פרשני:בבלי:מגילה כג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כג ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: כיון דמשום כבוד תורה הוא דעולה, לקרות  כנגדו בנביא - נמי לא בעי.  59 

 59.  הקשו התוס' והרא"ש, לפי מנהגנו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה, שהמפטור חוזר וקורא מה שקראו הראשונים, ואין קורא כלל אח"כ, אם כן, מאי קא משני: "כיון דמשום כבוד התורה הוא - כנגדו נמי לא בעינן", היה לו לומר בפשיטות, דכיון דאין קורא - אלא מה שקראו הראשונים, כנגדו - לא בעינן ! ? אלא, הוכיחו מכאן הראשונים, דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים. ותמהו אמאי נשתנה המנהג. עיי"ש.
מתקיף לה רבא: והרי הפטרת "עולותיכם ספו" (היא הפטרת פרשת צו), דלא הויין עשרין וחד פסוקין - וקרינן!?
ומתרצינן: שאני התם - דסליק עניינא (שמסתיים הענין) קודם עשרין וחד פסוקין, ולהכי לא קרינן טפי.
ותמהינן: והיכא דלא סליק עניינא - לא פחתינן מעשרים ואחד פסוקין?
והאמר רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן, וכי הוה קרינן עשרה פסוקי בהפטרה - אמר לן רבי יוחנן: אפסיקו!
ומתרצינן: מקום שיש תורגמן - שאני, משום דאיכא טרחא דציבורא אם יקראו הרבה  60 .

 60.  כך פירש רש"י. ובר"ן כתב, דבהדי תרגום - הוו עשרים פסוקים, ופסוק אחרון שחוזר וכופל אשורית - קרי עשרים ואחת. וכן הוא ברמב"ם (פי"ב מהל' תפילה הי"ג).
דתני רב תחליפא בר שמואל: לא שנו דאין פוחתין מעשרין וחד פסוקין, אלא במקום שאין תורגמן. אבל מקום שיש תורגמן - פוסק היכא דסליק עניינא, ואף אי לית בה כ"א פסוקין  61 .

 61.  אבל בעינן לכל הפחות י' פסוקין. ובירושלמי גרסינן דסגי בג' פסוקין.
מתניתין:
אין פורסין על שמע, דהיינו, אם באו מנין אנשים לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור קריאת שמע, עומד אחד, ואומר קדיש, וברכו  62 , וברכה ראשונה של קריאת שמע  63  ("פורסין" מלשון פרוסה, דהיינו חצי הדבר  64 ),

 62.  כתב הריטב"א, דמה שנוהגין בקצת מקומות לומר ברכו אחר תפילה, מפני שקצת בני אדם לא היו שם בפתיחות ברכות - טעות הוא. שלא תקנו לומר ברכו - אלא בראשי ברכות. וכן הביא הב"י (סי' קל"ג) בשם הריב"ש. ועיי' במחבר (סי' קל"ג) ובמ"ב שם.   63.  כך פירש רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, דפורסין - הוא מלשון פריסה והצעה (ובהגה"מ על הרמב"ם מביא, ד"פורס" היינו "מברך" בארמית). והיינו שיסדר אדם אחד את ברכת יוצר המאורות ואהבה רבה. ועיין מה שכתבו בתוס' ובראשונים.   64.  כך פירש רש"י. והמאירי כתב, ד"פורסין" - לשון מברכין הוא. כדמתרגמינן לקרא ד"כי הוא יברך הזבח" - "ארי הוא יפרוס על דבחא" (שמואל א' פרק ט' פסוק י"ג. ובתרגום שלפנינו איתא: "ארי הוא פריס מזונא").
ואין עוברין לפני התיבה (שליח ציבור)  65 ,

 65.  כך פירש רש"י, וכ"כ הרע"ב. אבל הר"ן כתב, דקאי אדלעיל, אפורסין על שמע. דאחר שסיים הפורס את הברכה הראשונה של ק"ש, היה מתחיל את תפילת שמו"ע, לפי שיש בה קדושה, כדי להוציא מי שלא שמע קדושה יד"ח. וכתב התפארת ישראל, די"א שהיו אומרים אבות וגבורות וקדושה, וי"א שהיו אומרים כל השמונה עשרה ברכות. והאי דאפסיק להו בתרתי, אין פורסין, ואין עוברין לפני התיבה, מפרש בירושלמי, דקמ"ל, דאם התחיל לפרוס בעשרה, ואח"כ הלכו להם - גומר.
ואין הכהנים נושאין את כפיהם  66  ,

 66.  כתב הרשב"א, דה"ט דבעינן עשרה, משום שמזכיר את השם, שאומר: "יברכך ה' וישמרך וגו"', והו"ל כזימון דבעינן י' משום שאומר "נברך לאלקינו", כדלקמן בגמ'. והר"ן כתב, דהטעם הוא משום דאין דבר שבקדושה - פחות מעשרה. וילפינן לה מדכתיב בברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל", וכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומהאי קרא ילפינן להלן, דאין דבר שבקדושה - פחות מעשרה. ועיי' בעמק ברכה. ובטורי אבן תמה, אמאי לא נימא דטעמא משום דהוי דבר שבקדושה? דהא זה הטעם דאין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה - בפחות מי', כדאיתא לקמן בגמ'. ובמהרי"ל (מנהגים, הל' שופר) כתב: "תקיעת שופר א"צ מנין. כי זה הכלל: כל דבר דאורייתא - א"צ מנין". ולכאו' קשה מהכא, הרי נשיאת כפיים - דאורייתא היא, ובעינן עשרה !
ואין קורין בתורה בציבור, ואין מפטירין בנביא,
ואין עושין מעמד ומושב למת, שכשהיו נושאין את המת לקברו, היו יושבין לבכותו - ועומדין, וכך היו עושין שבע פעמים, והרוצה להספידו - סופדו,
ואין אומרים ברכת אבלים, דהיינו ברכת רחבה (ובגמרא יתבאר מאי היא),
וכן אין עושין תנחומי אבלים, דהיינו, שכשהיו חוזרין מן הקבר, היו עומדים ומנחמים את האבל, וכן אין מברכין ברכת חתנים, דהיינו שבע ברכות,
ואין מזמנין על ברכת המזון בשם, דהיינו, לומר: "נברך אלקינו",
כל הדברים הללו - אין עושין אותם בפחות מעשרה בני אדם.
ובפדיון קרקעות של הקדש  67  - בעינן עשרה, תשעה מהם ישראלים - וחד כהן.

 67.  רש"י פירש, דמיירי בבא לפדות קרקע מהקדש. אבל הרמב"ם בפיה"מ כתב, דמיירי בהקדש שבא לגבות חובו מקרקע הדיוט.
ואדם, אם בא להפדות מיד הקדש - דינו כיוצא בהן, כקרקעות (ובגמרא מפרש לה היאך אדם קדיש).
גמרא:
מנא הני מילי דבעינן עשרה?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ודרשינן: כל דבר שבקדושה - לא יהא נעשה בפחות מעשרה  68  .

 68.  כתב בשו"ת הר"י מיגש (סימן קל"א): "אם רצה היחיד לקרוא פסוקי הקדושה בניגון, על הדרך שנקראים במקרא, מותר לו לעשות. לפי שכשהוא קורא אותם בניגון - הוי כאדם הקורא אותם, ויצא מכלל מה שאמרו: כל דבר שבקדושה - לא יהא בפחות מעשרה. וכזה הורו הגאונים ז"ל. וכ"כ בשו"ע (סי' נ"ט ס"ג), גבי קדושה שביוצר, דראוי ליזהר ביחיד האומרה, לאומרה בניגון וטעמים כקורא בתורה. וכן היא מסקנת המ"ב שם (ס"ק י"א). עיי"ש.
מאי משמע, היכי משתמע מהך קרא האי מלתא?
דתני רבי חייא: אתיא בגזירה שוה ד"תוך"
- "תוך". דכתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם, במעשה קורח: "הבדלו מתוך הע דה".
ואתיא מעשה קרח בגזירה שוה: "עדה" - "עדה" ממרגלים. דכתיב התם, במרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת".
מה להלן, במרגלים - עשרה הוו, שהרי היו שנים עשר מרגלים, ויצאו יהושע וכלב מכלל "עדה רעה", שהרי לא היו באותה עצה, אף כאן, במעשה קרח - עשרה.
והשתא ילפינן מקרח, בגזירה שוה ד"תוך - תוך", לדבר שבקדושה, דכתיב ביה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", דבעינן ביה עשרה.
שנינו במשנתינו: ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה.
מאי טעמא?
כיון דבעי הממונה למימר להו לאותן מנחמים: "עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו" (דהיינו, שלאחר שהיו יושבין מעט, היה אומר להם הממונה: עמדו ולכו למקום אחר. רשב"ם בבבא בתרא דף ק' ע"ב), בבציר מעשרה - לאו אורח ארעא להטריח שליח לכך, לקרותן "יקרים". דאם כן, מה הנחת למרובין?! שנינו במשנתינו: ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים.
והוינן בה: מאי ברכת אבלים?
ומבארינן: ברכת רחבה. דהיינו, שכשהיו מברין את האבל, היו עושין סעודה ראשונה ברחבה, ושם היו מברכין (כדאמרינן במס' כתובות דף ח' ע"ב, עיי"ש. וע"ע בתוס' הכא).
דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים - מברכין בעשרה, ואין אבלים מן המנין, שהרי אומרין ברכה מיוחדת לאבלים בפני עצמן, ולמנחמין בפני עצמן, ואין כוללין אותן יחד (כדאמרינן התם במס' כתובות).
ברכת חתנים - בעשרה, וחתנים מן המנין  69  .

 69.  כתב המאירי, דהיינו משום שהכל לשמחה נתקן, והרי הוא (החתן) בכלל הברכה. ועיי' בספר זכרון שמואל (להגר"ש רוזובסקי) סי' כ"ד, מה שכתב בזה.
שנינו במשנתינו: ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה. מאי טעמא:
כיון דבעי למימר: "נברך לאלהינו"  70  , בבציר מעשרה - לאו אורח ארעא למימר ברכה בשם.

 70.  בתוס' בברכות (מ"ט ע"ב, ד"ה נברך) כתבו, דצריך לומר "נברך אלקינו" בלא למ"ד, דלא מצינו גבי ברכה לשון זה.
שנינו במשנתינו: והקרקעות תשעה וכהן, ואדם - כיוצא בהן.
מנא הני מילי דבקרקעות בעינן תשעה וכהן?
אמר שמואל: עשרה "כהנים" כתובים בפרשה דהקדשות. חד "כהן" - בעינן לגופיה, למימר דבעינן כהן בפדיון קרקעות הקדש. ואידך קראי ד"כהן" - הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט - אלא לרבות, דאפילו ישראל מהני. להכי בעינן תשעה ישראלים - וחד כהן  71  .

 71.  הקשו תוס', אמאי לא בעינן אחד עשר, הא אין ב"ד שקול? ותירץ הריטב"א והרשב"א, דשאני הכא שפרט הכתוב בהדיא י'. ואילו היה צריך עוד אחד - היה הכתוב פורט אותו. ובשם הגרי"ז מתרצים, דבשומא לא שייך הענין של ב"ד שקול. דהא טעמא דאין ב"ד שקול הוא כדי שיתקיים הכתוב "לנטות". אבל בשומא הרי יכולות להיות כמה דעות, וא"כ, אפילו אם נוסיף עוד אחד, אכתי אין זה ודאי שתהיה הכרעה, דשמא הוא יאמר שומא אחרת. וכדבריו משמע ברמב"ם בפיה"מ, שכתב, דבעינן שיסכימו כולן לדעה אחת. ואין זה מתורת ב"ד, אלא שומא. וכן ביאר באבי עזרי (פ"ח מערכין ה"ב), דאם לא הסכימו כולם לשומא - לא חשיב עשרה, דע"י מה מצטרפין !
ומקשינן: ואימא דבעינן חמשה כהנים וחמשה ישראלים, דהא כהן שני שכתוב בפרשה - למעוטי אתא, אבל כהן שלישי - כבר לא בעינן ליה למעוטי, אם כן, אמר קרא דבעינן עוד כהן, וכן בכולן, חד למעוטי ולמימר דסגי ישראל, וחד למימר דבעינן עוד כהן!?
ומסקינן: קשיא.
שנינו במשנתינו: ואדם הבא להפדות - כיוצא בהן.
ותמהינן: אדם מי קדוש  72  ?

 72.  הקשו התוס', אמאי לא קאמר דמיירי בעבד כנעני, שיכול אדם להקדישו (ועבד כנעני איקרי אדם, כדאיתא בפרק השולח. עיי' בתוס' ראייתם) ! ? ותירצו, דאם כן, הוה בעינן דווקא שלשה, ולא עשרה. כדאיתא בירושלמי, גזירה שמא ישמעו ויברחו.
אמר רבי אבהו: באדם האומר: "דמי עלי"
מיירי.
דתניא: האומר "דמי עלי", שמין אותו כעבד ונותן דמיו להקדש.
ועבד - הא איתקש לקרקעות  73 . דכתיבבהו: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".

 73.  תוס' מפרשים דשמין אותו כעבד עברי. והקשו, הא דווקא עבד כנעני אתקש לקרקעות, אבל עבד עברי - לא מצינו בשום מקום דאתקש ! אבל המהרש"א כתב, דודאי דהך דשמין אותו כעבד - היינו כעבד כנעני. וכ"כ הר"ח בסנהדרין (ט"ו ע"א). ועיי' רש"י ורא"ש ריש פרק החובל, וש"ך חו"מ (סי' צ"ה סעיף י"ח).
ולהכי, כי היכי דבקרקעות - בעינן עשרה, הכי נמי באומר "דמי עלי", ששמין אותו כעבד - בעינן עשרה.
מתניתין:
הקורא בתורה, לא יפחות משלשה פסוקים.
ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, כדי שלא יטעה המתורגמן, שהרי הוא מתרגם על פה, ועלול לטעות  74 .

 74.  כך פירש רש"י. ובר"ן כתב, דה"ט לפי שהתורה צריך שיבינוה יפה.

דרשני המקוצר[עריכה]