכרע אחד לכולן.
תנו רבנן: מה הן מידותיו של המאזנים:
במאזנים המיועדים לשקילת דברים כבדים, נפש מאזנים, החלק העליון שבה תלויים המאזניים - צריכה להיות תלויה באויר רחוקה מהתיקרה ג' טפחים, כדי שהמאזנים לא יגע בתיקרה כשיכריע את הכף לטובת הלוקח  4 . וגבוהה מן הארץ שלשה טפחים, כדי שכף המאזנים לא יגע בארץ כשמכריע.

 4.  לדעת הרשב"ם, כיון שנושא משקל כבד צריך להכריע יותר מטפח לטובת הלוקח, ועיין בהערה לקמן שיש בזה מחלוקת.
וקנה, משני צידיו תלויות כפות המאזניים. ומתנא שלה, החבל שבו תלויה כל כף במאזנים, צריכים להיות ביחד באורך שנים עשר טפחים, ד' טפחים הקנה  5 , וד' טפחים כל אחד מהחבלים התלויים בשני ראשי הקנה, שאם שיעורם פחות, המאזנים אינם מכריעים שיעור מועט, כיון שהם נושאים בהם משקל גדול.

 5.  כך פירש הרשב"ם, והקשה המהרש"ל אם הקנה עצמו הוא רק ד' טפחים, מדוע צריך להרחיק את המאזנים מהתיקרה ג' טפחים, הרי אף אם יהיה רק מרחק של ב' טפחים לא יגע בתיקרה, כיון שמן אמצע הקנה אין יותר מב' טפחים?! ובמאירי פירש, שגם הקנה וגם החבלים יהיו בני שנים עשר טפחים.
ושל צמרים, המוכרים צמר במשקל, ושל זגגין, המוכרים כלי זכוכית - משקלן מועט יותר, ואינם צריכים מאזנים גדולות כל כך, אלא שיעור המאזנים שהם צריכים, שתהא תלויה באויר רחוקה מהתיקרה שני טפחים, וגבוהה מן הארץ שני טפחים, וקנה ומתנא שלה ביחד צריכים להיות באורך ט' טפחים, ג' טפחים הקנה, וג' טפחים כל אחד מהחבלים התלויים בשני ראשי הקנה.
ושל חנווני ושל בעל הבית, שהם שוקלים במשקל קטן יותר, שיעור המאזנים שהם צריכים, שתהא תלויה באויר רחוקה מהתיקרה טפח, וגבוהה מן הארץ טפח, וקנה ומתנא שלה ביחד צריכים להיות באורך ששה טפחים, ב' טפחים הקנה, וב' טפחים כל אחד מהחבלים התלויים בשני ראשי הקנה.
ושל טורטני, צורף המוכר זהב וכסף, ששוקל במשקל קטן יותר, שיעור המאזנים שהוא צריך, שתהא תלויה באויר רחוקה מהתיקרה שלש אצבעות, וגבוהה מן הארץ שלש אצבעות  6 , וקנה ומתנא שלה איני יודע, באיזה אורך הם צריכים להיות.

 6.  פירש הרשב"ם: אף על פי שאינו יכול להכריע כי אם שלש אצבעות, לא אמרו שצריך להכריע טפח אלא בשקילת בשר ושאר מיני מאכל, אבל באלו אינו צריך להכריע כי אם שיעור מועט. אבל התורת חיים (פח ב ד"ה וחייב) כתב, (וכוון לדברי הרמ"ה), שלעולם חייב להכריע לו טפח בין בעשר ליטרין בין בליטרא ואפילו ברביע ליטרא, שככל שהכפות קלות יותר, כך הוא מכריע את הכפות במשקל קל יותר, וככל שהכפות כבדות יותר, כך הוא צריך משקל כבד יותר כדי להכריע את הכף. ומה שחכמים לא נתנו שיעור למשקל של הכפות עצמן, שהרי כשהן כבדות ומכריע טפח המוכר מפסיד, שצריך משקל גדול יותר כדי להכריע, וכשהן קלות מפסיד הלוקח. פירש התורת חיים, שחכמים נתנו למוכר את האפשרות לעשות את הכפות קלות ככל האפשר, ואם עשאן כבידות, לעצמו הוא מפסיד, וחכמים לא רצו לחלק בין הכרעה להכרעה, אלא אמרו שלעולם הוא מכריע טפח.
בכל מידות המאזנים המובאות בברייתא, מבואר בהן למה הן מיועדות, חוץ מהמאזנים הראשונות, ואלא הך קמייתא המאזנים הראשונות הגדולות שהביאה הברייתא, דמאי? למה הן מיועדות.

דרשני המקוצר[עריכה]