פרשני:בבלי:מגילה ט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה ט ב

חברותא[עריכה]

י"א. כתבו לו גבי מחלוקת קורח: "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' וגו' לא חמד אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". ולא כתבו: "לא חמור אחד מהם נשאתי". שלא יאמר: אמנם חמור לא לקח מהם משה, אבל דבר אחר - לקח  311 .

 311.  ובשפתי חכמים כתב, דעל כרחן כתבו לו כך. דהכי איתא ברש"י אקרא ד"לא חמור אחד מהם נשאתי": "אפילו כשהלכתי ממדין למצרים, והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו חמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי". וכיון שהם שינו, וכתבו: "וירכיבם על נושא בני האדם", ולא כתבו "על החמור", להכי הוצרכו לכתוב כאן "חמד", במקום "חמור".
י"ב. כתבו לו: "ופן תשא עינך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו' והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים". דבקרא לא כתיב "להאיר". וכתבו לו כך, שמא יאמר תלמי: אם כן, שחלק ה' את השמש והירח לכל העמים לעבדם, מותר לבן נח לעבוד עבודה זרה! (ומדרשו של הכתוב: החליקן לאומות העולם בדברים, ולא מנעם מעבודת כוכבים, כדי לטרדם מן העולם).
וכן כתבו לו: "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם". ובקרא לא כתיב "לעבדם". וכתבו לו כך, שמא יאמר דהכי הוא משמעותיה דקרא: אשר לא צוה ה' שיהיו אותם אלהים אחרים, אם כן, על כרחו נבראו, ואלהות הם!  312 

 312.  שני שינויים אלו חשיבי כחד, וכן שני השינויים במתן תורה. ולכן נמנו במסכת סופרים י"ג שינויים.
י"ג. וכן בפירוט החיות הטמאות, כתבו לו: "את צעירת הרגלים", ולא כתבו לו: "ואת הארנבת" (וכינו את הארנבת צעירת הרגלים, מפני שידיה קצרות וקטנות מרגליה  313 ), מפני שאשתו של תלמי - ארנבת היה שמה, שלא יאמר תלמי: שחקו בי היהודים, והטילו שם אשתי בתורה בין בעלי החיים הטמאים  314  !

 313.  כך כתב רש"י. והק' בבן יהוידע, א"כ הוה להו למכתב צעירת הידים? עיי"ש ובבניהו.   314.  כתב המהרש"א, דבמדרשות איתא דד' הטמאים - כנגד ד' מלכיות. וארנבת - כנגד מלכות יון. ועיי' בויקרא רבה (פרשה י"ג), דאיתא התם, דאמו של תלמי - ארנבת שמה. ועיי' בעץ יוסף, שהביא ששני תלמי היו, ואשת תלמי הראשון - היה שמה ארנבת, ותלמי השני היה בנם, והוא זה שציוה להעתיק התורה.
שנינו במשנתינו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו - אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל  315  .

 315.  כתב הריטב"א, דהיינו דווקא לענין ס"ת, אבל מגילה - לא שריא אלא אשורית. כי היכי דלא תקשי ממתניתין דלקמן (י"ז ע"א) דהלועז ששמע אשורית יצא, דמשמע דווקא אשורית, ולא יוונית. עיי"ש. וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' תפילין הלי"ט), דכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד. לפיכך אין כותבין היום - אלא אשורית.
ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל?
דאמר קרא: "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם". ודרשינן: דבריו של יפת, דהיינו לשונו - יהיו באהלי שם, ויון היה בנו של יפת, להכי התירו לכתבם ביונית.
ומקשינן: ואימא בלשונם של גומר ומגוג, שהיו גם הם בני יפת, ואמאי התירו לכתוב דווקא בלשונו של יון?
אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא, דכתיב: "יפת אלקים ליפת". ודרשינן: יפיותו של יפת - יהא באהלי שם, ולשון יונית - יפה יותר מלשונם של שאר בני יפת.
מתניתין:
אין חילוק בין כהן גדול המשוח בשמן המשחה, לכהן מרובה בגדים, דהיינו, כהן גדול מזמן שנגנז שמן המשחה שעשה משה רבינו  316  (בימות יאשיהו בימי בית ראשון. ונקרא "מרובה בגדים", משום שהיה שונה מכהן הדיוט רק בריבוי בגדים. מה שאין כן כהן משוח, ששונה גם במה שנמשח בשמן המשחה) - אלא פר הבא על כל המצות.

 316.  ולא היה אפשר לעשות שמן אחר, כדאיתא בהוריות (י"א ע"ב, י"ב ע"א) ובעוד דוכתי. ריטב"א.
שכהן משיח - מביאו, אם הורה היתר בדבר שזדונו כרת, ועשה כהוראתו. אבל מרובה בגדים - לא היה מביאו.
וכן, אין חילוק בין כהן משמש, דהיינו כהן שאירע בו פסול, ומינו כהן אחר תחתיו, ועבר פסולו של הראשון - וחזר לעבודתו, לכהן השני שעבר מעבודתו לאחר שעבר פסולו של הראשון  317 , אלא פר יום הכפורים של כהן גדול, שהרי אי אפשר להביא שנים. וכן עשירית האיפה של חביתי  318  כהן גדול שמביא בכל יום, שאי אפשר להביא שנים. ומביאם רק הכהן המשמש.

 317.  כך פירש רש"י. אבל הרמב"ם (פט"ו מהל' שגגות הל"ז) כתב, דכהן שעבר, היינו מחמת מום או זקנה וכיו"ב. ותמה עליו הלחם משנה, דא"כ, מאי: "אין בין כהן משמש וכו' אלא פר יום הכפורים וכו"', הא איכא בינייהו טובא, דזה כשר לעבודה, וזה פסול ! עיי"ש (אמנם בפירוש המשניות, כתב הרמב"ם כפירש"י). ועיי' בשפת אמת.   318.  ונקראת "חביתין", משום דכתיב: "על מחבת בשמן תעשה" (רע"ב מנחות פ"ד מ"ה).
גמרא:
משמע, הא לענין פר יום כפורים ועשירית האיפה, זה וזה, כהן משוח וכהן מרובה בגדים - שוין.
מתניתין דתנן דאין כהן מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצוות - דלא כרבי מאיר.
דאי רבי מאיר, הא תניא: כהן מרובה בגדים, מביא פר הבא על כל המצות - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מביא.
מאי טעמא דרבי מאיר?
דתניא: כתיב בענינא דפר הבא על כל המצוות "המשיח". אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "המשיח", דמהאות 'ה' היתירה - מרבינן מרובה בגדים.
ומקשינן: במאי אוקימנא למתניתין, דלא כרבי מאיר!?
אימא סיפא: אין בין כהן משמש לכהן שעבר, אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה. משמע, הא לכל שאר דבריהן, כגון שצריך לשמש בשמונה בגדים, זה וזה שוין. הא אתאן האי מילתא לרבי מאיר!? דתניא: אם אירע בו, בכהן גדול, פסול, ומינו כהן אחר תחתיו, ראשון חוזר לעבודתו כשעבר פסולו  319 . ואילו הכהן השני, שמינו תחתיו, כל מצות כהונה גדולה, כגון שמשמש בשמונה בגדים, ושאינו פורע ראשו ואינו פורם בגדו על המת, ושמצווה לישא דווקא בתולה, ושאסור באלמנה, ושמקריב אונן - מוטלות עליו, דברי רבי מאיר.

 319.  כתבו התוס' במס' יומא (י"ג ע"א, ד"ה הלכה כרבי יוסי), דנפקא מינה גם בזמן הזה, לפרנס הממונה על הציבור, ועבר מחמת אונס, שכשיעבור האונס - חוזר לשררתו.
רבי יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו, ואילו שני, אינו ראוי לא להיות כהן גדול, ולא להיות כהן הדיוט  320  .

 320.  כתב הריטב"א, דהיינו דווקא לגבי שימוש בכהונה, שאינו משמש לא בח' בגדים ולא בד' בגדים, והיינו מדרבנן משום איבה. אבל בשאר קדושות - מודה ר' יוסי דאיתנייהו ביה, כגון שאינו פורע ופורם, ומצווה בבתולה וכו'. וכן כתב הרמב"ם (פ"א מהל' עבודת יוהכ"פ ה"ג).
ואמר רבי יוסי: מעשה ברבי יוסף בן אולם מציפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול  321  שהיה בזמנו, ומינוהו, את רבי יוסף בן אולם, תחתיו. ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: כהן הראשון - חוזר לעבודתו. ואילו שני - אינו ראוי לא לכהן גדול, ולא לכהן הדיוט.

 321.  הקשו תוס' ישנים ביומא (כ"א ע"א), הא אמרינן התם, שאחד הניסים שהיו בבית המקדש הוא - שלא אירע קרי לכהן גדול. והיאך אמרינן הכא, דאירע פסול בכהן גדול ! ? (דבירושלמי איתא, דהך פסול דהכא - היינו קרי). ותירצו, דאיתא בירושלמי, דהנס הזה היה דווקא בבית ראשון.
מאי טעמא?
לכהן גדול אינו ראוי - משום דחיישינן שמא תהיה איבה בינו ובין הכהן הראשון, אם ישמשו שניהם כאחד.
ולכהן הדיוט נמי אינו ראוי - משום "מעלין בקודש ולא מורידין". ולהכי אי אפשר להורידו לדרגת כהן הדיוט, מאחר שכבר היה בדרגה גבוהה יותר.
אם כן, וכי רישא אתיא כרבנן, וסיפא רבי מאיר?
אמר רב חסדא: אין! רישא רבנן, וסיפא רבי מאיר.
רב יוסף אמר: משנתינו דברי רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי. דגבי מרובה בגדים - סבירא ליה כרבנן, וגבי כהן שעבר - סבירא ליה כרבי מאיר.
מתניתין:
אין בין במה גדולה, דהיינו מזבח של משה, כשהיה בנוב וגבעון, לבמה קטנה שהיה עושה כל אחד לעצמו, בשעת היתר הבמות (מבואר במס' זבחים קי"ב ע"ב. עיי"ש) - אלא פסחים, שהיו קרבין רק בבמה גדולה.
זה הכלל: כל קרבן שהוא נידר ונידב (שבא בנדר ובנדבה) - קרב בבמה קטנה. וכל שאינו לא נידר ולא נידב - אינו קרב בבמה קטנה.
גמרא:
ומקשינן: וכי אין בין גדולה לקטנה אלא פסחים, ותו לא? והא קתני סיפא, דכל קרבן שאינו נידר ונידב, כגון תמידין ומוספין, אינו קרב בבמה קטנה, אלא רק בגדולה!?
ומתרצינן: אימא הכי: אין בין במה קטנה לגדולה, אלא דווקא כל שהוא כעין פסחים  322  , דהיינו, שאינו נידר ונידב, וגם קבוע לו זמן.

 322.  עיי' בתוס' במס' זבחים (קי"ח ע"א, ד"ה תתרגם), שהקשו, אם כן, אמאי נקט דווקא פסחים? וביארו, דכל החובות הקבוע להם זמן - מפסחים ילפינן להו. עיי"ש.
ולהכי קתני במתניתין דאיכא בינייהו פסחים, למימר דדווקא קרבנות שהם דומיא דפסחים, שקבוע להם זמן - קרבין בבמה גדולה. לאפוקי קרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן, כגון פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שאינם קרבין גם בבמה גדולה.
ומתניתין מני? רבי שמעון היא.
דתניא: רבי שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמה גדולה, אלא פסחים וחובות אחרים שקבוע להם זמן. אבל חובות שאין קבוע להם זמן, בין הכא, בבמה גדולה, ובין הכא, בבמה קטנה - לא קרב (ורבנן פליגי ארבי שמעון במס' זבחים (קי"ז), וסברי דאף קרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן - קרבין בבמה גדולה).
מתניתין:
אין בין קדושת שילה, ששם היה המשכן משבאו לארץ (ששימש לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק הארץ. והוא היה בנין אבנים, אבל לא היתה לו תקרה, אלא היו פרושות עליו יריעות המשכן) - למקדש שבירושלים, אלא, שבשילה - אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה  323  , דהיינו בכל מקום שיכול לראות משם את שילה, ואילו בירושלים, אוכלין דווקא לפנים מן החומה.

 323.  הכי איתא בזבחים (קי"ח ע"ב): "רבי אבהו אמר, אמר קרא: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין". עין שלא רצתה לזון ולהנות מדבר שאינו שלו - תזכה ותאכל כמלא עיניה".
ובין כאן, בשילה, ובין כאן, בירושלים - קדשי קדשים נאכלין דווקא לפנים מן הקלעים) היריעות המקיפות את חצר המשכן בשילה. ובמקדש שבירושלים - היינו לפנים מחומת העזרה (.
ולאחר שחרבו, המשכן שבשילה, ובית המקדש שבירושלים, יש חילוק ביניהם:

דרשני המקוצר[עריכה]