פרשני:בבלי:יבמות קיב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קיב ב

חברותא[עריכה]

מבקשין ממנו לחלוץ מיבעי ליה לתנא לומר, ולא כופין אותו לחלוץ, כפי שאמר.
שהרי בסוף המשנה שנינו, אם נתכוונה לכך, אפילו אם נדרה בחיי בעלה, מבקשים מהיבם לחלוץ, ולא כופים אותו על כך!?
ודוחה הגמרא את ראייתו של אביי ממשנתנו לרב -
הכא, במשנתנו, שאמרה כופין ולא אמרה מבקשין, במאי עסקינן - באשה שיש לה בנים מבעלה, דכולי האי לא מסקה אדעתא, שימותו בניה בחיי בעלה, ותיפול ליבום כשימות בעלה אחרי מיתת בניה.
ולכן אינה מתכוונת כשאוסרת עצמה על יבמה בחיי בעלה למנוע בכך את ייבומה אם ימות בעלה, ומשום כך כופים את היבם לחלוץ לה.
אך מקיימת הגמרא את ראייתו של אביי, ומקשה על הדחייה של הראיה -
לדבריך, שהעמדת את משנתנו דוקא באשה שיש לה בנים, יש לשאול:
אבל אשה שאין לה בנים - מאי? -
מבקשין אותו לחלוץ. אבל אין כופים אותו לחלוץ לה, בגלל שהיא מעלה בדעתה שיכולה ליפול ליבום, והתכוונה לאסור את היבם עליה כדי שלא תתייבם לו.
ואם כן, תיקשי: אדתני עד שמחלק התנא חילוק חדש, ואומר: ואם נתכוונה לכך, לנדור הנאה מיבמה - אפילו נדרה זאת בחיי בעלה, רק מבקשין ממנו שיחלוץ לה, אך אין כופים אותו שיחלוץ לה -
ליפלוג, ייחלק התנא, וליתני, וישנה את החילוק הזה, בדידה, באותה אשה, ובאותו ענין שהוא מדבר בו, וייחלק כך:
במה דברים אמורים שכופים את היבם, שנדרה יבמתו הנאה ממנו בחיי בעלה, לחלוץ - באשה שיש לה בנים, שאינה מעלה בדעתה שימותו בניה בחיי בעלה ותיפול לייבום.
אבל באשה שאין לה בנים, ונדרה הנאה מיבמה, שמעלה בדעתה שימות בעלה ותיפול ליבום, ומתכוונת בנדרה למנוע את הייבום - מבקשין ממנו לחלוץ לה, אך אין כופין אותו על כך.
אלא, מכך שלא חילק התנא כך, שמע מינה שלא שנא יש לה בנים, ולא שנא אין לה בנים - כופין אותו לחלוץ לה, לפי שאינה מעלה על דעתה בשעת נדרה שתיפול ליבום.
וכרב, שאמר זאת.
ומסקינן: אכן שמע מינה!

מתניתין:
החלק הראשון -
דיני קידושין וגירושין של חרש וחרשת.
א. חרש שנשא פיקחת, בקידושין שתקנו לו חכמים, ופקח שנשא חרשת, בקידושין שתיקנו לה חכמים -
אם רצה להוציא את אשתו בגט - יוציא, שתיקנו חכמים שיוכל אפילו חרש להוציא את אשתו בגט, מהנישואין שתיקנו לה חכמים.
ואם רצה לקיים אותה תחתיו - יקיים.  2 

 2.  אין חידוש בכך, ונאמר במשנה אגב ששנה התנא אם רצה להוציא יוציא. תוס'
ומבארת המשנה כיצד הפיקח מקדש חרשת, וכיצד החרש מגרש פיקחת -
כשם שהוא, החרש שנשא פיקחת או הפיקח שנשא חרשת, כונס את אשתו ברמיזה, שרומז לה באצבעו  3  עד שמתרצית להתקדש לו - כך הוא מוציא אותה בגט, שנותן לה ברמיזה, שרומז לה באצבעו שכוונתו לגרשה בנתינת הגט.

 3.  רש"י. והראשונים ביארו שהרמיזה היא מעשי ריצוי והוכחה.
והיינו, שוים הם קידושין וגירושין שנעשים כאשר אחד מבני הזוג הוא חרש, שבשניהם נעשה הדבר ברמיזה.
ב. פיקח שקידש את אשתו כשהיא פיקחת, ונתחרשה תחתיו - יוציא אותה בגט, אם ירצה, לפי שבגט צריך רק את דעת הבעל, ולא את דעת האשה.
אבל, אם קידשה כשהיא פיקחת, ונשתטית תחתיו - לא יוציא!
היות ותיקנו חכמים שישאירנה תחתיו, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר עקב היותה שוטה.
אך אם קידש אשה בהיותו פיקח, ואחר כך נתחרש הוא, או נשתטה - אינו מוציאה עולמית!
היות ואין גירושיו כשהוא חרש ושוטה, שאז הוא חסר דעה, יכולים להוציאה מקידושיו הגמורים, שעשה בה בהיותו פיקח.
ג. אמר שאל רבי יוחנן בן נורי: מפני מה האשה שנתחרשה אחר נשואיה יוצאה, ואילו האיש שנתחרש לאחר שנשא אשה אינו מוציא אותה?
אמרו לו חכמים: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת -
לפי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה. ולכן גם חרשת יכולה להתגרש.
ואילו האיש אינו מוציא אלא לרצונו. ורצונו של חרש אינו נחשב רצון, היות ואין דעתו דעה גמורה.
ד. העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה בהיותה קטנה, שקידושין שקידשה אביה הם מן התורה, שהיא יוצאה בגט אפילו לאחר שגדלה ויצאה מרשות אביה לקבלת גיטה, והיא מקבלת את גיטה בעצמה (ובקטנותה אביה מקבל גיטה עבורה).
אמרו לו חכמים: אף זו, פקחת שנישאה ונתחרשה, כיוצא בה, שיכולה היא לקבל גיטה, היות ואין הגירושין תלויים ברצונה.
החלק השני -
דיני יבום של חרש וחרשת, בשני אחים הנשואים שתי נשים (אחיות או נכריות) בנישואים שוים, מדרבנן.
שני אחין חרשין שהיו נשואין שתי אחיות פקחות, או שתי אחיות חרשות, או שתי אחיות - אחת פקחת ואחת חרשת.
ונשואיהן של שני האחים שוים הם, היות ושניהם חרשים, והרי הם נושאים את נשותיהם ברמיזה, בין שהיתה האשה פיקחת ובין שהיתה חרשת.
וכן שתי אחיות חרשות שהיו נשואות לשני אחין פקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד פקח ואחד חרש.
וגם כאן, נשואיהן של שתי האחיות שוים הם, ששתיהן נישאות ברמיזה, בין היה הבעל פיקח ובין היה חרש.
ומת אחד האחים -
הרי אלו, נשותיהם, אינן נופלות ליבום לפני האח השני, אלא הן פטורות מן החליצה ומן הייבום, כדין אחות אשה. שהרי קידושי שניהם שוים, שהם מדרבנן, ויבוא איסור אחות אשה מדרבנן ויפקיע את זיקת היבמה מדרבנן.
ואולם, אם היו שתי הנשים נכריות זו לזו, שלא היו אחיות, ואינן יוצאות מדין אחות אשה - לא יחלצו להם היבמים. לפי שאם הוא חרש, הוא אינו "בר חליצה", ואם היא חרשת, היא אינה "בת חליצה", היות ואינם יכולים לקרוא את הפסוקים שהם חייבים לקרותם בעת החליצה.
אלא יכנוסו אותן היבמים, שהרי כאן מדובר שהיו שתי הנשים נכריות זו לזו, ואינן יוצאות משום אחות אשה.
ואם רצו היבמים, אחר שכנסום להוציא אותן - יוציאו אותן בגט ברמיזה!  4 

 4.  עיין ברש"י ד"ה יכנוסו, שכתב כי לאחר הכניסה, יועיל הגט שיתן ברמיזה להפקיע הן את נישואיו, והן את זיקת אחיו. ויש חידוש בדבריו, כי לכאורה די בכך שכונס אותה השני כדי להפקיע את זיקת הראשון, וכמו בקידושין מן התורה, שכניסת היבם מפקיעה את הזיקה, והגט שנותן היבם אחר שכנס אינו מפקיע את הזיקה של אחיו, לפי שלאחר שכנס היבם אין יותר זיקה. והגט שנותן הכונס, נועד רק להפקיע את קידושיו הוא, ולא את זיקת היבום מנפילת אחיו.
החלק השלישי -
דיני חליצה ויבום בשני אחים הנשואים שתי אחיות באופן שונה - שהיה אח אחד נשוי מן התורה, לפי שהוא פקח ואשתו פקחת, והאח השני נשוי מדרבנן.
ונישואי האח השני מדרבנן ייתכנו בשלשה אופנים:
א. הוא חרש ואשתו פקחת.
ב. הוא פקח ואשתו חרשת.
ג. שניהם חרשים.
אופן ראשון - האח השני חרש ואשתו פקחת.
שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, שהיו נשואין לשתי אחיות פקחות, ומת חרש בעל הפקחת, שהיה נשוי מדרבנן.
מה יעשה פקח בעל הפקחת באחות אשתו הנופלת מן אחיו החרש, מקדושיו מדרבנן, ומה יעשה באשתו שהיא אחות היבמה הנופלת לפניו? -
לא יעשה דבר. אלא, תצא אחות אשתו מן התורה, ללא חליצה, משום ערות אחות אשה, ואשתו מותרת לו, שאינה אחות זקוקתו, לפי שאין זיקת יבום בערוה.
אך אם מת פקח בעל הפקחת - מה יעשה חרש בעל פקחת, שנשואה לו מדרבנן, ביבמתו, אחות אשתו, הנופלת לפניו ליבום מן התורה, ומה יעשה באשתו, שהיא אחות זקוקתו? -
מוציא אשתו בגט, לפי שהיא אסורה עליו מדין אחות זקוקתו, שהרי אחותה נופלת לפניו מן התורה.  5 

 5.  ואין אחותה של אשתו הנופלת ליבום יוצאת משום ערות אשה, שהרי נשואיה של החרשת הם רק מדרבנן, ואינם יכולים לדחות את היבמה מדין ערות אחות אשה. רש"י.
ואשת אחיו אסורה עליו לעולם, שאינו יכול ליבמה היות והיא אחות אשתו מדרבנן. ואף אינו יכול לחלוץ לה, לפי שאין בכח החרש לח לוץ.
אופן שני - האח השני פקח ואשתו חרשת.
שני אחין פקחין שהיו נשואין לשתי אחיות, אחת חרשת שקידושיה מדרבנן, ואחת פקחת שקידושיה מן התורה.
מת פקח בעל חרשת - מה יעשה פקח בעל פקחת באשת אחיו, שהיא אחות אשתו, שנופלת לפניו, ומה יעשה באשתו שהיא אחות היבמה הנופלת לפניו?
לא יעשה דבר. אלא תצא אשת אחיו ללא חליצה, משום ערות אחות אשה, מן התורה. ואשתו אינה אחות זקוקתו לפי שאין זיקה בערוה.
ואם מת פקח בעל פקחת - מה יעשה פקח בעל חרשת באשת אחיו שהיא אחות אשתו מדרבנן, ומה יעשה באשתו שהיא אחות זקוקתו מן התורה? -
אין לו תקנה להשאיר את אשתו אצלו, אלא מוציא את אשתו בגט משום שאסורה עליו באיסור אחות זקוקתו, ואת אשת אחיו מוציא בחליצה מן התורה, לא ייבם אותה לפי שהיא אחות אשתו מדרבנן.
אופן שלישי - האח השני ואשתו, שניהם חרשים.
שני אחין - אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין שתי אחיות - אחת פקחת, ואחת חרשת.
מת חרש בעל חרשת, ונפלה החרשת ליבום לפני הפקח הנשוי פקחת.
מה יעשה פקח בעל פקחת ביבמתו ובאשתו? -
אינו עושה דבר. אלא תצא החרשת בלי חליצה, משום אחות אשה. כדין ערוה הנופלת ליבום, ואשתו מותרת לו, לפי שאינה אחות זקוקתו.
אבל, אם מת פקח בעל פקחת, ונפלה הפקחת לפני החרש, שאינו בר חליצה מפני שאינו יכול לקרוא - מה יעשה חרש בעל חרשת?
מוציא החרש את אשתו החרשת בגט, לפי שהיא נאסרת עליו מדין אחות זקוקה.
ואילו אשת אחיו, הפקחת, הנופלת לפניו ליבום, אסורה עליו לעולם!
כי אינו יכול לחלוץ לה - לפי שהוא חרש, ואינו בר קריאה.
ואינו יכול לכונסה ולהוציאה לאחר מכן בגט, כיון שהרי יש לו באשתו החרשת מקצת קידושין מדרבנן, ומכח זה אחותה אסורה עליו משום אחות אשתו. ואף לאחר שיגרש את אשתו, היא ממשיכה להיות אסורה עליו כמו אחות גרושת אשתו.
החלק הרביעי -
יבום וחליצה בחרש וחרשת, בשני אחים שהיו נשואים שתי נשים נכריות (ולא אחיות כמו בחלק הקודם), באופן שונה, שאח אחד נשוי מן התורה, שהוא פקח הנשוי פקחת, ואח שני נשוי מדרבנן.
וגם כאן יש שלשה אופנים כיצד נשוי האח השני מדרבנן: או שהיה האח חרש ואשתו פקחת, או שהיה האח פקח ואשתו חרשת, או שהיו שניהם חרשים.
אופן ראשון - האח השני חרש ואשתו פקחת.
שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, שהיו נשואין לשתי נכריות פקחות.
מת חרש בעל פקחת - מה יעשה פקח בעל פקחת ביבמתו הנופלת לפניו מדרבנן?
או חולץ או מייבם.
ואם מת פקח בעל פקחת - מה יעשה חרש בעל פקחת ביבמתו, הנופלת לפניו מן התורה, שהרי אינו יכול לחלוץ לה, לפי שאינו יכול לקרוא? -
כונס אותה, ואינו מוציא אותה לעולם, שהרי אין בכח יבומו של החרש להפקיע את זיקת אחיו, וגטו אינו יכול להתירה לשוק בלי חליצה, והוא אינו יכול לחלוץ לפי שאינו יכול לקרוא בשעת חליצה.  6 

 6.  ואפילו אם קונה החרש אותה מן התורה ביבום, כיון שאין צורך בכונה, אין די ביבומו של חרש להפקיע זיקתו של אחיו המת.
אופן שני - האח השני פקח ואשתו חרשת.
שני אחין פקחין שהיו נשואין לשתי נשים נכריות, שאינן אחיות - אשה אחת פקחת, ואשה אחת חרשת.
ומת פקח, בעל החרשת, ונפלה החרשת לפני האח השני ליבום.
מה יעשה האח השני, שהוא פקח בעל פקחת, עם יבמתו החרשת, שהרי אינו יכול לחלוץ לה, כיון שאינה בת קריאה? -
כונס את החרשת. ואז, אם רוצה הוא להוציא אותה הגט - יוציא בגט בלבד, בלי שיצטרך לחלוץ לה.
ואם מת האח הפקח בעל הפקחת, ונפלה הפקחת לפני האח הנשוי חרשת מה יעשה פקח בעל חרשת?
או חולץ או מייבם לפיקחת.
אופן שלישי - האח השני ואשתו, שניהם חרשים.
שני אחין אחד חרש ואחד פקח שהיו נשואים לשתי נכריות, אחת חרשת ואחת פקחת.
מת חרש בעל חרשת - מה יעשה יעשה פקח בעל פקחת ביבמתו?
כונס אותה אך אינו יכול להוציאה בחליצה, לפי שחרשת היא ואינה יכולה לקרוא.
ואם לאחר שכונסה רצה להוציא אותה בגט - מוציא אותה בגט, לפי שקנין יבום של פקח באשת אחיו החרש הוא קנין גמור, ולא נשארה זיקה מאחיו המת, ולכן יכול להוציאה לשוק בגט.
מת פקח בעל פקחת - מה יעשה חרש בעל חרשת ביבמתו מן התורה?
כונס, כי אינו יכול לחלוץ, לפי שהוא חרש ואינו יכול לקרוא.
ואינו מוציא אותה לאחר שכנס בגט, לפי שאין בכח כניסתו וגיטו של החרש להפקיע את זיקת אחיו המת, הפקח.
גמרא:
שנינו במשנה שחרש וחרשת אינם חולצים, ומשמע שאף על פי שחרש לאו בר דעה הוא ומן התורה אין קנינו קנין, בכל זאת יש בהם קדושין ונשואין, ונפילה ליבום, מדרבנן, אלא שאינם חולצים.
אמר רמי בר חמא: מאי שנא חרש וחרשת, דתקינו להו רבנן נשואין, ומאי שנא דשוטה ושוטה - דלא תקינו להו רבנן נשואין וכמו ששנינו בברייתא.
דתניא: שוטה וקטן שנשאו נשים, ומתו -
נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, לפי שאין נשואיהם של שוטה וקטן כלום.
ומבאר רמי בר חמא: חרש וחרשת, דקיימא תקנתא דרבנן, שיכולה להתקיים תקנת חכמים שתיקנו להם נשואים, שיכולים לחיות יחד בשלום זה עם זו, בין אם היו חרש וחרשת, בין חרש ופקחת, ובין פקח וחרשת - תקינו להו רבנן נשואין
אבל שוטה ושוטה, דלא קיימא תקנתא דרבנן, שלא יכול להיות שלום בין בני הזוג אפילו אם רק אחד מהם שוטה, היות ד"אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בתוך קופה) אחת" - לא תקינו להו רבנן נשואין.
ומאי שנא קטן, דלא תקינו רבנן נשואין, ומאי שנא חרש, דתקינו ליה רבנן נשואין?
חרש, דלא אתי שלא יבוא לעולם לכלל נשואין מן התורה, תקינו לו רבנן נשואין כדי שלא יבטל מפריה ורביה ומישובו של עולם.
אבל קטן, דאתי לכלל נשואין לכשיגדל ויהיה לאיש - לא תקינו רבנן נשואין.
ומקשה הגמרא: והרי קטנה, שאין לה אב, דאתיא לכלל נישואין לכשתגדל, ובכל זאת תקינו לה רבנן נשואין בקטנותה, על ידי אמה או אחיה!?
ומתרצת: התם, תיקנו לה חכמים שיוכלו להשיאה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
ומאי שנא קטנה דממאנה, ועוקרת את הנישואין שתקנו לה חכמים, ומאי שנא חרשת דלא ממאנה אלא יוצאת בגט, ברמיזה.
דאם כן, אם חרשת תוכל למאן לעולם -

דרשני המקוצר[עריכה]