פרשני:בבלי:בבא בתרא קלז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלז ב

חברותא[עריכה]

אי מיפק לא נפיק ביה (אם אינו יוצא בו ידי חובתו), למאי יהביה ניהליה  166 ?

 166.  הרשב"ם מפרש, שאף אם אין לו קנין הגוף יוצא בו ידי חובתו, כיון שקיום המצוה נחשב כפירות האתרוג. ובשיטה מקובצת הוסיף לבאר, דסבירא ליה לרבי שלענין מצות אתרוג סגי בקנין פירות, ומי שקנוי לו האתרוג לפירות הוא נחשב כבעלים. אך הרא"ש כתב, דהכא אף רבי מודה שקנוי לו בקנין הגוף. דאי לאו הכי למאי אקניה ניהליה? ובמערכת הקנינים (סימן ט') מבאר, שבמקום שיש אומדנא, אף רבי מודה שנותן לו קנין הגוף. עיין שם.
אלא ודאי, מיפק, דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה.
אך אם מכרה או אכלה, באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל  167 .

 167.  לכאורה היינו מחלוקת רבי ורשב"ג, ומה התחדש לנו בכך שנחלקו גם באתרוג? מבאר הרשב"ם, דאתא לאשמועינן שאף שלדעת רבי יכול לצאת בו ידי חובה, מכל מקום אין לו בו קנין גוף, ואינו יכול למוכרו.
אמר רבה בר רב הונא: האחין שירשו אתרוג מאביהם, או שקנו אתרוג במעות שהוריש להם אביהם, ולא חלקו ביניהם, ועדיין הן מונחים בתפוסת הבית, ונטלו אחד מהן בלא ידיעת אחיו, ויצא בו, רואים, אם יש הרבה אתרוגים בתפוסת הבית, ואותו האח יכול לאוכלו, ואין אחיו מקפידים עליו בשל כך, יצא. דקרינן ביה "לכם".
ואם לאו, לא יצא. כיון שאינו שלו לגמרי. ובארבעת המינים בעינן "לכם", שיהיה כולו שלו, ולא מקצתו  168 .

 168.  בגמרא מבואר, שאין יוצאים ידי חובה באתרוג של שותפים. הראשונים התחבטו, כיצד יוצאים ידי חובה באתרוג של הקהל, הרי הוי כאתרוג של שותפים? הרשב"ם כתב, שכל אחד מהנוטלים קונה את האתרוג במתנה על מנת להחזיר, בשעה שיוצא בו. אך הרשב"א כתב שיוצאים ידי חובה באתרוג של שותפים כיון שהאתרוג נקנה לשם מצוה, אי אפשר לחלקו בין השותפין, והוי כ"חצר שאין בה כדי חלוקה", דכל אחד שמשתמש בה יש ברירה שבאותה שעה היא שלו. ובסוגיין מדובר שקנו את האתרוג לאכילה, ויש בו כדי חלוקה, ולכן אינו יוצא בו ידי חובתו.
ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד, אזי אינם מקפידים עליו אם יאכלנו, אבל פריש או רמון לא.  169 

 169.  לכאורה אין בדברים אלו שום חידוש. ואכן, הרשב"ם כתב על מימרא זו, "אריכות פירוש של שוטים הוא, ואינו מן הגמרא". אך הר"י מיגאש מפרש, שאם יש לכל אחד מהאחים אתרוג, אפילו אם יקפידו אינם יכולים לעכב בעדו. כיון שיש לו זכות חלוקה אף שלא מדעתם. אך אם אין להם כי אם פריש, יכולים לעכב בעדו מליטול את האתרוג.
אמר רבא: האומר לחבירו "אתרוג זה נתון לך במתנה, על מנת שתחזירהו לי". נטלו, ויצא בו.
אם החזירו לאחר מכן, כמו שאמר לו, יצא.
לא החזירו, לא יצא. כיון שלא קיים את התנאי, הרי המתנה בטלה למפרע  170 .

 170.  צריך באור, הרי קיימא לן בהלכות תנאים שצריך להתנות תנאי כפול, (כלומר, אם יהיה כך, המעשה בטל, ואם לא יהיה כך, המעשה קיים), ואם לא התנה באופן זה, המעשה קיים והתנאי בטל. וכמו כן, צריך שלא יהיו התנאי והמעשה באותו דבר, (כמו מתנה על מנת להחזיר את אותו הממון), אלא בשני ענינים, (כמו בתנאי בני גד ובני ראובן, אם תעברו חלוצים לפני המחנה, אזי תרשו את עבר הירדן). ואילו כאן כשאמר "הרי לך האתרוג על מנת שתחזירהו לי", לא כפל את תנאו, וכן התנאי והמעשה באותו ממון, ומדוע התנאי קיים? ומבאר הרשב"ם, כל הלכות תנאים נאמרו רק בתנאים הנעשים בחלויות איסוריות, כגון בגט או בגירושין. ובהם, אם לא יתנה באופן האמור בתורה אינו יכול לשיר במעשה הגטאו הקידושין כלום. אבל בדיני ממונות, שהכל תלוי בדעתו, אם יש אומדן הדעת שכך דעתו סגי בכך, ואינו צריך להקפיד על כל הלכות תנאים. אך דעת התוספות, שאף בדיני ממונות לא סגי באומדן הדעת, אלא במקרה שהדבר מוכח מתוך מעשיו, אך בלאו הכי, צריך להתנות ככל הלכות תנאים. ולכן העמידו כאן שכפל את תנאו. ודחקו לומר, שלפי רבא לא בעינן תנאי ומעשה בשני ענינים.
קא משמע לן, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.
ההיא איתתא דהוה לה דיקלא הנטוע בארעא דרב ביבי בר אביי.
כל אימת דהות אזלא למיגזריה, הוה קפיד עילוה. (בכל פעם שהיתה באה לקוצצו, היה מקפיד עליה).
אקניתיה ניהליה, כל שני חייו. (אותה אשה, הקנתה את הדקל לרב ביבי בחייו, על מנת שיחזור אליה או ליורשיה אחרי מותו).
אזל איהו, אקנייה ניהליה לבנו קטן. (הקנה את הדקל לבנו הקטן), כדעת רשב"ג שקנין פירות כקנין הגוף דמי.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע, וכי משום דאתו ממולאי (מבני עלי, הבאים מהעיר ממלא), אמריתו מילי מוליאתא (אמרתם דברי פגומים ובעלי מומין) ?!
שהרי אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר שקנין פירות כקנין הגוף אלא כשנתן את הפירות לאחד, ואת הגוף לאחר, אבל אם שיר את הגוף לעצמו, לא! ובהא מודה שקנין פירות אינו כקנין הגוף.
ואם כן, בסוגיין ששיירה את גוף הדקל לעצמה לאחר מות אביי, אף לרשב"ג קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
אמר רבא אמר רב נחמן: האומר לחבירו: "שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו ל י", והקדישו המקבל, והחזירו, הרי זה מוקדש ומוחזר. כלומר, התקיים התנאי בחזרה זו, אף על פי שהקדישו.
אמר ליה רבא לרב נחמן, מאי אהדריה? איזו חזרה היא, הרי אינה ברשותו אלא ברשות ההקדש?
אמר ליה, ומאי חסריה?
אלא אמר רב אשי, חזינן, אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו", ולא אמר "לי", הא אהדריה. הרי החזיר לו את השור, וקיים את התנאי.
אבל, אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו לי", מידי דחזי ליה קאמר ליה. חזרה הראויה לו בעינן, ואם הקדישו, הרי אינו ראוי לו. ולא חשיבא כחזרה.  171 

 171.  הרא"ש בסוכה (פרק ג' סימן ל') כתב שמתנה על מנת להחזיר פירושה, קנין לעולם בתנאי שיחזור ויקנה לו אחר כך. והקשה הנתיבות המשפט, (רמא ה') אם כן מדוע אם הקדישו והחזירו מוחזר, הרי אינו יכול לחזור ולהקנותלו את ההקדש, שהרי כבר אינו שלו אלא של ההקדש? ולכן העמיד במקרה שהקדיש לשלמים ולקדשים קלים שהם ממון בעלים, ויכול להקנותו.
אמר רב יהודה אמר שמואל, הכותב נכסיו לאחר, ואמר הלה "אי אפשי בהן", קנה, ואפילו עומד וצווח.
ורבי יוחנן אמר, לא קנה. כמבואר להלן.
אמר רבי אבא בר ממל, ולא פליגי.

דרשני המקוצר[עריכה]