פרשני:בבלי:בבא בתרא יג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא יג ב

חברותא[עריכה]

אך אם אביהם עשאן לעצמו לשימושו, הרי האחים משתמשים בשותפות במרחץ ובבית הבד. ואף שלאח העני אין כסף להפעיל את המרחץ, וכן אין לו זיתים לכתשם בבית הבד. מכל מקום אין יכול העני לכפות את העשיר לקנות ממנו את חלקו במרחץ, אלא עשיר אומר לעני  קח לך עבדים שיחממו את המרחץ וירחצו במרחץ ורחוץ במרחץ. וכן אם הניח להם אביהם בית הבד, יכול לומר עשיר לעני קח לך זיתים, ובא ועשה בבית הבד!
וקשה לשיטת רבי יהודה הסובר את דין 'גוד או אגוד', מדוע אין יכול האח העני לומר לעשיר, אין רצוני בשותפות, אלא קנה ממני את חלקי?
ומתרצינן: התם נמי, גם במקרה זה, אף ש'גוד' איכא דהאח העני אומר לעשיר קנה ממני את חלקי, אך אגוד ליכא אינו יכול להציע לעשיר לקנות ממנו את חלקו, שהרי עני הוא ואין לו ממון. ובאופן זה שאינו יכול לומר 'גוד או אגוד' גם רב יהודה מודה שאינו יכול לפרק את השותפות.
תא שמע ממה ששנינו במשנה, כל נכס שאילו יחלק ושמו עליו שאף אם נחלקהו לשתים, יהא שמו של כל חלק כאותו השם שהיה לו קודם החלוקה, (ולא ישתנה שמו מחמת קטנו) חולקין! ואם לאו אם לאחר החלוקה ישתנה שם החלק שביד כל אחד מהם, מעלין אותו בדמים, שמים את שווי הנכס, ואחד מן השותפין קונה את חלק חבירו. דין זה הוא למעשה דינו של 'רבי יהודה' הסובר 'גוד או אגוד', ומקשינן כיצד רב נחמן החולק על דין זה יפרש את דברי המשנה.
ומתרצינן: תנאי היא! מחלוקתם זו של רבי יהודה ורב נחמן אם יכול השותף לומר לשותפו 'גוד או אגוד' היא מחלוקת תנאים. והתנא של המשנה סובר את דין 'גוד או אגוד' ומשום כך כתב 'מעלין אותו בדמים'.
עתה מפרשת הגמרא היכן מצינו מחלוקת תנאים בזה:
דתניא, ראובן ושמעון שהיו שותפין בנכס, ואין בנכס שיעור המאפשר לחלוק בו. כגון חצר שיש בה פחות משמנה אמות  19 , (שהרי שנינו, אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה). ואומר ראובן לשמעון, רצוני לחלוק בחצר, וכיון שאין אני יכול לכופך ליטול חלק פחות מארבע אמות, לכן טול אתה קרקע כשיעור ד' אמות, ואני אטול את החלק הנשאר שהוא פחות מארבע אמות. שומעין לו לראובן, שהרי שמעון קיבל חלק כשיעור. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין שומעין לו! אף באופן זה שחלק חבירו הוא ד' אמות אינו יכול לחלוק בחצר. וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל יבואר בהמשך דברי הגמרא.

 19.  דוגמה זו הביא רש"י כאן. והנה נחלקו ראשונים האם בחצר גם יש את דין 'גוד או אגוד', דדעת הרא"ש דבחצר גם רבי יהודה מודה דלא אמרינן 'גוד או אגוד' משום שהחצר עומדת לשימוש הבית, ואם יכפה אותו לחלוק בחצר נמצא שהזיק לו את הבית, ולכן בחצר אינו יכול לכופו ל'גוד או אגוד'. וכן כתב הנמו"י בשם רבינו יונה. ומרש"י כאן מוכח דחלק עליהם בזה, שהרי רש"י פירש כאן את הסוגיא גם על חצר, ועל זה אמרינן בסמוך דנחלקו בדין גוד או אגוד. וכן מוכח שיטת הריצב"א לעיל בע"א תוד"ה אית, (לפי גירסת המהרש"א שם, אבל המהר"ם וכן באגודה שינו הגירסה בתוס') דגם בחצר יש את דין 'גוד או אגוד'.
ותמהינן: היכי דמי? מהי כונת הברייתא שאומר לו 'טול אתה שיעור ואני פחות'.
אילימא אם נאמר שהכונה היא כדקתני כמו שכתוב בדברי הברייתא שאומר לו טול אתה ד' אמות ואני אטול את החלק שנותר. אם כן מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? מדוע חולק רבן שמעון בן גמליאל וסובר שגם באופן זה אינם יכולים לחלוק, והלא סוף סוף קיבל שמעון חלק שיש בו ד' אמות.
אלא לאו בהכרח, שאין כונת הברייתא כפשטותה, אלא חסורא מחסרא ישנו חסרון בדברי הברייתא, והכי קתני וכך יש לשנותה: אם אמר ראובן לשמעון טול אתה שיעור, ואני פחות, שומעין לו! ולדין זה מודה גם רבן שמעון בן גמליאל.
ומוסיפה הברייתא:
וכן אם אמר ראובן לשמעון 'גוד או אגוד', נמי גם באופן זה שומעין לו. ועל דין זה אתא רבן שמעון בן גמליאל למימר - שאם אמר 'גוד או אגוד' אין שומעין לו!
נמצא שנחלקו תנאים בדין זה של 'גוד או אגוד', דדעת תנא קמא שיכול השותף לומר לחבירו 'גוד או אגוד' ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו יכול לכופו לעשות 'גוד או אגוד'.
ודחינן: לא! לעולם לא נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בדין זה של 'גוד או אגוד', וכוונת הברייתא היא כדקתני כמו שכתוב בלשונה, ומחלוקתם היא האם יכול השותף לומר לחבירו 'טול אתה כשיעור ואני פחות'
ודקאמרת ומה שהקשית מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מדוע אין יכול ראובן לכוף את שמעון לחלק את הנכס כאשר שמעון מקבל חלק כשיעור.
תשובתך, משום שיכול שמעון להתנגד ליטול חלק שיש בו ד' אמות, דאמר ליה, איני חפץ ליטול חלק גדול מהמגיע לי מחלוקת השותפות. דאי בדמי דאם חפץ אתה בדמים תמורת החלק הנוסף שהוספת לי בחלקי, לית לי דמי למיתן לך אין לי דמים לתת לך. (ואי) ואם חפץ אתה ליתן לי את אותה תוספת במתנה, לא ניחא לי איני חפץ בזה משום דכתיב 'ושונא מתנות יחיה'.  20 

 20.  ובדעת רבנן החולקים, כתב הריטב"א, דהם סוברים דאין זה נקרא מתנה, משום דמה שנותן לו קרקע בשיעור ד' אמות, אין זה אלא משום שרוצה את טובת עצמו, שיהא לו חלק לבדו בלא שותפות עם אחרים. וכן כתב הסמ"ע (סימן קע"א סקכ"ד) דבמקום שנותן המתנה מתכוון לטובת עצמו, אין זה בכלל 'שונא מתנות יחיה'. והחתם סופר כאן, תלה זאת, במחלוקתם של רבי אלעזר ורבי זירא במסכת מגילה דף כ"ח, דמובא שם דרבי אלעזר לא הלך לסעודה שהזמינו הנשיא, משום 'שונא מתנות יחיה', אך ר' זירא כשהזמינו אותו הלך, משום דאמר מה שהזמינו אותי אין זה אלא לתועלת שלהם, דהם מתכבדים במה שאני מגיע לסעודה. והיינו דרבי זירא סבר דהיכן שנותן המתנה מתכוון להנאת עצמו אין בזה משום 'ושונא מתנות יחיה', ורבי אלעזר חלק עליו. ועין עוד בזה בספר 'מראית עין' מהחיד"א, בחולין דף מ"ד.
אמר ליה אביי לרב יוסף, הא דרב יהודה מה שאמר רב יהודה דיכול השותף לומר לשותפו 'גוד או אגוד', דשמואל היא דין זה הוא קיבל משמואל  21  -

 21.  כתב הריטב"א דכוונת אביי לומר דהלכה כרב יהודה, והיינו משום דהוא קיבל הלכה זו משמואל והלכתא כשמואל בממונא. ועיין ברבינו גרשום כאן שכתב, דרב יהודה היה תלמידם של שמואל ורב, וזהו שאמר אביי דהלכה זו קיבל משמואל ולא מרב.
דתנן, וכתבי הקודש השותפים שרצו לחלוק בכתבי הקודש שברשותם, אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו! משום שדבר מגונה הוא לחתכם כדי לחלוק בהם  22 .

 22.  וכמו שכתבו התוס' לקמן יד א (ד"ה שאם), דלא חשיב בזיון לספר אלא אם כן חותכים אותו כדי לחלוק בו, אבל אם חותך שלא מחמת חלוקה אין זה נחשב לבזיון. אמנם מרש"י כאן (ד"ה בכרך אחד) משמע שעיקר הבזיון הוא שיחלקו בבית דין. והקשה בספר 'אילת השחר' דהרי כששניהם רוצים אינם צריכים ללכת לחלוק בבית דין, ואם כן מדוע אין חולקין. ועיין שם שכתב דאפשר ששניהם רוצים לחלוק כפי שיורו בית דין.
ואמר שמואל, לא שנו לא נאמר דין זה, אלא אם היו אותם כתבי קודש בכרך אחד כתובים על גליון אחד (כעין ספר תורה שלנו). אבל אם היו בשתי כריכות, חולקין! וכל אחד נוטל כרך אחד, דבאופן זה אין חותכים את כתבי הקודש, ואין כאן בזיון לספר.
ועתה הגמרא הבינה שאין שניהם רוצים בחלוקה, אלא כופה האחד את חבירו לחלוק.
ואי סלקא דעתך לית דינא דגוד או אגוד, ואם אתה סובר שאין האחד יכול לכפות את חבירו לעשות 'גוד או אגוד', אם כן מאי איריא מדוע פירש שמואל בכוונת המשנה, שאין חולקין בכתבי הקדש כשהם בכרך אחד, והלא אפילו בשני כריכין נמי אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק עמו כרך כנגד כרך. שהרי, יש לפנינו שני ספרים שונים  23 , ואין מחירם שוה. ואם כן אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק, דיכול חבירו לומר לו, רצונך, אטול אני את הספר היקר מבין שניהם ואתה תטול את הספר הזול, ואין אני חפץ לשלם לך את ההפרש בין שני הספרים.

 23.  והיינו דכן הוא מסתמא, כיון שהם שני ספרים נפרדים.
ובשלמא אם אנו סוברים את דין 'גוד או אגוד' יכול חבירו לכופו ולומר לו טול אתה את הספר היקר ותן לי דמים עבורו או שאני אטלהו ואשלם לך, אבל אם אין דין גוד או אגוד כיצד יכול האחד לכפות את חבירו לחלוקה שוה.  24 

 24.  כל זה על פי רש"י. ומדבריו דייק הרמב"ן דבאופן שדמי שני הספרים שוים, אין צריך לדין גוד או אגוד, ולכולי עלמא חולקין זה כנגד זה על ידי גורל. אף שהם ב' ספרים נפרדים וכל הוכחת הגמרא היא מאופן שאין מחירם שוה, דבאופן זה לולי דין 'גוד או אגוד' לא היו חולקים. אבל הרמב"ן חולק על רש"י, עי"ש.
אלא בהכרח, שמואל שאמר שיכול האחד לכוף את חבירו לחלוק עמו בכתבי הקודש שהם בשתי כריכות סובר את דין 'גוד או אגוד'. ומכך הסיק אביי שמקורו של רב יהודה לדין 'גוד או אגוד' הוא מדברי שמואל.
ודחינן: תרגמא רב שלמן, את דברי שמואל שאמר דבשתי כריכות יחלוקו, דמדובר באופן ששניהם רוצים לחלוק, והסכימו ביניהם מי יקח את הספר היקר וישלם לחבירו את ההפרש, ושוב אין מכאן ראיה לדין 'גוד או אגוד'.
אמר אמימר, הלכתא ההלכה היא דאית דינא דישנו הדין של 'גוד או אגוד'. אמר ליה רב אשי לאמימר, הא דרב נחמן מאי? הלא רב נחמן סובר שאין דין 'גוד או אגוד'. אמר ליה דינו של רב נחמן לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי כמותו, ואני סובר את דין גוד או אגוד.
ומקשינן: ולא? וכי אין ההלכה כרב נחמן, והא והרי היה מעשה ברבה בר חיננא ורב דימי בר חיננא, דשבק להו אבוהון שהניח להם אביהם בירושה, תרתי אמהתא שתי שפחות, דחדא מהן ידעא אפיא ובשולי ידעה לאפות ולבשל, וחדא מהן ידעא פילכא לטוות צמר ונוולא ולארוג  25  -

 25.  עפ"י רש"י בלשונו הראשון. ובלשון שני פירש רש"י דיודעת לרקום על היריעות המכסים את הספסלים.
ואחד האחים חפץ לחלוק עם אחיו בשפחות, באופן שכל אחד מהם יטול שפחה אחת. ואף דבהכרח אין שווי השפחות שוה, מכל מקום אם נסבור את דין 'גוד או אגוד' יכול לכפות את אחיו לחלוקה ולומר לו, טול אתה את השפחה היקרה ותשלם לי בדמים את ההפרש, או שאני אטול את השפחה היקרה ואשלם לך את ההפרש.
ואתו לקמיה דרבא, ובאו לדין לפני רבא, ואמר להו, לית דינא דגוד או אגוד! ואין יכול האח האחד לכפות את אחיו לחלוקה, דיכול אחיו לומר לו רצונך, אטול את השפחה היקרה ואיני חפץ לשלם לך את ההפרש. וקשה הלא ההלכה היא כרב נחמן הסובר לדין 'גוד או אגוד'.
ומתרצינן: שאני התם, מקרה זה שונה משאר המקרים, משום דלמר מבעי ליה תרוייהו ולמר מבעיא ליה תרוייהו שכל אחד מהם זקוק לשתי השפחות, שהרי כל שפחה יודעת לעשות דבר אחר, ולכן כי קאמר ליה כאשר אומר אחד האחים לאחיו, שקול את חדא ואנא חדא טול אתה שפחה אחת ואני אטול אחת לאו גוד או אגוד הוא! שהרי אינו אומר לו טול אתה הכל ותן לי דמים או שאני אטול הכל ואתן לך דמים, שלא די בשפחה אחת. ואין נחשב ל'גוד או אגוד' אלא אם כן אומר לו טול אתה את שתי השפחות ותן לי דמים בעד חלקי, או שאטול אני את שתיהם ואתן לך דמים בעד חלקך.
ומקשינן: והא גבי שותפין בכתבי הקודש, דתרוייהו מיבעי להו ששניהם צריכים את כל הספרים, ואמר שמואל על מה ששנינו במשנה דבכתבי הקודש אינם חולקים, דלא שנו במשנה שאינם חולקים אלא אם היו אותם ספרים בכרך אחד בגליון אחד (כעין ספר תורה שלנו) אבל אם היו אותם ספרים בשני כריכין, חולקין ונוטל כל אחד מהם חלק אחד, ואף אם ספר אחד שוה יותר מי שנוטלו משלם את ההפרש לחבירו. וקשה הלא נתבאר דכשצריך כל אחד מהם את שניהם אין האחד יכול לכוף את חבירו לחלוק.
ומתרצינן: הא תרגמא רב שלמן דדברי שמואל אמורים (כששניהם רוצים) אבל אם אין שניהם רוצים אין יכול האחד לכוף את חבירו לחלוק.
סוגיתנו דנה בשאלה האם מותר לצרף יחד ולהדביק בגליון אחד תורה ונביאים וכתובים, וכן בעניני כתיבת תורה ונביאים, ובצורת הגלילה.
תנו רבנן, מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד ואף על פי שכאשר יגלול את הספר  26  יווצר מצב שבו הנביאים וכתובים יהיו מונחים מעל התורה, אין לחשוש לכך. ואף שאמרו  27  שגנאי הוא לתורה שיהיו מונחים עליה נביאים, אין זה אלא כאשר התורה והנביאים בספרים נפרדים, אבל כשהם דבוקין יחד בספר אחד אין זה גנאי  28  דברי רבי מאיר.

 26.  והיינו דאף דבשעה שהספר גלול אפשר שהתורה תהיה מעל הנביאים וכתובים, מכל מקום בשעת הגלילה והקריאה יתכן שהנביאים וכתובים יהיו על גבי התורה. וכן מורה לשון התוס' שכתבו 'דאי אפשר שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה'. וכן הוא לשון ההגהות אשר"י 'דאי אפשר שלא ישכבו 'פעמים' נביאים וכתובים על התורה.   27.  מגילה כ"ז א.   28.  על פי תוס' ד"ה מדביק. והרשב"א במגילה דף כ"ז כתב טעם אחר, דכיון דעל ידי שמדביק את הנביאים וכתובים יחד עם התורה נשמר הספר יפה, לכן אין זה בזיון לספר תורה. וכעין זה כתב בחידושי הר"ן שם. הגמרא במגילה (שם) מבארת, כי מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה אחר. והכיחה זאת הגמרא, שאם לא כן כיצד אנו גוללים ספר תורה, והלא בכך אנו מניחים דף על גבי דף. ובהכרח שמותר להניח תורה על גבי תורה. והקשה הרשב"א לפי מה שמבואר כאן, דכאשר התנ"ך בכרך אחד מותר שיהיו הנביאים וכתובים על גבי התורה. אם כן מה הראיה מגלילת ספר תורה. שהרי יתכן דבאמת אסור להניח ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, ואף על פי כן מותר לגלול ספר תורה ואף שבכך מונח דף על גבי דף, משום שכשהספר בכרך אחד אין בכך גנאי שיהא דף אחד על גבי השני. ותירץ הרשב"א דהסוגיא במגילה סוברת כרבי יהודה, הסובר לקמן דיש לכרוך את התורה בפני עצמה ואת הנביאים בפני עצמם. וסבר הרשב"א דטעמו של רבי יהודה הוא, שאין הבדך בין שני ספרים לספר אחד, וגם בכרך אחד אסור להניח את הנביאים וכתובים על גבי התורה. (ועי' בהערה הבאה, דהתוס' חולקים על הרשב"א בביאור שיטת רבי יהודה). הרש"ש כאן, הקשה את קושית הרשב"א במגילה, ותירץ דמה שכתבו התוס' דכשהם מדובקים יחד אין זה גנאי שיהיו הנביאים על התורה, הוא משום דכשמדובקים יחד כל הספר הוא קדושה אחת, ולכן אין חשש שיהיו הנביאים על גבי התורה, שהרי הם חלק מהספר וכל הספר כולו קדושה אחת. ולפי זה מיושבת קושית הרשב"א, שהרי יסוד הנדון אם מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה הוא, האם מותר להניח קדושה על גבי אותו סוג של קדושה. ועל זה הוכיחה הגמרא מגלילת ספר תורה, שאנו גוללין את הספר אף שבכך מונח דף על גבי דף, ומוכח שמותר להניח קדושה על גבי אותו סוג של קדושה. ושוב אין להקשות דלכך מותר לגלול ספר תורה משום שהוא כרך אחד, שהרי, כל המעלה של כרך אחד היא שהספר כולו הוא באותה רמת קדושה, וזהו ממש כשני ספרי תורה שהם באותה רמת קדושה. וזוהי ההוכחה מגלילת ספר תורה, ומיושב קושית הרשב"א. ובעיקר מה שכתב הרש"ש, דכשהתנ"ך מודבק יחד, קדושת כל הספר שוה, עיין בספר 'אילת השחר'.
רבי יהודה אומר, יש לכרוך את התורה בפני עצמה, ואת הנביאים בפני עצמן, כי אם יכרוך את הנביאים עם התורה, יראה שהספר כולו הוא תורה אף שחלקו אינו אלא נביאים, וכן יש לכרוך את הכתובים בפני עצמן ואין לכרכם עם נביאים, שאם יכרכם יחד יראה כאילו כל הספר הוא נביאים.  29 

 29.  עפ"י תוס' ד"ה רבי יהודה, ועי' בתוס' שכתבו דאין לפרש בשיטת רבי יהודה שהוא סובר דמשום שפעמים יהיה מונח הנביאים על הספר תורה ולכן אסור לכרכם ביחד. דאם כן, מדוע אסר להדביק נביאים וכתובים, והלא לא מצינו איסור שהכתובים יהיו על גבי הנביאים. (וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן רפ"ב דמותר להניח כתובים על גבי נביאים), ובהכרח שביאור דברי רבי יהודה הוא משום דיש לחשוש שהכל יראה תורה או נביאים. אבל מדברי הרשב"א במגילה שהובאו בהערה הקודמת נראה, שהוא פירש בשיטת רב יהודה, שאסור להניח נביאים על גבי ספר תורה, ולכן אסור לכרכם יחד. אלא שיש להקשות על הרשב"א מה שהקשו התוס', מדוע אסר רבי יהודה לכרוך נביאים וכתובים יחדיו, והלא לא מצינו איסור שיהיו הכתובים על גבי הנביאים. וצריך לומר דהרשב"א סבר דבאמת אסור להניח כתובים על גבי נביאים. ביאור חדש בשיטת רבי יהודה, כתב בתורת חים, דטעם האיסור להדביק תנ"ך יחד, הוא משום שכאשר ירצה לקרא בכתובים יהיה עליו לגלול את התורה והנביאים כדי להגיע לכתובים, וזהו גנאי לתורה ולנביאים שיגללו אותם שלא על מנת לקרא בהם, אלא כדי להגיע לכתובים. ולפי זה חידש שם שבספרים שלנו, שאין צורך לעבור על פני התורה והנביאים כדי להגיע לכתובים, מותר לכרוך יחד תורה נביאים וכתובים.
וחכמים אומרים אף את הנביאים עצמם אין לכרוך יחדיו, אלא כל אחד ואחד בפני עצמו כדי שלא יראו כל ספרי הנביאים כנביא אחד  30 .

 30.  על פי תוס' ד"ה ר"י (בסופו). והתורת חים כתב טעם אחר בשיטת רבנן, שאין לכרוך את הנביאים יחדיו, שאם ירצה לקרא בנביא הנמצא בסוף הספר יהיה עליו לגלול את הנביאים הנמצאים בראש הספר, וגנאי הוא לנביאים שיגללום שלא על מנת לקרא בהם אלא כדי להגיע לנביא אחר.
ואמר רב יהודה, ראיה לשיטתו שאפשר לכרוך את כל הנביאים יחד: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד, וזאת הוא עשה על פי רבי אלעזר בן עזריה, (וחכמים אומרים  31 ) לא היו לו כל הנביאים מדובקים יחד, אלא אחד אחד כל נביא ונביא היה בספר בפני עצמו.

 31.  על פי גירסת הב"ח, והגירסה שלפנינו 'יש אומרים'.
אמר רבי, מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום  32  כשיטת רבי מאיר.  33 

 32.  הרמב"ם בפרק ז' מהלכות ספר תורה פסק שמותר לדבק יחד תורה נביאים וכתובים. והוסיף הרמב"ם שם (בהלכה ט"ז) 'כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים, אין קדושתו כקדושת ספר תורה, אלא כאחד מן החומשים'. והקשה האור שמח, שהרי בסוגיתינו אמר רבי, דהביאו לפניו תורה נביאים וכתובים מדובקים יחד, ועל כך אמר רבי 'והכשרנום' ומשמע מלשון זה דרבי הכשיר זאת לקריאת ספר תורה, דאם הכונה רק שמותר להדביק, אך אין זה כשר לספר תורה, (כמו שכתב הרמב"ם) היה לו לומר 'והתרנום' ולא 'והכשרנום'. ותירץ האור שמח דלעולם ספר זה אינו כשר לקריאת ספר תורה. ומה שאמר רבי 'והכשרנום' הכונה שלאחר שיפרידו את הספר תורה מן הנביאים וכתובים יהיה הספר כשר לקריאת התורה. והחידוש בזה הוא, דאם היה אסור להדביק תורה נביאים וכתובים, לא היה מועיל שיפריד אחר כך את הספר תורה, דשוב לא יחול על זה קדושת ספר תורה. אבל אם מותר לדבק יחדיו, אף שכאשק התנ"ך מדובקין אין לו קדושת ספר תורה, מכל מקום כשיפריד את הספר תורה יהיה כשר לקרא בו. ודברי האור שמח צריכים ביאור, דמאי נפקא מינה אם היה מותר לדבק יחד או לא, סוף סוף כיון שהפריד את הספר תורה מהנביאים וכתובים מדוע אי אפשר לקרא בו. ועיין באבי עזרי שם שביאר דבריו, ועין עוד בשיעורי הגר"ש רוזוסבקי אות ע"ר. ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דתנ"ך המדובקים ביחד, אין לזה קדושת ספר תורה, (וכ"כ השו"ע יו"ד רפ"ג ס"א) צריך ביאור לפי זה מה שדנו התוס' בסוגיין דאסור להניח נביאים וכתובים ע"ג תורה, ותירצו דכשהם בכרך אחד אין זה גנאי שיהיו הנביאים וכתובים על התורה. וצריך בירור לדברי הרמב"ם הנ"ל דאין לתורה המודבקת עם נביאים וכתובים קדושת ספר תורה, לכאורה יקשה דיהא מותר להניח עליה נביאים וכתובים, ואם כן אין מקום לדברי התוס'. ותירץ בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי (אות רפ"ב) דאף שאין לזה קדושת ספר תורה, אבל קדושת 'חומשים' יש לזה (כמו שכתב הרמב"ם להדיא, דקדושת תנ"ך המדובקים יחד שוה לקדושת חומשים), ובמגילה דף כז א מבואר שאין מניחים נביאים וכתובים על גבי חומשים. ולכן הוצרכו התוס' לבאר דרק משום שהם בכרך אחד מותר להניחם אחד על גבי השני, דבלא זה היה אסור. ועי' בהערה הבאה תוספת דברים בזה.   33.  וכן הלכה שמותר להדביק תנ"ך יחד, וכמו שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ם. והקשה בהגהות אשר"י, הלא רבי יהודה סובר כאן שאין להדביק תנ"ך יחד, ובכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד, הרי חכמים סוברים שאף את הנביאים עצמם אסור לכרוך יחד, וכל שכן תורה ונביאים, ויחיד ורבים הלכה כרבים, והיה עלינו לפסוק כחכמים. אך בביאור הגר"א על השולחן ערוך (יו"ד סי' רפ"ג ס"ק א') כתב, שכיון שהגמרא מביאה 'מעשה רב' שרבי יהודה הכשיר תנ"ך המדובקין, לכן ההלכה היא שמותר להדביק. וכמבואר במסכת שבת דף קכו ב שהלכה כמעשה רב. האם יש ל'חומשים' קדושת ספר תורה: נחלקו הראשונים, האם ל'חומשים' (פירוש ספר תורה הכתוב כדינו אלא שיש בו רק חומש אחד) קדושת ספר תורה או לא. ויש בנדון זה כמה השלכות לסוגיתינו וכמו שהאריך הגר"ש רוזובסקי בשיעוריו כאן, ונביא את יסוד הענין בקצרה. דעת הרמב"ם שאין לחומשים קדושת ספר תורה. כמבואר דעתו בפרק ז' מהלכות ספר תורה הלכה ד' - לעומתו סובר הרשב"א בתשובותיו סימן קמ"ד, והביאו הבית יוסף ביו"ד סימן רפ"ג, דחומשין העשויין בגלילה וכתקנם יש בהם קדושת ספר תורה לכל דבר. ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רפ"ג סעיף א' הביא את שתי הדעות. והקשה הגאון רבי בצלאל הכהן מוילנא בספרו 'ראשית בכורים' סימן י', דהנה דעת הרמב"ם (הובא לעיל הערה 32) שתנ"ך המודבקים יחד אין לזה קדושת ספר תורה, והרי הן כחומשים. ואם כן מדוע מותר להדביק תנ"ך יחד, והלא בזה פוסל את הספר תורה מלקרא בו, ואין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, כמו דאיתא במסכת סופרים (פרק ג' ה"ג) שאין עושין מספר תורה חומשין לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ותירץ, דמה שפסק הרמב"ם דמותר להדביק תנ"ך יחד, הוא רק באופן שמראש כתב את הספר תורה כדי להדביקו יחד עם הנביאים וכתובים. דבאופן זה לא חל על הספר תורה כלל קדושת ספר תורה, ולכן מותר אח"כ להדביקו עם הנביאים וכתובים. ועי' בשיעורי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל (אותיות ר"ס רס"ג ורס"ד) שהאריך להקשות עליו, ועי' עוד בחידושי הגר"ש רוזובסקי סימן י"ג אות ה'. והנה בהערה הקודמת הובאה ההלכה דאסור להניח נביאים וכתובים על גבי חומשים. אך פירוש הלכה זו תלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א דלהרשב"א הוא משום דיש לחומשין קדושת ספר תורה ולכן אסור להניח עליהם נביאים וכתובים שקדושתם קלה מקדושת ספר תורה. אבל להרמב"ם יש כאן הלכה מחודשת, דאף שאין לחומשים קדושת ספר תורה, מכל מקום אסור להניח עליהם נביאים וכתובים. (ועי' בזה עוד בשיעורי הגר"ש רוזובסקי אות רפ"ב).
עתה עוברת הברייתא לדון בריוח שעל הסופר להשאיר על הגליון, בין חומר לחומש ובין נביא לנביא.
בין חומש לחומש של תורה יש להשאיר ארבעה שיטין שורות ריקות, ואחריהם להתחיל לכתוב את החומש הבא.
וכן הכותב נביאים עליו להשאיר ארבע שורות ריקות בין כל נביא לנביא.
ובנביא של שנים עשר (ספר תרי עשר) מבואר לקמן שיש שנים עשר נביאים שכותבים אותם בספר אחד, ובספר זה יש להשאיר רק ג' שיטין בין נביא לנביא  34 .

 34.  זוהי הגירסה שלפנינו, אך גירסת הרמב"ם והטור היא, 'ובין כל נביא ונביא ג' שיטין' (ולא ד' כגירסתינו), 'וכן בין כל נביא ונביא של תרי עשר', שגם שם מניחים ג' שיטין כבכל ספרי הנביאים.
ומוסיפה הגמרא, שדין זה להניח ריוח בין ספר לספר אינו אלא אם גמר את הספר הקודם באמצע עמוד, אבל. ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אם סיים ספר בסוף עמוד, מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא  35 , ואינו מניח ריוח בין הספרים  36  (וטעם דין זה שבראש עמוד אין צריך להניח ריוח, יבואר בהמשך דברי הגמרא).

 35.  וכתבו התוס' דדין זה דבראש עמוד אין להשאיר ריוח, אינו אלא בנביאים, אבל בספר תורה גם בראש עמוד צריך להשאיר ריוח. אך רש"י חולק על זה.   36.  עפ"י רש"י ור"י בתוס', אבל התוס' הביאו שריצב"א מפרש את הגמרא באופן אחר. דלעולם צריך להניח ד' שיטין בין ספר לספר ואף אם הספר הראשון הסתיים בסוף עמוד. ומה שאמרה הגמרא 'ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה' כוונתה, דבספרי הנביאים מותר לסיים ספר בסוף עמוד ולהתחיל את הספר הבא בעמוד שלאחריו (לאחר הנחת ריוח), אבל בספר תורה אין לעשות כן, ועל הסופר לדקדק שכל ספר יגמר באמצע עמוד ויתחיל הספר הבא אחריו באמצע העמוד (לאחר הנחת ריוח). וטעם הדבר מבואר בתוס' שאם יתחיל בספר תורה את הספר בעמוד חדש, יש לחשוש שיבא לחתוך ולהפריד את החומשים. מה שאין כן בנביא דמותר לחתכו ולהפריד את הנביאים, כמבואר בהמשך הסוגיה, אין בכך חשש, ולכן מותר להתחיל ספר בעמוד נפרד.
תנו רבנן: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד, מדבק!
ועושה בראשו של הספר קלף חלק, ושיעור גדלו של קלף זה צריך להיות כדי שיהיה אפשר לגול אותו על גבי עמוד של עץ שגוללים עליו את הספר.
ובסופו של הספר עליו להניח קלף חלק כדי לגול היקף שאותו קלף יקיף את כל הספר כאשר הספר גלול. דספר זה של תנ"ך המדובקין אין גוללים אותו כספר תורה משני צדדיו, אלא גוללים את כולו לצד אחד (כמו שאנו גוללים את המגילות) מתחילתו לסופו  37 , וכיון שזוהי צורת גלילתו, נמצא שכאשר הספר גלול, הקלף הנמצא בסוף הספר מקיף את הספר.

 37.  על פי רש"י. ור"י בתוס' הקשה מברייתא במסכת סופרים (המובאת לקמן יד א, ועי' לקמן יד א), ד'כל הספרים נגללין לתחלתן', ואם כן הוא דצורת הגלילה היא מהסוף להתחלה, נמצא שעל עמוד העץ להיות בסוף הספר ואילו הקלף המקיף את הספר הוא הקלף הראשון בספר ולא הקלף האחרון. ולכן הפך ר"י את הגרסה, וגרסינן 'ועושה בראשו כדי היקף' (דכשהספר גלול מסופו לתחילתו הרי הקלף שבראש הספר מקיף את הספר), 'ובסופו כדי לגול עמוד' (דכיון שגוללים מהסוף להתחלה, הרי, על העמוד עץ להיות בסוף הספר דמשם מתחילים לגללו). אך הרשב"א בתוס' השאיר את הגרסה שלפנינו. ואף דאת כל הנביאים גוללים מסופן לתחילתן וכמו שהקשה ר"י, מכל מקום חידש הרשב"א דכאשר מדביק תורה נביאים וכתובים יחד, עליו לגלול מתחילה לסוף, דאם יגלול מסופן לתחילתן נמצא שהתורה תקיף את הנביאים וכתובים, וזהו גנאי דנראה כאילו נעשית התורה להם כשומר מלכלוך, לכן גולל מתחילה לסוף, כדי שתהיה התורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ. והתוס' בזה לשיטתם לעיל, שכאשר התנ"ך כרוך יחד, אין בזה משום בזיון אם יהיו הנביאים וכתובים גלולים מעל ספר התורה. ולכן כתבו שאין לגלול את התורה מעל הנביא שיש בך גנאי, אלא יגלול את הנביאים וכתובים מעל התורה. אך הרמב"ן חולק על התוס' משום שהוא סובר שאף כאשר התנ"ך מדובק יחד, אין לגרום לכך שהנביאים וכתובים יהיו על גבי התורה.
וצריך להניח ד' שורות ריקות בין ספר לספר, ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אך אם סיים ספר בסוף העמוד, מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא ואינו צריך להניח ריוח בין הספרים  38 xxxxxx

 38.  כן הוא לפי פירוש רש"י, ועי' לעיל הערה 36 פירושם של התוס'.

דרשני המקוצר[עריכה]