פרשני:בבלי:יבמות סא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות סא א

חברותא[עריכה]

קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באוהל (את המאהיל עליהם),  1  כיון שהם אינם נכללים בכלל מה שאמרה תורה "אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים".

 1.  לפי סברת הגמרא עכשיו, לאו דוקא באוהל, אלא הוא הדין במגע ובמשא.
כיון שנאמר: "ואתן (בפתח וצירי, כמו "ואתם") צאני, צאן מרעיתי - אדם אתם!"
מלמד הכתוב כי רק אתם, ישראל, קרויים "אדם", ואין העובדי כוכבים קרויין "אדם".  2 

 2.  הקשו התוספות: הרי במסכת עבודה זרה ג א וסנהדרין נט א איתא: רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "כהנים לויים וישראלים" לא נאמר, אלא "האדם", הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול?! והביאו דברי רש"י בסנהדרין, שרבי מאיר חלוק על רבי שמעון בן יוחאי הסובר שאין הגוי קרוי אדם. ורבינו תם תירץ שיש חילוק בין "אדם" ל"האדם" (וראה עוד בתוספות ישוב אחר בשם ה"ר משולם). ורבינו עקיבא איגר בגליונו ציין לירמיהו (לב כ): אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה ובישראל ובאדם; כלומר: לפי רבינו תם מיושב מקרא זה, כיון שהבי"ת מנוקדת בקמץ, הרי זה כמי שאמר: "ובהאדם".
מיתיבי מן הפסוק האמור במלחמת מדין, בשבי ששבו מהם בני ישראל:
"והבקר ששה ושלשים אלף. וחמורים שלשים אלף וחמש מאות. ונפש אדם ששה עשר אלף". הרי שאף הגויים קרויים "אדם"?!
ומשנינן: שם הם קרויים אדם, משום בהמה. שהיות ובאותו ענין נזכרו גם הבהמות שלקחו מן השבי, הרי לגבי הבהמות נקראים הגויים "אדם", אבל אדם סתם לא נקראו.
תו מקשינן: והרי כתיב לגבי העיר נינוה, שהיתה עיר של גויים, "אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה".
ומשנינן: נקראו שם אדם משום בהמה. שהרי נאמר שם "ובהמה רבה".
ועתה מקשינן על עיקר מימרתו של רבי שמעון בן יוחי, שאין הגויים מטמאים:
והרי כתיב לאחר מלחמת מדין "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל - תתחטאו (במי חטאת) ביום השלישי וביום השביעי". הרי שנטמאו טומאת שבעה על שנגעו בחללי המדינים!
ומשנינן: לא נזקקו הלוחמים לטומאת שבעה מפני המדינים, אלא משום החשש דלמא איקטיל חד מישראל (שמא נהרג אחד מישראל), ונטמאו ממנו.
ורבנן, החולקים, והסוברים שאף הגויים מטמאים, טעמם הוא, כי ממלחמת מדין יש להוכיח שאף הגויים מטמאים, הואיל ולדעת חכמים אי אפשר לפרש שנטמאו מישראל, כיון שכתוב שם שלא נהרג אף אחד מישראל במלחמה:
"ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא. ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו (נחסר מאתנו) איש".  3 

 3.  הקשה בערוך לנר: משמע מן הסוגיא שחכמים הוצרכו לראיה ממלחמת מדין להוכיח כשיטתם (וכפי שנתבאר בפנים) ; והשתא תיקשי: לפי דעת רבינא בהמשך הסוגיא, שלא טיהר רבי שמעון אלא באוהל, אבל במגע ומשא אף הוא מטמא, מנין הוכיחו רבנן דלא כרבי שמעון בן יוחי, שהרי ממלחמת מדין אין להוכיח כיון שלא נזכר שם אלא טומאת מגע ומשא?! ולא יישב.
ורבי שמעון בן יוחי מפרש פסוק זה אחרת: לא נפקד ממנו איש, לעבירה.
רבינא אמר ליישב הקושיא מן הפסוק "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו":
נהי על אף דמעטינהו קרא מאטמויי בטומאת אהל, דכתיב בעיקר טומאת אוהל "אדם כי ימות באוהל" -
מטומאת מגע ומשא, שלא נאמר בעיקר דין טומאתם לשון "אדם"  4  - מי מעטינהו קרא?! ולפיכך נטמאו "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל" בטומאת שבעה.

 4.  שנאמר "ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר". רש"י. והמאירי ביאר: שהרי במגע נאמר "כל הנוגע בחלל", כל הנוגע, אי זה שיהיה, בין ישראל ובין גוי, נטמא במגע בחלל מת או בקבר. ואם תאמר, והא כתיב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר", הרי שגם בטומאת מגע אמר הכתוב "אדם"! ? תירצו התוספות: במסכת נזיר נדרש פסוק זה לענין טומאת אהל ולא לענין טומאת מגע. והריטב"א כתב שבתורת כהנים נדרש פסוק זה לענין טומאת אבר מן החי. ואם תאמר, והא כתיב עוד: הנוגע במת לכל נפש "אדם" וטמא שבעת ימים? יש לומר, דההוא קרא איצטריך לאפוקי נפש בהמה. שהיות דכתיב "נפש", להביא את דמו (חולין עב א), כתב "אדם" להוציא בהמה, ראשונים. כתב הרמב"ם (טומאת מת א יג): ואין הגוי מטמא באהל, ודבר זה קבלה הוא, והרי הוא אומר במלחמת מדין "כל נוגע בחלל", ולא הזכיר שם אוהל. וכתב בקרן אורה לבאר: לכן הזכיר הרמב"ם את המקור ממלחמת מדין, כדי לבאר לשון "וכן" אמר רבי שמעון בן יוחאי, והיינו, כשם שדין גיורת פחותה מבת שלש שנים שהיא מותרת לכהונה נלמד דינה ממלחמת מדין, כך דין זה נלמד ממלחמת מדין. ועוד כתב שם לבאר לשון "וכן", על פי מה שכתב במשנה למלך פרק ג מהלכות אבל (בביאור שיטת היראים), שאין הכהן מוזהר על טומאת גוי כלל ואפילו על מגע ומשא, כי הואיל וטומאה זו אין לה טומאת אוהל, אף טומאת מגע אין לה לגבי כהן, ולא אמרו שהוא מטמא במגע ובמשא אלא לענין טומאת מקדש וקדשיו, וכמו שמצינו הרבה טומאות שאין הכהן מוזהר עליהם. והיינו דאמר "וכן", כי אף דין זה שאין הגוי מטמא באוהל נלמד ממלחמת מדין, שהרגו פנחס הכהן לבלעם בן בעור, ולא חשש לאיסור כהונה, מפני שאין הכהן מוזהר עליה הואיל ואין הגוי מטמא באוהל.
מתניתין:
כהן הדיוט שאירס את האלמנה, ונתמנה להיות כהן גדול בין שעת אירוסין לשעת נשואין - הרי זה יכנוס אותה לאשה, על אף שהאלמנה אסורה לכהן גדול, ומתבאר הטעם בגמרא.
ומעשה ביהושע בן גמלא הכהן, שקידש את מרתא בת ביתוס שהיתה אלמנה, ומינהו המלך להיות כהן גדול קודם שנשאה, וכנסה.
אבל שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט, ונתמנה להיות כהן גדול קודם שכנסה, אף על פי שכבר עשה בה מאמר קודם שנתמנה - הרי זה לא יכנוס! לפי שאין המאמר כלום מן התורה (מאירי).
גמרא:
תנו רבנן: מנין שאם אירס כהן הדיוט את האלמנה, ונתמנה להיות כהן גדול, שיכנוס?
תלמוד לומר: כי אם בתולה בעמיו יקח "אשה". ולא היה לו לומר אלא "בתולה בעמיו יקח", ולמה הוסיף הכתוב ואמר "אשה"? ללמד שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול - יכנוס.  5 

 5.  והמאירי פירש: כך דרשו חכמים, "יקח אשה" - אפילו היה בה אישות לאחר, ואי זה, זה כהן גדול שאירס את האלמנה כשהוא הדיוט.
ומקשינן: אי הכי, שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונעשה כהן גדול, נמי נרבה אותה מהפסוק הזה, שייבמנה!
ומשנינן: יקח "אשה" כתיב, ולא "יבמה".
שנינו במשנה: מעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת בייתוס, "ומינהו" המלך להיות כהן גדול:
ומדייקת הגמרא את לשון המשנה:
"מינהו" - אין! כלומר: המלך אכן מינהו, אבל אבל הסנהדרין ואחיו הכהנים לא מינוהו  6  -

 6.  רש"י. ובתוספות יומא יב ב כתבו גבי מינוי כהן גדול: ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים, כדאמר בפרק הבא על יבמתו דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלי בכהני רברבי; וראה בתוספתא סנהדרין פרק ג, שמינוי לכהונה גדולה צריך בית דין של שבעים ואחד, וכן כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ד טו.
אבל "נתמנה", שמשמע שהיה ראוי למינוי הזה - לא שנינו.
אמר רב יוסף: קטיר קחזינא הכא! (קשר של רשעים אני רואה כאן), שלא היה ראוי להיות כהן גדול, אלא שנתן כסף כשוחד, ומינוהו.  7 

 7.  כתבו בתוספות ישנים: אין זה יהושע בן גמלא שהוזכר בבבא בתרא כא א שהתקין כמה תקנות, שאותו צדיק היה, אלא אחר הוא זה. אבל התוספות בבא בתרא כא א ד"ה זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, כתבו שהוא זה המזכר כאן וצדיק גמור היה, והא דקאמר: קטיר קא חזינא הכא, לפי שהיו אחרים חשובים ממנו; וכן מבואר ברש"י שם שאיש אחד הוא, וכמו שכתב שם על אותו יהושע בן גמלא: אחד מן הכהנים גדולים שעמדו בבית שני כדאמר ביבמות. והריטב"א כתב כאן: אי נמי, דלבתר הכי חסיד היה.
דאמר רב אסי: תרקבא  8  דדינרי עיילה ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא, עד דמוקי ליה ליהושע בכהני רברבי (שלש קבין של דינרים הכניסה אשתו של יהושע בן גמלא לינאי המלך, כדי שימנה את בעלה לכהן גדול).

 8.  חצי סאה, שהיא שלשה קבים. ונקראו "תרקבא" על שם - תרי קבין וקב, רש"י יומא.
מתניתין:
כהן גדול שמת אחיו, הרי הוא חולץ לאלמנת אחיו, ולא מיבם את אלמנתו, לפי שהוא אסור באלמנה.  9 

 9.  כתבו התוספות: אף על גב שדבר זה מבואר כבר במשנה הקודמת ששנינו: "שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אע"פ שעשה בה מאמר הרי זה לא יכנוס", וכל שכן כשנפלה לפניו כשהוא כהן גדול (תוהרא"ש), "חולץ" אתא לאשמועינן, דסלקא דעתין משום בזיון דכהן גדול שרוקקת לפניו לא תחלוץ.
גמרא:
קא פסיק ותני במשנתנו (שנה התנא באופן מוחלט) שאין כהן גדול מיבם את אשת אחיו לעולם, ומשמע: לא שנא כשמת אחיו מן האירוסין, קודם שנשא את אשתו ובעלה, שאינה אלא אלמנה ולא בעולה, ולא שנא מת אחיו מן הנשואין, לאחר שנשאה ובעלה שהיא אלמנה ובעולה. ותיקשי: בשלמא אלמנה מן הנשואין, שפיר אין הכהן הגדול מיבם את אשת אחיו, כי איסור אלמנה לכהן גדול, איסור עשה ("והוא אשה בבתוליה יקח") ולאו של לא תעשה ("אלמנה לא יקח") הוא, אם יבוא עליה. ואסור לו לייבמה, היות ואין עשה של יבום דוחה את לא תעשה ועשה. אלא אלמנתו של אחיו מן האירוסין, למה אין חייב הכהן הגדול לייבמה? מדוע לא יבוא עשה של יבום, וידחה את לא תעשה של "אלמנה לא יקח? ומשנינן: גזירה גזרו חכמים לאסור אפילו את הביאה הראשונה באלמנה שבה מתקיים העשה, ויש בכוחו לדחות את הלאו, אטו בגלל הביאה השניה בה, שהיא אסורה כיון שאין בה קיום מצות עשה, לפי שאין מצוה אלא בביאה הראשונה.  10 

 10.  וכן גזרו חכמים בכל חייבי לאוין שאינן מתייבמות מטעם זה. ב. כתבו התוספות לעיל כ ב ד"ה אטו: לאו דוקא נקט ביאה שניה, דהא אפילו גמר ביאה אסור, דיבמה נקנית בהעראה. ואע"ג דלעיל לא מצרכינן קרא אלא ל"אירס" ואחר כך נתמנה להיות כהן גדול, אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר, התם נמי משום דבהיתר, בלא שום דחיית איסור נשאה. אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה, ולכן, ביאה דמצוה דחיא, ביאה דלאו מצוה - לא דחיא.
מתניתין:
כהן הדיוט (והוא הדין כל אדם מישראל, כמבואר בגמרא) לא ישא את האיילונית שאינה ראויה לילד, משום ביטול מצות פריה ורביה. אלא אם כן יש לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה, ובנים, או שיש לו כבר בנים, וקיים מצות פריה ורביה.  11  רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו לכהן הדיוט אשה ובנים,  12  הרי זה הכהן לא ישא את האיילונית, כיון שהיא "זונה" האמורה בתורה לגבי איסורי כהונה, "אשה זונה וחללה לא יקחו". וחכמים אומרים: אין "זונה" - אלא גיורת ומשוחררת.  13  ושנבעלה בעילת זנות, כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה.  14 

 11.  תוספות יום טוב בשם הרמב"ם. ומרש"י נראה שאינו גורס "אשה" כלל, מסורת הש"ס.   12.  לשון הגמרא בהבאת המשנה: אף על פי שיש לו אשה ויש לו בנים.   13.  לפי דעת הרמב"ם ועוד ראשונים שהגיורת היא זונה אף שלא נבעלה, (ראה מה שנתבאר בהערות לעיל ס ב), מתבאר היטב לשון המשנה: "אין זונה אלא גיורת ומשוחררת", שהיא זונה אף שלא נבעלה בעילת זנות, ועוד יש לך זונה אחרת "שנבעלה בעילת זנות". ואולם רש"י כתב: דביאת עכו"ם ועבד פסלה; ובמנחת חינוך מצוה רסו הוכיח מדבריו, כי לשיטתו אין גיורת שלא נבעלה בכלל זונה, שהרי לא הכליל רש"י אלא גיורת שנבעלה בכלל זונה, ולא את זו שלא נבעלה.   14.  רש"י. ולשון רש"י בגמרא בעמוד ב ד"ה ושנבעלה בעילת זנות, לפסול לה כגון אחד מכל העריות, וכגון בת ישראל לנתין וממזר; וכן הוא ברש"י על התורה (ויקרא כא ז), אשה זונה: שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר. וכתבו התוספות על דברי רש"י כאן: ואי אפשר לומר כן, דמחייבי לאוין דתפסי בה קדושין לא הוי זונה אלא מחייבי כריתות כדפירשתי בהחולץ (לעיל מט א). ובדעת רש"י נחלקו רבותינו האחרונים: אם דין זה שהיא בכלל זונה הוא מסברא בכלל זונה דקרא, או שמא אף לדעת רש"י עיקר זונה אינו אלא הנבעלת למי שאין קידושין תופסין שהיא בעילת זנות בעצמותה, אלא מתוך שאמר הכתוב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ואף אסורה היא לכהן כפי שהגמרא דורשת לקמן, הרי זה גילוי מילתא שהיא בכלל זונה דקרא, ראה בדברי הרב המגיה ז"ל על הריטב"א הנדמ"ח עמוד תשכה ציון 281 שהביא דבריהם. והביא שם מדברי האחרונים נפקא מינה בזה, במי שאינו זר אצלה מעיקרא כגון מחזיר גרושתו, שהיא אינה בכלל "לאיש זר" ואף בכלל זונה אינה; ובפשוטו יש עוד נפקא מינה, לפי מה שכתב רש"י בתחילת הפרק דאין בכלל "איש זר" אלא כשהוא זר, אבל כשהיא זרה אינו בכלל, ואם כן אף אינה זונה; (ובזה מתבאר למה כל חללה מפסולי כהונה אינה זונה לדעת רש"י, והיינו משום שאין הוא הזר אלא היא ; ויתכן עוד, שרש"י סובר כהרמב"ם שאין זונה אלא כשהאיסור שוה בכל).
גמרא:
שנינו במשנה: "כהן הדיוט" לא ישא איילונית:
אמר הקשה ליה ריש גלותא לרב הונא על משנתנו:
מאי טעמא לא ישא כהן הדיוט את האיילונית? ודאי, משום פריה ורביה, שאין הוא מקיימה כשנושא איילונית שאינה בת בנים.
ואם כן, תיקשי: למה שנינו דין זה בכהן הדיוט? האם אמצות פריה ורביה רק כהנים הוא דמפקדי (כהנים בלבד הם שנצטוו בה), ואילו כל ישראל לא מפקדי בה?
אמר ליה רב הונא לריש גלותא: אכן, אף כל ישראל אסורים לישא את האיילונית כשלא קיימו עדיין פריה ורביה. אלא שהתנא נקט בלשונו "כהן הדיוט" משום דקא בעי התנא של המשנה למיתנא סיפא: רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה  ויש לו בנים לא ישא איילונית, לפי שהיא "זונה" האמורה בתורה.

דרשני המקוצר[עריכה]