פרשני:בבלי:זבחים קיח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קיח א

חברותא[עריכה]

ומבארת הגמרא את טעמו של רבי יהודה, הסובר שלא נתמעט היחיד מהקרבת חובותיו אלא בבמה קטנה אבל בבמה גדולה מקריב:
אמר לך: כי כתיב "הישר", שממנו אנו ממעטים חובות ליחיד, א"בעיניו" הוא דכתיב. דהיינו רק על במה קטנה, שהיא בכל מקום אשר יבחר בעיניו. אבל בבמה גדולה, אפילו חובות נמי ליקרוב  178 .

 178.  ראה בטהרת הקודש שרבנן למדו מ"בעיניו" שהותרו הבמות להקריב נדרים ונדבות, ואינם בכלל האיסור של "לא תעשון" שאוסר ליחיד אפילו הקרבת חובה בבמה גדולה. אך מפירוש המשניות להרמב"ם דקדק שנקט כי רבנן לא דרשו את תיבת "מעיניו" אלא אורחיה דקרא הוא, ולכן פירש שהיתר הבמות נלמד ממק"א.
ומקשינן לרבי יהודה: אלא הא כתיב בההיא קרא "איש", ומיותר הוא, שהיה יכול לכתוב "כל הישר בעיניו", וכי לאו, למימרא, ד"איש" דוקא דהיינו היחיד, בו אנו אומרים ישרות הוא דליקרוב, הא חובות, לא ליקרוב! אבל צבור, אפילו חובות מקריבים.
ואילו כדברי רבי יהודה, שיחיד נתמעט מחובות רק בבמה קטנה, הרי פשיטא שהצבור אינו בכלל זה, שהרי הצבור אין מקריבים כלל בבמה קטנה, ולמה נאמר "איש"? אלא ודאי, הכתוב בא למעט את היחיד שלא יקריב חובותיו אף בבמה גדולה, ולפיכך נצרך לכתוב "איש" לומר שצבור אינו כיחיד, אלא הציבור מקריבין חובותיהם בבמה גדולה?
ומתרצינן: כי כתיב "איש" - להכשיר את הזר לעבודת במה, שאין צריך שיעבוד בה כהן אלא כל "איש" יקריב מקריב בבמתו בעצמו.
ומקשינן: והרי להכשיר את הזר, מ"וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" נפקא, דדרשינן, "כהן בפתח אהל מועד, ואין כהן בבמה", ולמה נצרך לומר "איש"?
ומתרצינן: מהו דתימא ליבעי בבמה קידוש בכורות כמעיקרא, קודם שהוקם המשכן, שהיתה עבודה בבמות בבכורות.
קא משמע לן "איש" לרבות זר, שכשר לעבודה בבמה, אפילו שאינו בכור  179 .

 179.  מכאן משמע שחיוב בכורות בבמה מעיקרא, היה גם בבמת יחיד ובכל במה (אפילו שלא במקום המקדש) ושבה קושיית האחרונים למה העבודה בבמה טעונה בכור והרי גם מעיקרא היתה כשרה בזר. (ראה בהערות למשנה בשם קרן אורה וחזו"א). אמנם בחידושי הרשב"א למנחות (ו, ב) כתב שרק אחר שקמו במות ציבור בטלה במת יחיד אליהם והעבודה בה אינה חשובה עבודה וזר כשר בה, אך מעיקרא כשהיו רק במות יחיד ובהם נעשית כל העבודה היתה טעונה בכורה ככהונה, ומדויק כן בלשון רש"י שם, וראה מקדש דוד (כ, ד) ודבר אברהם (ח"א ז).
שנינו בברייתא: וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד.
והוינן בה: הרי דברי "חכמים" אלו הם היינו הך כדברי תנא קמא, שהוא ה"חכמים" שהוזכרו בתחילת הברייתא, שגם לדבריהם יחיד אינו מקריב אלא עולה ושלמים אף בבמה גדולה, ואילו הצבור מקריב כל קרבנותיו בבמה גדולה, שהרי מ"איש" נתמעט דוקא היחיד מהקרבת חובותיו.
ומתרצינן: אמר רב פפא: קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו. כי לשון חכמים האחרונים שאמרו "כל שהצבור מקריבין", היא משנה יתירה, שהרי גם רבי יהודה, שדבריו נשנו קודם לדבריהם, מודה בצבור, ולא היו חכמים צריכים להשמיענו אלא את דין היחיד שבו נחלקו עם רבי יהודה.  180  ומדוייק מדבריהם שבאו להוסיף על דברי חכמים הראשונים שסברו שלא קרבו נסכים במדבר (משום שנאמר בנסכים "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם"), ואמרו חכמים האחרונים כי כל שהצבור מקריבין במדבר מקריבין גם בגלגל, לרבות נסכים שקרבו במדבר לצבור וליחיד, וכן בגלגל בשתי הבמות. והחידוש שנאמר בפרשה של "כי תבאו" הוא לחייב נסכים בגלגל אף בבמה קטנה. וחידוש הוא, משום שלא היה כן במדבר, שהרי נאסרו שם הבמות, ולא היתה שם במה קטנה.

 180.  תוס' לעיל (קיא, א ד"ה לכל) הביאו שיטת רש"י בקידושין (לז, ב) שלכולי עלמא בקרבן ציבור קרבו נסכים במדבר, ונחלקו רק בקרבן יחיד. ולדבריו אי אפשר לפרש שהדיוק מהברייתא היא ממה שאמרו שהציבור מקריבין, ובהכרח שגרס בברייתא כמו שהובאה בירושלמי מגילה (פ"א הי"א) "כל שהציבור והיחיד מקריבין וכו', והדיוק הוא לגבי נסכים כקרבן יחיד במדבר.
אמר מר: רבי שמעון אומר, אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון? ומבארינן: דכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל", ולמה נכתב, הלא פשיטא שהיו צריכין לעשות קרבן פסח?
אלא לאו, הא קמשמע לן: דחובות כעין פסח, שקבוע להן זמן, הוא דקרב לציבור, הא חובות דלאו כעין פסח, שאין קבוע להן זמן, לא קרב ואפילו לציבור. והשמיענו הכתוב שקרבן פסח נחשב כקרבן צבור כיון שבא בכנופיא, ואף על פי כן אין קרבין אלא קרבנות הדומין לו, שקבוע להן זמן.
ואידך, רבנן שנחלקו על רבי שמעון, וסוברים שצבור מקריב בבמה גם חובות שאין קבוע להן זמן, אם כן, למה נכתב כלל הפסוק "ויעשו את הפסח בגלגל"?
ומתרצינן: מיבעי ליה לכדרבי יוחנן.
דאמר רבי יוחנן משום רבי בנאה: ערל שהיה טמא מת מקבל הזאה ממי חטאת של פרה אדומה בעודו ערל, ונטהר מטומאתו. ולא אמרינן הזאת ערלות אינה נחשבת הזאה. ודין זה נלמד מאותו פסח שעשו בגלגל, כי מסתבר שעשאוהו כהלכתו, שהיו טהורים ונמולים, והרי במדבר רובם של ישראל לא מלו עצמם אלא אחר שעברו את הירדן, והם עברו בעשרה בניסן, ובאותו היום לא מלו מחולשת הדרך אלא למחרת בי"א בניסן, והרי רובם היו טמאי מתים שנטמאו לאבותיהם שמתו במדבר כל ארבעים שנה.  181  ועל כרחך קבלו הזאה ראשונה של היום השלישי בעשרה בניסן, בעודם ערלים, שאם היו ממתינים ליום י"א ניסן, והיו מקבלים הזאה ראשונה שהיא ביום השלישי לטומאתם, הרי הזאה שניה היתה ביום ט"ו ניסן, שהיא יום השביעי לטומאתם, ולא היו יכולים לעשות את הפסח בי"ד ניסן. ומכל זה מוכח שערל מקבל הזאה.

 181.  הראשונים ביבמות (עא, ב) תמהו שהרי במדרש (איכה לג, שמואל לב) אמרו שמתי מדבר קברו את עצמן כשהיה הכרוז יוצא כל שנה. ותירצו שבהכרח האהילו החיים עליהם כשעסקו בהספידן, או שהכוונה שנטמאו במלחמות שהרגו בגוים ומת גוי מטמא במגע ומשא. וראה שם ריטב"א שבהכרח מדובר בערל טמא מת כי משום פרישה מערלות אין צריך הזאה אלא בגר שנתגייר, אבל ישראל אבל ואוכל פסחו לערב. ואין כאן המקום להאריך, וכפי שכתב רס"ג בהקדמת לש"ס (החלק הט"ז) שעיקר סוגיא זו מקומה ביבמות עי"ש.
תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה: אין הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן, שהצבור מקריב אותן בבמה גדולה ולא בקטנה. אבל שאר חובות שאין קבוע להן זמן, אף בגדולה לא קרבו לצבור.
אמר ליה רב אדא בר אהבה  182 : דאמר לך מני? רבי שמעון היא! דאמר: אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן.

 182.  זו גירסת רש"י ותוס', אך הגירסא שלפנינו: "אמר ליה יחיד חובות שקבוע להן זמן מנא ליה, אמר ליה אסמייה, אמר ליה תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת ראיה". ופירושה, שמדברי הברייתא משמע שמצינו חובות שקבוע להם זמן ביחיד, אלא שאי אפשר להביאם בבמה קטנה, ועל כך תמה רב אדא מנא ליה ליחיד חובת כאלו. והעמידה בעולת ראיה שהיא חובה ליחיד וקבוע לה זמן, והיא קריבה בבמה גדולה. וכך ביאר בקרן אורה בשם צאן קדשים וכ"כ חק נתן וכגירסא זו משמע בתוס' פסחים (לח, ב ד"ה נאכלין). ולכאורה תמוה שהרי מצינו חובת יחיד שקבוע לה זמן בפר ושעיר של כהן גדול ביום הכפורים. וצריך לומר כמבואר לעיל שנחשב קרבן ציבור אף שמכפר רק לכהן גדול, משום שהציבור מחויבים בו, או משום שמעכב את כל סדר קרבנות יום כפור, ונמצא שאינו קרוב מצד שקבוע לו זמן אלא מסיבה אחרת. ולגירסא זו נמצא שקרבנות ציבור קרבים בבמה גדולה אף שאין כמותם קרבים בבמה קטנה, וכן נקטו רש"י במגילה (ט, ב ד"ה ר"ש) ותוס' נזיר (יד, א ד"ה אמר, עי"ש בגירסאות). והר"ש (אחרי).
ועוד אמר לו: תתרגם מתניתך, הברייתא ששנית בה שחובות הקבוע להן זמן קרבו בבמה גדולה, שהיא עוסקת דוקא בעולת חובה, כגון עולות של תמידין ומוספין, משום דאיכא עולת נדבה שהיא קרבה בבמה קטנה, אבל חטאת חובה, אף שקבוע להן זמן, כגון שעירי רגלים של צבור, לא קרבו בבמה גדולה, דאי, כי אילו כוונת הברייתא גם בחטאת חובה, הרי יקשה, וכי חטאת נדבה מי איכא שקריבה בבמה קטנה, וכל שאין כיוצא בה קרב נדבה בבמה קטנה, אינה קריבה בבמה גדולה אפילו שקבוע לה זמן  183 .

 183.  כך פירש"י, ונקט שלדעת רבי שמעון מקריבים בבמה גדולה רק קרבן שיש כיוצא בו בא בנדבה בבמה קטנה. אך תוס' פירשו שרבי שמעון מצריך שיהא קרבן שישנו בציבור כביחיד, והיינו עולות שישנן בציבור בתמידין ומוספין, וביחיד בנדבה. ונמצא שכך אמר לו "ותתרגם מתניתך בעולת חובה של ציבור, שהיא קריבה בגדולה, משום דאיכא עולת נדבה" של יחיד. אך חטאת שהיא חובה אינה קריבה בבמת יחיד, ולפיכך גם אינה קריבה בציבור אף שקבוע לה זמן (כגון שעירי הרגלים ויום הכיפורים).
ומדברי הברייתא למדנו זאת שלא קרבו בבמה גדולה אלא קרבנות שיש קרבנות נדבה ממינם הקרבין גם בבמה קטנה, שהרי שנינו "אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן", ולמה נזכרו פסחים כלל, הרי הם בכלל חובות הקבוע להן זמן? אלא ודאי לחלק ביניהן, ולומר שרק פסחים קרבים בבמה גדולה אף על פי שממינם לא קרבו כלל בבמה קטנה, ואילו שאר חובות הקבוע להן זמן קרבין בבמה גדולה רק אם יש ממינם שקרבין בבמה קטנה כשבאין בנדבה  184 .

 184.  כך פירש"י, ולדעת תוס' הדיוק הוא, משום שכל החובות למדין מפסח, והיה ראוי לומר מה פסח שקבוע לו זמן וישנו בבמות בציבור כביחיד, ציבור בפסח ראשון ויחיד בפסח שני, אף כל שקבוע לו זמן וישנו בציבור כביחיד, דהיינו עולות שישנן בציבור בתמידין וביחיד בנדבה. וראה במשנה למלך (פ"א מקר"פ ה"ג) שדן אם פסח שני קרב בבמה קטנה או גדולה וכתב שמדברי תוס' אין ראיה לזה והסיק שקרב בגדולה, כי בא מכח ציבור של פסח ראשון שהרי חובת יחיד אינה קרבה בבמות, וכשם שפסח ראשון קרב רק בגדולה כך גם השני, וכן הסיק המנחת חנוך (תפז), אך בחמדת דניאל העלה מדברי תוס' שפסח שני קרב גם בבמה קטנה.
ומקשינן: ולוקמה נמי את מה ששנינו בברייתא "חובות הקבוע להן זמן" במנחה, דהא איכא מנחת חביתין, שהיא חובה של כהן גדול, וקבוע לה זמן בכל יום בבקר ובערב, והיא קריבה רק בבמה גדולה כי היא קרבן ציבור  185 , ויש מנחה שהיא קריבה גם בקטנה כשבאה בנדבה  186 .

 185.  התבאר כפירש"י, ולדעת תוס' צריך להוסיף שישנה בבמה קטנה במנחת יחיד, ולכן נחשבה שישנה בציבור בכהן גדול כביחיד. וסברה הגמרא שמנחת כהן גדול נחשבת קרבן ציבור. ולגירסא שלפנינו צריך לבאר להפך, שמנחת כהן גדול היא קרבן יחיד ומצינו חובת יחיד שקבוע לה זמן וקרבה בבמה גדולה. ובמשנה למלך (שם) העיר שבסוגיות ביומא (נ, א) ותמורה (יד, א) נקראת מנחת חביתין קרבן יחיד, ואיך נקטו רש"י ותוס' כאן שהיא קרבן ציבור. ובאור שמח שם תירץ (לביאור תוס') דקיי"ל שבזמן שמת הכהן גדול עד שממנים כהן אחר מנחה זו באה משל ציבור, ונמצא שישנה בציבור כשמת וביחיד כשהכהן גדול חי. ויש להוסיף ולבאר גם לפי רש"י, כדברי תוס' ישנים ביומא (שם) שלדעת ר"ש גם כשהכהן גדול מביא נחשבת קרבן ציבור עי"ש. והחזו"א (ליקוטים ו, א) ביאר כדרכו לעיל, שרבי יהודה סובר שיחיד מביא מנחתו בבמה גדולה כקרבנות חובותיו, וגם רבי שמעון מודה לזה כי אינו צריך למעט חובות של יחיד שהרי אין לו חובות שזמנם קבוע, ואם כן אפשר להעמיד את הברייתא במנחת יחיד של כהן גדול שהיא חובה שקבוע לה זמן, ואם כן תהא גם בציבור כי ישנה ביחיד (כביאור תוס'). וראה מה שדן בתירוץ הגמרא.   186.  לפירוש רש"י ותוס' בסוגיין יוצא מקושיית הגמרא כי לרבי שמעון רק מנחות שקבוע להן זמן ויש כיוצא בהן נדבה בבמה קטנה, הן קרבות בבמה גדולה. וראה ישועות מלכו (פ"א מקר"פ) שתמה אם כן איך הקריבו לחם הפנים בבמה (ראה שמואל א כא, ב) והרי הוא חובה ואין כמותו בא בנדבה. וכן תמוה ממנחת העומר שבאה בבמה (כמבואר בר"ה יג, א). (אך לגירסא שלפנינו קרבן ציבור שקבוע לו זמן קרב, ולכן לחם הפנים ומנחת העומר אינם בכלל נידון הסוגיא, וקרבין בבמה גדולה).
ומתרצינן: קא סבר התנא בברייתא, כי אין מנחה בבמה. ואם כן אי אפשר בברייתא שמקריב מנחה שקבוע לה זמן בבמה גדולה.
שנינו במשנה: באו לשילה ... ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן.
והוינן בה: מנא הני מילי שכך היה שם?
ומבארינן: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כתוב אחד אומר "ותביאהו בית ה' שילה", אלמא בית הוא. וכתוב אחד אומר "ויטש משכן שילה אהל שכן באדם", אלמא, אהל הוא. וכתיב "וימאס באהל יוסף, ובשבט אפרים לא בחר". ועל שילה הוא נאמר, ונאמר בו לשון "אהל", הא כיצד יתיישבו המקראות הללו הסותרין לכאורה זה את זה? על כרחך לומר צריך לומר, מלמד הכתוב שלא היתה שם תקרה, אלא אבנים מלמטן, בקירות הבית, ולכן נקרא "בית", ויריעות כיסו אותו מלמעלן, ולכן נקרא "אהל"  187 .

 187.  בנתיבות הקודש דן מה הנפקא מינה אם היתה שם תקרה או לא, וכי קדושת המקום תלויה בתקרה. וצידד שהכוונה לומר שאינו בית ולכן אינו נפסל בחסרון תקרה, אך נחשב "אהל" ולכן צריך אבנים מלמטה כדי שתחשב מחמתו "במה גדולה" ולא כבמה סתם.
שנינו במשנה: קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בשילה בכל הרואה.
והוינן בה: מנא הני מילי שנאכלים בכל מקום שרואים משם את שילה?  188 

 188.  כך פירש רש"י במשנה, אך רש"י בתמורה (כא, א) פירשו כל מקום שהעומד בעיר יכול לראותו, (ושם מדובר על ירושלים), וכן משמע לכאורה בסמוך שעין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה, ומשמע שהברכה בעין יוסף שבשילה. אולם מנידון הירושלמי במגילה (פ"א הי"ב) אם צריך לראות את העיר או את המשכן, משמע כפירושו במשנה שתלוי בראיה ממקום האכילה (ואולי נקט שהנידון אם צריך לראות מהעיר או מהמשכן, והיתה לו גירסא שונה בירושלמי, אך אם כן תמוה שנקט שעומד בירושלים ולא במקדש, ואולי נקט שחלוק דין ירושלים שנקראת מקדש כמבואר בפיה"מ להרמב"ם ר"ה פ"ד, ונמשכת קדושתה בכל מקום שרואה ממנה, מה שאין כן בשילה שהיא רק לפני ה'.
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: דאמר קרא, לאחר שתבאו "אל המנוחה" שהיא שילה, "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה". ודרשינן, בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה!
ומקשינן: אימא: בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה, אבל אתה זובח שגם שחיטה מותרת בכל מקום שאתה רואה?  189 

 189.  לכאורה קושית הגמרא תמוהה שהרי צריך לשחוט לפני ה' דוקא, והיינו בעזרה ולא ב"כל הרואה", ובספר תורת הקודש (ח"א, לו) ביאר שאמנם השחיטה תפסל אך נידון הגמרא שב"כל הרואה" לא יתחייב משום שחוטי חוץ.
ומתרצינן: אמר רבי ינאי: אמר קרא, "כי אם במקום אשר יבחר ה', שם תעלה עולותיך ושם תעשה". ומשמע ש"העשייה", דהיינו זביחה, תהא במקום ההעלאה, והיינו בפתח המשכן, ולא בכל הרואה.
רב אבדימי בר חמא אמר: המקור להתיר אכילת קדשים קלים בכל הרואה את שילה,

דרשני המקוצר[עריכה]