פרשני:בבלי:זבחים ו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים ו ב

חברותא[עריכה]

אך לא כיפר קמי שמיא, שאין קרבן זה לנחת רוח לבוראו משום שחיסר סמיכה על הקרבן, ועשאה כשיירי מצוה, ונחשב שלא עשה מצוה מן המובחר.
מי לא תנן לשון "לא כיפר" באופן שלא עשה בקרבן מצוה מן המובחר, והרי מצינו כן במסכת נגעים (יד י) לגבי השמן הניתן על ראש המצורע (והוא השמן שנותר ממתן השמן על הבהונות ותנוך האוזן), דתנן, נאמר "והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר, לכפר עליו לפני ה'", מלמד הכתוב שאם נתן מהשמן הנותר על ראש המצורע, כיפר. ואם לא נתן, לא כיפר, דברי רבי עקיבא.
רבי יוחנן בן נורי אומר: אותו שמן הניתן על ראש המצורע בכלל שירי מצות הן, שהרי נאמר בו "והנותר", לומר שהוא הנשאר מעיקר המצוה, הנעשית במתן השמן על תנוך אזנו ובהונות ידיו, (ולפיכך דינו כמצות שפיכת שיירי דם החטאת שנותר לאחר שנזרק הדם על קיר המזבח, אל יסוד המזבח, הנקראת "שיירי" מצוה, משום שאינה מעכבת את הכפרה), ולכן בין ניתן בין שלא ניתן, כיפר. אלא שמעלין עליו כאילו לא כיפר!
ומדייקת הגמרא: מאי "כאילו לא כיפר"?
אילימא דמיבעי ליה לאיתויי קרבן אחרינא (לוג שמן אחר וליתנו על ראש המצורע), האמרת - בין ניתן בין לא ניתן, כיפר!? אלא, "כיפר" גברא, "לא כיפר" קמי שמיא! ואם כן הכא (כשלא סמך על העולה) נמי נפרש - "כיפר" גברא, לא כיפר קמי שמיא!?  1 

 1.  בשקלא וטריא בסוגיין נאמרו שלשה ביאורים, (ובתוס' ובהערות נרחיב בהם), פירוש רש"י, הגמרא מוכיחה מדברי רבי יוחנן בן נורי, שמצינו במתנות מצורע שמתכפר בהם, אף שלא עשה מצוה מן המובחר, ולכן נקרא "לא כיפר", וכן נבאר במבטל עשה של סמיכה, ששנינו בו ש"לא כיפר" דהיינו רק שלא עשה מצוה מן המובחר, אך יתכפר על כך בעולה, אף שביטל את העשה אחר שחיטתה. ודחינן התם נמי כיפר מתן בהונות לא כיפר מתנות הראש, דהיינו דגם רבי יוחנן בן נורי אמר "לא כיפר" רק על מתנות הראש, שבהם לא כיפר כלל, כי לא נתנם, וצריך לחזור ולתת, ולפי רבי עקיבא "לא כיפר" גם במתנות בהונות, כי מתנות הראש מעכבות את כל הקרבן, וצריך לחזור ולתת את כלם, ואם כן יש לומר שגם בסמיכה הכוונה ש"לא כיפר" כלל, כי אין עולה מכפרת על עשה שאחר הפרשה. פירוש התוס': הוכחת הגמרא מדברי רבי יוחנן היא, שגוף הקרבן שכבר נעשה אינו מכפר קמי שמיא מפני חסרון הסמיכה, שהרי גם מתנות בהונות "לא כיפר" קמי שמיא מפני חסרון מתנות הראש. ודחינן, שמתנות בהונות וגוף הקרבן, שכבר נעשו, כשרים ומרצים גם קמי שמיא, ורק על מה שעדיין לא נעשה נאמר ש"לא כיפר". (וחלוקים בזה דיני סמיכה ומתנות הראש, כי על ביטול סמיכה אין לו כפרה כלל, כי עבר בביטול עשה אחר הפרשת העולה, ואילו במתנות הראש גילה הכתוב שאינם אלא שיירי מצוה, ורק לא כיפר קמי שמיא). ובשפת אמת כתב, שאין כוונת רש"י שלרבי עקיבא במתנות הראש לא כיפר כלל, אלא קמי שמיא, ונמצא שמסקנת הגמרא היא שלכולי עלמא "לא כיפר" מתנות הראש קמי שמיא, ואף שגילה הכתוב שאינן מעכבות, צריך להביא לוג אחר כדי לעשות מצוה מן המובחר. אולם לפי זה דחיית הראיה לסמיכה היא כפירוש תוס', שהרי לרש"י עיקר הראיה באה להוכיח ש"לא כיפר" הוא קמי שמיא, ודבר זה לא נדחה למסקנא. (וכן כתבו חק נתן, מראה כהן בדעת הרמב"ם, שלא פסק כרבי עקיבא, וראה אופן נוסף ברש"ש). והחזו"א ביאר לפי דרכו (בעמוד א הערה 10), שקושיית רב הונא ממתנות הראש היא, שנבאר מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר אף באופן שלא ביטל את הסמיכה במזיד, וכמו שלא הוזכר במתנות שמדובר באופן שלא נתן במזיד אלא רק משום שנשפך השמן, ומשמע ש"לא כיפר" אינו משום שעבר על עשה אלא אפילו על חסרון שלימות המצוה גרידא. ועל כך השיב רבא שמדובר באופן שלא נתן מתנות הראש במזיד, ולכן לא כיפר.
ודחינן: במצורע שייך לפרש שרבי יוחנן בן נורי אמר "כיפר ולא כיפר" ביחס לכפרה עצמה ולא קמי שמיא בלבד, כי התם נמי - כיפר מתן בהונות, כיון שלדעתו אם נתן מהשמן על הבהונות שוב אינו צריך לחזור וליתן עליהם, אף על פי שלא כיפר מתנות הראש, וצריך להביא לוג שמן אחר וליתן על הראש כדי להתכפר, (ואילו לפי רבי עקיבא אם לא נתן על הראש לא כיפר כלל וחייב לחזור וליתן על הבהונות, ומהנותר על הראש)  2 .

 2.  בשפת אמת צידד שלכולי עלמא צריך לחזור על ההזאות לפני ה', שהרי נאמר במתנות הראש "והנותר מן השמן", דהיינו שנותר מההזאות ומתן בהונות שנעשו קודם לכן. ולא נחלקו אלא לגבי מתן בהונות, שרבי יוחנן בן נורי סבר שלא נפסלו, ואין צריך לחזור וליתן, ועיקר הכפרה נעשית בהזאות, ורבי עקיבא סבר שגם מתנות הבהונות צריך לחזור וליתן שמתנות הראש מעכבין בכלם. אולם הגרי"ז (במנחות ה') נקט בפשטות ששייך לחלקם לשני קרבנות, שהרי שנינו שאם נשפך הלוג אחר שבע הזאות, יביא אחר ויתחיל בבהונות, ונראה שגם כשנשפך אחר מתן בהונות וחוזר עליהן, אינו צריך שיהיו מנותר הלוג של הזאות. ומו"ר הגראי"ל ביאר שטעמו של רבי עקיבא שחייב מתן בהונות בכדי שיהא מתנות הראש מן הנותר, ומשום כך גם אין צורך להתחיל במתן על תנוך אזנו הימנית, כי די במתן בהונות כדי שיחשב השמן "מן הנותר. (וריב"ז סבר ש"והנותר" אינו מלמד שיהיה משארית המתנות שנעשו בלוג זה, אלא שמתנות הראש למצוה ולא לכפרת הקרבן).
אבל כשלא עשה סמיכה בעולה הקרבן כשר ומכפר, ואם כן אי אפשר לפרש ש"לא כיפר" פירושו קמי שמיא בלבד, שהרי לא מצינו שחסרון בקיום מצוה יקרא "לא כיפר" אלא רק באופן שנשאר על הגברא חיוב לעשות איזה דבר לכפרתו.
תא שמע מהא דשנינו בתוספתא בפרק קמא של מסכת שבועות:
רבי שמעון אומר: כבשי עצרת למה הן באין (על איזה חטא באו לכפר)? ולפני שממשיכה הגמרא להביא את דבריו, היא תמהה, ומבארת: הרי כבשי עצרת שלמים נינהו, ואין בהם כפרה!?
אלא כך אמר רבי שמעון: שעירי עצרת (שהם שני שעירי חטאת הקרבים בחג השבועות, האחד יחד עם מוספי החג, והשני יחד עם הקרבנות שמקריבים עם שתי הלחם) למה הן באין? - על טומאת מקדש וקדשיו (על הטמאים שנכנסו למקדש או שאכלו בשר קודש מחוסר ידיעה שהם נטמאו, שלהם אין כפרה בחטאת יחיד, כי אין היחיד מביא חטאת על טומאת מקדש וקדשיו אלא אם היתה לו ידיעה בתחילה שנטמא, כמבואר בשבועות ד א).
ועוד אמר רבי שמעון: על מה בא לכפר שעיר - העצרת השני, והרי כאשר נזרק דמו של שעיר ראשון כבר נתכפרו בו כל אותם החוטאים בטומאת מקדש וקדשיו, ואם כן, שעיר שני למה הוא קרב?
- בהכרח שהוא בא לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה, בין הקרבת השעיר הראשון להקרבת השעיר השני, כי דאגה התורה לכפרתם מחטא הטומאה אפילו בפרק הזמן הקצר הזה!
אמור מעתה - ראויין היו ישראל שתחייבם התורה להקריב קרבנותיהן של שעירי חטאת ולהתכפר בכך על טומאת מקדש וקדשיו בכל עת ובכל שעה כשם שהתחייבו על אותה שעה קצרה בחג השבועות, כי בכל שעה יש חשש למטמאי מקדש וקדשיו. אלא שחיסך (צימצם) הכתוב ולא דקדק אחר עוונתיהם להצריכם להתכפר בשעיר חטאת בכל שעה, מפני שחס על ממונם.  3 

 3.  ומה שבחג השבועות הוצרכו להביא שעיר חטאת שני מיד לאחר שהתכפרו בראשון, הוא, משום שבחג השבועות מקריבים שתי סדרות של קרבנות, האחת של מוסף היום, והשניה של הקרבנות הבאים יחד עם כבשי עצרת ושתי הלחם, ולכן מצטרף לכל סדרה של קרבנות שעיר חטאת. ועיין בחזו"א (מנחות לב) ששני ענינים יש בחג השבועות, האחד, הוא יום חג כאחד מתוך שלשת הרגלים, והשני, הוא "יום הביכורים". ולכן מביאים על כל אחד מהם שעיר חטאת לכפר.
והניחה הגמרא שמדובר באופן שהופרשו שני השעירים מאתמול בבת אחת, ולכך דייקה: והא הכא, דעשה לאחר הפרשה הוא, וקא מכפרא שהרי נמצא שהשעיר השני שבא לכפר על חטאי טומאת מקדש וקדשיו שנעשו בין הקרבת הראשון לשני מכפר על עשה לאחר הפרשה, שהרי הוא הופרש כבר מערב יום טוב, בשעה שהופרש השעיר הראשון. (ונקרא "עשה" משום שטומאת מקדש וקדשיו נלמדת גם מהכתוב "וישלחו מן המחנה"). ומוכח שחטאת הציבור מכפרת על עשה אפילו אם הפרישה לפני עשיית החטא, והוא הדין לקרבן עולה שיכפר גם הוא על עשה שאחר הפרשה  4 .

 4.  בשטמ"ק (אות ג') תמה איך הוכיחה הגמרא משעירי עצרת, והלא כל נידון הגמרא היה רק בעולה אם מכפרת על עשה שאחר הפרשה, ואילו שעירי עצרת באין על לאו שיש בו כרת, והן חטאת, ולעיל אמרו שבחטאת פשיטא לן שאינה מכפרת על חטא אחר הפרשה. וביאר שטעמם של עולה ושעירי עצרת שוה, שהרי הספק בעולה הוא משום שבאה על הרבה עשין ביחד ואין צריך ידיעה. וכן בשעירי עצרת שמכפרים על כל טומאות מקדש וקדשיו שבין רגל לחבירו שלא נודעו לחוטאין, מה שאין כן בחטאת. וכבר הבאנו לעיל (בהערות לתוס' בעמוד א' ד"ה או) שהגר"ח בכריתות (טז א) הוכיח ששעירי עצרת באין לחובת היום וממילא מכפרין, ובכך הם דומים לעולה, שאינם מופרשים ונקראים על שם החטא כשאר החטאות. ויתכן שזו כוונת השטמ"ק שאין צריך בהם ידיעה ומכפרין כחטאות שמופרשות ונקראות על כמה חטאין, כי כפרתם ממילא. (וראה קרן אורה). ומו"ר הגראי"ל הראה שרש"י דקדק (בד"ה והא הכא) שטומאת מקדש וקדשיו יש בה גם עשה, ולכן מקשינן שהוא עשה שאחר הפרשה. (ודוחק לומר שרק בא לפרש את הלשון "עשה" שאחר הפרשה, וגם השטמ"ק הבין כן ברש"י ולכן הקשה שהרי באכילה בטומאה אין עשה). וביאר, שרק בעשה של טומאת מקדש וקדשיו שייך חסרון כפרה אחר הפרשה ולא בלאו, והיינו משום שספק הגמרא בעשה אינו שייך בשעירי עצרת, שהרי בעשה יש צד שאינו מכפר לפני הפרשה, כי הקרבן מכפר רק על עשה שכבר היה מוטל עליו קודם הפרשה, אך בטומאת מקדש וקדשיו שלא נודעה לו מתחילה, וידיעתו בסוף פוטרתו מקרבן ציבור, לא שייך לומר לומר שהחיוב תלוי בשעת הפרשה, כי אין הידיעה מחייבת שום קרבן, ובהכרח שכל הדמיון בין שעיר עצרת לעולה הוא רק בעשה שיש בטומאת מקדש וקדשיו, שבו שייך חילוק בין קודם הפרשה לאחר הפרשה. (ולפ"ז מובן למה הגרעק"א הקשה את קושית השטמ"ק רק על תוס' לעיל, ולא על סוגיין).
ודחינן: לעולם אין קרבן מכפר על עשה שאחר הפרשה. וכאן בשני שעירי עצרת אי אילו היה מדובר באופן דאפרשינהו לשני השעירים בבת אחת, הכי נמי באמת רק הראשון היה קרב ולא השני, כי כיון שאי אפשר להתכפר על מה שנעשה לאחר הפרשה אין כל טעם בהבאתו של השעיר השני, שהרי אין לו על מה לכפר. אלא הכא במאי עסקינן, שמביאים בעצרת שני שעירים - רק באופן דאפרשינהו בזה אחר זה. שאז מועילה כפרתו של השעיר השני לכל החוטאים בטומאת מקדש וקדשיו בין הפרשת הראשון להפרשת השני.
ותמהינן: וכי בידינו ליקו ולימא ליה לקרא (להעמיד את הפסוק של שני השעירים בעצרת) דכי כתיבא שמביאין שני שעירים רק באופן שהפרישום בזה אחר זה הוא דכתיבא, אבל אם הפריש את שני השעירים כאחת אין מביאין אלא שעיר אחד, והרי בכל שנה מביאין שני שעירים!?
אלא, בהכרח, שאפילו אם הפרישו את שניהם כאחת הם קרבים. ושוב יש להוכיח שקרבן מכפר על חטאים שנעשו לאחר הפרשה, שהרי השני מכפר על חטאים שבין הפרשת הראשון לשני.
ודחינן: אמר רב פפא - קרבנות ציבור קאמרת להוכיח מהם שמכפרים אחרי הפרשה? - שאני קרבנות ציבור דלב בית דין קמתנה עליהן, שלא תחול הפרשת הקרבן השני עד סמוך להקרבה, כדי שיתכפרו בו כל החוטאים בין הפרשת הראשון להקרבת השני  5 .

 5.  רש"י פירש שלב העוסקים בצרכי ציבור מתנה עליהם. ומשמע שאין צורך שישבו בי"ד לצורך מחשבה זו, כי מה יצרף את מחשבותיהם כאחד, וגם אינם יכולים אלא להפקיע שלא תחול ההפרשה שיעשו הכהנים שלא כשליחותם, אך מה שיש להם כח לקבוע שתחול הפרשת הכהנים רק סמוך להקרבה, היינו כמו שכתב הריטב"א בשבועות (יא ב) שאין צריך תנאי מפורש, וכמפורש דמי, ודברים כאלו בלב כל אדם והוו דברים דמסתמא כל מה שיכולין בי"ד לתקן בהם יתקנו. והיינו שלא נעשה תנאי זה בפועל, אלא דין הקרבן כאילו התנו עליו, שכן הוא בלב כל אדם, ומועיל להפקיע קדושת הגוף ולהחזירה לקדושת דמים, ואפילו לעשות הפרשה חדשה. ובחזו"א מנחות (כ"ח סק"ז) הוכיח שאף על פי שקדושת הגוף לא פקעה בכדי, מכל מקום לב בי"ד מתנה שתפקע הקדושה מהמותר מכאן ולהבא, כשם שקדושת הגוף פוקעת כשאינו ראוי למצוותו, וכקדשים שמתו שפוקעת קדושתן. (והוכיח כן ממותר קטורת, שאילו לב בי"ד מתנה שיהיה חולין, נמצא שלא התפטמה בכלי שרת, ואיך אפשר לחזור לקחתה מתרומה חדשה. וראה במל"מ סוף הל' שקלים וערוך לנר כריתות ו: שמחזירה למכתשת ומתפטמת בקודש עם הקטורת החדשה), וראה עוד מדבריו בהערות לתוס'. ובקהילות יעקב (שבועות סימן ח') העלה שנחלקו בזה הראשונים, שהרי תוס' במנחות (ע"ט ב) הקשו שכלי שרת מקדשין שלא מדעת ולא יועיל מה שבי"ד לא התכוונו לקדש בכלי שרת, ומשמע שהנידון היה על קדושתן בתחילה, אם התקדשו או לא, ואילו בי"ד מתנין לעקור קדושה מכאן ולהבא, מה לי שנתקדשו שלא לדעת.
ומצינו ש"לב בית דין מתנה" כיצד יחול הקרבן, וכי יש בכוחם להחיל את שם הקרבן בצורה שונה ממה שהקדישוהו תחילה, כדאמר רב יהודה אמר שמואל.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות ציבור - סכין של השוחט אותם מושכתן למה שהן, שגם אם הם הופרשו תחילה לצורך תמידין אפשר לשנותם בשעת שחיטתם לשם עולת ציבור  6 , כגון קייץ המזבח, משום שלב בית דין מתנה עליהן שאם לא יצטרכו לתמידין, יחול עליהם שם קיץ המזבח במקום שם תמידין  7 .

 6.  ראה בתוס' (ד"ה סכין) שדעת רש"י היא שחל שם הקרבן בהפרשתו, רק שלב בי"ד מתנה שיהיה אפשר לשנותו בשחיטה, ואילו דעת הערוך שהתנו בי"ד שבקרבנות ציבור לא יחול שם הקרבן כלל עד שחיטתו. וראה באור שמח (פ"ד מפסוהמ"ק ה"א) שהוכיח שהרמב"ם למד כביאור רבו הר"י מיגש (בשבועות יא: ד"ה ומהדרינן) שלמסקנת סוגיין אין שעירי הרגלים באים ברגל אחר, אלא לב בי"ד מתנה עליהם שיהיו נפדין תמימים, ולכן אין ראיה שמכפרין על עשה שאחר הפרשה. ב. בשער המלך (פט"ו מפסוהמ"ק ה"א) כתב שמכאן מקור דברי הרמב"ם (בפירושו למשנתנו) ששינוי קודש אינו פוסל בקרבן ציבור מפני שסכין מושכתן, וסבר שרק בשעת שחיטה חל שם הקרבן, ויכול הכהן לשנותו בשחיטה. ומה שאמרו לעיל (ד א) ששינוי קודש ישנו בציבור כיחיד, היינו רק לפני שידעה הגמרא את דינו של שמואל שסכין מושכתן. (או דהיינו רק בשחיטה, אך בשאר עבודות ישנו בציבור כביחיד ששינוי פוסל בהן מאחר שכבר חל שמו בשחיטה. ובהל' פסוהמ"ק, שם, לא חילק בין קרבן יחיד לציבור, שהסיק כפירש"י ששמם חל בהפרשה, ורק בי"ד יכולין לשנותו, אך כהן ששינה פסלן). אך תמה למה כבשי עצרת נפסלין שלא לשמן, והרי הן של ציבור וסכין מושכתן למה שהן. ובמקדש דוד (קונטרס אחרון סק"ג) תירץ שכבשי והרי רק על ידי משיכת סכין נקבע שמם (כמבואר בפירוש הערוך שבתוספות), וכיון ששינה שמם עצרת טעונים תנופה מחיים, וכיון שצריך לקבוע שמם לפני שחיטה, לא שייך בהם דין זה של סכין מושכן. אולם תמה מאידך, כיצד עולים לחובת הציבור כששינה שמם, קודם השחיטה במה נקבעו לקרבן שאותו צריך הציבור להביא. וצ"ע.   7.  רש"י (בד"ה קרבנות) פירש שסכין מושכתן למה שהן ראויין, אף שאין השוחט יודע מה הן, וצייר באופן שהיו תמידין שלא הוצרכו לציבור, ולב בי"ד מתנה עליהן שיקרבו לקיץ המזבח. אך סיים שנראה כי אין לגרוס כאן את דברי רב יהודה אמר שמואל, שהרי בשבועות (יב ב) אמרו שדבריו כמאן דלית ליה לב בי"ד מתנה, (וראה בתוד"ה סכין באריכות). ובשטמ"ק (בהשמטות) הבין שכוונת רש"י לפרש בשני אופנים, (וגרס "או"), והביא שהשר מקוצי תמה על הפירוש הראשון אם השוחט לא ידע מה הן, הרי ממה נפשך, משום חולין פסולין, ולשם קדשים אחרים אף בקרבן יחיד כשר, ומה צריך לזה לב בי"ד, ולכן ביאר כמו שצייר רש"י בהמשך, שבתחילה היו תמידין, ונעשו לקיץ המזבח, והשוחט חשב לחובת תמידין, והועיל התנאי שיוכשר לנדבה. וסבר שמואל שלב בי"ד מתנה מועיל רק לשנות מחובה לנדבה, (ואפילו לר"ש צריך לב בי"ד לכך), אך אין לב בי"ד מועיל לפדותן תמימין ולהוציאן לחולין. והגרי"ז הקשה למה צריך לב בי"ד מתנה עליהן לשנותן מחובה לנדבה, והרי זו וזו עולה, וכיון שהופרשו מתחילה לשם עולת ציבור נכלל בדינם גם עולת נדבה לקיץ המזבח. וצידד לומר שאפילו קרבן שיכול לבא בנדבה, אם הופרש לחובה, נעשה לקרבן חובה, ואם אי אפשר להקריבו חובה אין לו תקנה, כי שמו "קרבן חובה" ואי אפשר לשנותו לנדבה, אלא אם לב בי"ד מתנה עליו. ואינו נחשב מותר כל זמן שיכול להקריבו לנדבה. וחזר בו, שהרי שנינו לקמן (קיב ב) שזב ויולדת שהקריבו עולותיהם ושלמיהן בחוץ, חייבין, ופרש"י שם כיון שמתקבלים בנדבה בפנים, ונחשבים כראוים לפתח אהל מועד, (שלא כחטאת ואשם שאי אפשר לשחטן בחוץ, ופטורים עליהם). ומבואר שאין על עולת חובה "שם חובה" ואפשר להביאה כנדבה. ודן במשמעות דברי הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק ה"ט) שכתב שחייבין עליהן בחוץ משום שעולה דורון היא, ולכאורה כוונתו שאפילו עולות חובה של זב ויולדת נחשבות כדורון, ובאות נדבה, אולם יתכן לפרש גם להיפך, שאף שאינם קרבות כנדבה, חייב עליהן משום שהן דורון, (וראה לח"מ שם, ורש"ש קיב). ואין לחלק בין עולות ציבור לעולת יחיד, שהרי מצינו במנחות (מח ב פט ב) שגם עולות חובה של ציבור באות בנדבה, ככבשי עצרת שנקרבו מחוסרי זמן ותמיד שקרב בלא גזרי עצים, ואם כן שבה התמיהה למה צריך לב בי"ד מתנה להכשיר עולת ציבור לעולת נדבה של קיץ המזבח. והגרי"ד סולוביצ'יק הוכיח מדברי הרא"ש בקינים (פ"ב מ"ה) שרק לאחר זריקה אי אפשר לשנות מחובה לנדבה, ולכך צריך לב בי"ד מתנה, אך אחר שחיטה אפשר לשנות, אך אין להוכיח כן מכל קרבן שנעשה בשינוי בעלים שעולה כנדבה, כי כך נקבע דינו של קרבן חובה הקרב שלא לשמו. וראה עוד בחידושי הגרי"ד (בסוף ח"ד מכתבי הגרי"ז, סי' כג) אולם בפשטות כיון שאמרו בראש השנה (ז א) שקרבנות ציבור כשרים בדיעבד מתרומה ישנה, נמצא שנשאר עליהן עדיין שמם, ונחשב תמיד, שאסור להקריבו שלא בזמנו, ולכן צריך סכין מושכתן להכשירן לכתחילה לקיץ המזבח. אך המקדש דוד (י"ט ג') הוכיח משבועות (יב א) ששעירי רגלים (אפילו לפי רבי שמעון) נעשין בזמן תרומה חדשה למותר חטאת, וקרבין עולה, ומוכח שאף שהן עדיין כשרים בדיעבד לדינם הראשון, נעשין מותר וקרבין לכתחילה כעולה, ושוב קשה למה תמידין צריכין שיהא סכין מושכתן, ולא יהיו מאליהן עולת נדבה. ויתכן לחלק שרש"י בסוגיין יכול לפרש גם לפי רבי שמעון, ולחלק בין מותר חטאת שנהפך לקרבן אחר, ולפיכך אם אינו עולה לכתחילה כדינו נעשה עולה, אך מותר עולה כיון שנשאר במותרו עולה, (ויש בו הכשר להקריבו נדבה ולא רק חובה, אך גם בעת תרומה חדשה) עדיין נשאר שמו עליו, ויכול להקריבו בדיעבד לחובה, אסור לעשותו לנדבה עד שתהא סכין מושכתן לנדבה של קיץ המזבח. ואולי דין זה תלוי בביאורי רש"י והשטמ"ק, שלדעת רש"י (בשבועות שם) טעמו של רבי שמעון משום שכולם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ולפיכך פירש כאן שלדעת רבנן שחולקים על סברא זו, צריך לב בי"ד להכשירן לקיץ בגופן, אך לפי השטמ"ק גם רבי שמעון מודה שלב בי"ד מתנה מועיל כדי לשנותם מחובה לנדבה, ורק לגבי לפדותן תמימים אינו מועיל, ואם כן ממה נפשך צריך לטעם של לב בי"ד מתנה לעשות תמיד לעולת נדבה, (וראה בהערות על תוס').
וכיון שבקרבנות ציבור לב בית דין מתנה עליהן, סבר רבי שמעון שהשעיר השני יכול לכפר על הטומאה שבין הפרשת הראשון להקרבת השני, אפילו באופן שהשעיר השני הופרש עוד מאתמול, כי לב בית דין מתנה שלא תחול ההפרשה עד למחר, סמוך לשעת ההקרבה.
ומקשינן: אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה לרב פפא: ומי אית ליה לרבי שמעון לב בית דין מתנה עליהן להפקיע חלות הפרשת קרבן?
והאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק: תמידין שנקנו מתרומת הציבור, מכספי מחצית השקל, שלא הוצרכו לציבור, היות ונשארו מיותרים מהשנה שעברה,

דרשני המקוצר[עריכה]