פרשני:בבלי:יבמות קכב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קכב א

חברותא[עריכה]

שהיתא,  תלתא ריגלי. השהה אביי את המענה לשאלתה של האשה עד ששהתה אצלו במשך שלשה רגלים, שבהם נקבצים יחד תלמידי חכמים, והיתה שואלת מהם מה הוא דינה.
אמר לה רב אדא בר אהבה: זיל לכי לקמיה דרב יוסף, דחריף סכינא. שסכינו חריף, ומשל הוא, שיחתוך את דינך מהר, ולא ישהה אותך כאביי.
אזלה קמיה. ופשט רב יוסף את דינה של אשה זו לאיסור, מהא מתניתין:
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן (באו מארץ ישראל, ממקום הקרוי עזקה והם משובחים), של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, ואין לחשוש להם לא משום ערלה, ולא משום טבל, ולא משום נטע רבעי, והם מותרים כי הלך אחר רוב פירות היתר, היות והוא לא נתכוון באמירתו אלא להשביח מקחו.
והוא הדין באשה זו, לא התכוון הגוי לומר שהרג את בעלה, אלא רק רצה לאיים על אדם זה שיקצור עבור בהמותיו מספוא.
אבא יודן איש ציידן אמר: מעשה בישראל ועובד כוכבים שהלכו בדרך, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי בדרך, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו אשתו.
ושוב מעשה בקולר חבורה של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא, ובא עובד כוכבים אחד ואמר: חבל על קולר של בני אדם, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם.
ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם.
מתניתין:
מעידין העדים על מותו של אדם אפילו אם בדקוהו וזיהו אותו רק לאור הנר ולאור הלבנה.
ומשיאין אשה אפילו על פי בת קול הצועקת פלוני מת, מבלי שיראו וידעו מי הוא הצועק כן.
מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם, ובכל זאת השיאו את אשתו.
ושוב מעשה בצלמון, באחד שאמר: אני איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש והרי אני מת.
והלכו ולא הכירוהו, והלכו והשיאו את אשתו.
גמרא:
אמר רבה בר שמואל: תנא, בית שמאי אומרים: אין משיאין על פי בת קול, ובית הלל אומרים: משיאין על פי בת קול.
ופרכינן: מאי קמ"ל רבה בשם שמואל, האם הוא בא להשמיענו שכך היא ההלכה? והרי מתניתין היא, ששנינו בה את דברי בית הלל, ויודעים אנו שהלכה כמותם!
ומשנינן: הא קמ"ל שמואל, דאי משתכחת סתמא משנה האומרת דאין משיאין - תדע שבית שמאי היא, ואין הלכה כמותה.
שנינו במשנה: והלכו ולא מצאו.
ופרכינן: ודלמא שד הוה?
אמר רב יהודה אמר רב: בכגון שראו לו בתחילת צעקתו דמות אדם.
ופרכינן: אינהו, השדים, נמי דמו דומים הם לבני אדם!? ומשנינן: דחזו ליה, שראו שיש לו בבואה, צל, ולשדים אין צל.
ומקשינן: ואינהו נמי, השדים, הרי אית להו בבואה!
ומשנינן: דחזו ליה "בבואה דבבואה", צל של הצל, וזה אין לשדים.
ומקשינן: ודלמא לדידהו לשדים אית להו בבואה דבבואה!
אמר רבי חנינא, אמר לי יונתן שידא (שמו של שד, או של אדם הבקי בשדים): בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו.
ופרכינן: ודלמא צרה של אשה זאת הואי הקול הצועק, והתכונה לקלקלה ולא נאמין לה!?
ומשנינן: כמו שאמר תנא דבי רבי ישמעאל בענין הגט, שבשעת הסכנה, כגון שהיה אדם מושלך בבור ונוטה למות, כותבין ונותנין על פי קריאתו מהבור שיתנו גט לאשתו, אף על פי שאין מכירין אותו, וגם כאן סומכים על עדות הקול ולא חוששים שמא זו היא מזימה של צרתה, כי אחרת היא תשאר עגונה.
מתניתין:
אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא כדי לעבר שם את השנה, מצאתי נחמיה, איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא יהודה בן בבא.
ונומיתי ואמרתי לו: אכן, כן הדברים. אמר לי, אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, ולכן איני יכול לעלות לארץ ישראל ולהעיד בפניהם את אשר מקובלני מרבן גמליאל הזקן, שמשיאין את האשה על פי עד אחד.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי גמליאל, נכדו של רבן גמליאל הזקן, שמח לדברי, ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא.
מתוך הדבר נזכר רבי גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא, והשיא רבי גמליאל נשותיהן על פי עד אחד.
והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה.
רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים: אין משיאין את האשה על פי עד אחד.
רבי עקיבא אומר: לא ע"פ אשה, ולא על פי עבד, ולא על פי שפחה, ולא על פי קרובים.
גמרא:
ותמהה הגמרא: וכי סבר רבי עקיבא שע"פ אשה לא משיאים את אשתו?
והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי עקיבא: אשה נאמנת להביא גיטה מחוץ לארץ, ולהעיד עליו שבפניה הוא נכתב ונחתם, מק"ו: ומה חמשת הנשים, שאמרו עליהן חכמים (בפרק זה קיז א) שאין הן נאמנות לומר מת בעלה - בכל זאת נאמנות הן להביא גיטיהן, ולומר שבפניהם נכתבו ונחתמו - אשה זו, שנאמנת לומר מת בעלה ולהתיר בכך את עצמה להנשא -
אינו דין שנאמנת גם להביא גיטה ולהעיד עליו.
ומדייקת הגמרא מדבריו של רבי עקיבא בברייתא:
רק חמשת הנשים שאמרו חכמים, הוא דלא מהימני להעיד על מות בעלה. הא אשה בעלמא, שאינה מחמשת אותן נשים - מהימנא!
ומשנינן: לא קשיא:
כאן קודם שהחזיקו להשיא על פי אשה.
כאן לאחר שהחזיקו להשיא על פי אשה.
מתניתין:
אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: מעשה בבני לוי, שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם, והביאוהו בפונדק, והמשיכו בדרכם
ובחזרתם אמרו לפונדקית הנכרית: איה חברנו?
נומית אמרה להם: מת, וקברתיו. והשיאו את אשתו.
וכי לא תהא בת ישראל או כהנת נאמנת כמו אותה פונדקית?
אמר להו: לכשתהא בת ישראל או כהנת מביאה ראיה כפונדקית הזאת, היא אכן תהא נאמנת.
כי לא על עדותה סמכו, אלא היתה הפונדקית מסיחה כך לפי תומה, והוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו.
גמרא:

דרשני המקוצר[עריכה]