פרשני:בבלי:בבא קמא קט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קט ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן לרבא, ממה שהעמיד את המשניות דווקא כרבי עקיבא, ולא פירש כרב ששת דאמר שאפשר לחלק גם אליבא דרבי יוסי בין מוחל לאחרים למוחל לעצמו, משמע מכלל דבריו דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל, ואפילו אם לא זקף עליו אביו או הגר הנגזל את החוב במלווה יכול למחול לעצמו, אלא גזל הגר דקאמר רחמנא שיש על הקרן והחומש דין נתינה לכהנים, היכי משכחת לה, לעולם יזכה הגזלן לאחר מיתת הגר בממון הגר וימחול לעצמו ושוב אינו צריך להוציא את הגזילה מתחת ידו.
אמר רבא: הכא במאי עסקינן, כגון שגזל את הגר ונשבע לו שלא גזלו, ואחר כך מת הגר, והודה לאחר מיתה, דבעידנא דאודי, בזמן שהודה, מיד  15  קנאו השם ונתנו לכהנים, ושוב אין הגזלן יכול לזכות בממון משום שכבר זכו בו הכהנים.

 15.  בדעת רבי יוסי מבואר שקנאו השם כבר בשעת הודאה, אבל לרבי עקיבא ששייך גזל הגר גם בהודה קודם מיתה לפי שאינו יכול למחול לעצמו, הסתפק בדבר אברהם (חלק ב, יא-ו) מתי קנאו השם האם בשעת המיתה או לאחר מיכן כשנותן לכהן עיין שם. וברמב"ם נקט דהא דאמרינן גזל הגר היכי משכחת לה וכו' קאי גם לרבי עקיבא עיין מגיד משנה (גזילה ח-ה)
אבל אם הודה בחיי הגר נעשה הגזל בידו כהלוואה ובשעת מיתת הגר זכה הגזלן בממון ואינו צריך לתתו לכהנים.  16 

 16.  כך פירש רש"י, אבל הראב"ד בשיטה ביאר, דאם לא הודה בחיי הגר אינו לא ממון הגר לפי שגזלו ואינו של הגזלן שהרי גזלה ולפיכך קנה השם את הממון ונתנו לכהנים, אבל אם הודה חזר הממול להיות של הגר וזכה הגזלן לעצמו מן הגר.
בעי רבינא: גזל הגיורת ונשבע לה שלא גזלה ואחר כך מתה והודה מהו  17 ,

 17.  הרא"ש ביאר דאף על פי שבכל מקום ממעטינן אשה כשנאמר איש, כאן לא מיסתבר לחלק בין גר לגיורת, עוד איתא באחרונים שמצווה שנאמר בה איש אשה פטורה אבל מעשים שנעשו בה כגון שגזלוה שמא אינה ממועטת, לכך מיבעיא לן אם נתמעטה או לא.
מי אמרינן כיוון דכתיב ואם אין לאיש גואל וגו' דרשינן איש אמר רחמנא שעל הגוזלו לשלם לכהנים, ולא אשה שגזלוה, או דלמא אורחיה דקרא הוא ואף הגוזל אשה גיורת ונשבע לשקר ומתה ישלם קרן וחומש לכהנים.
אמר ליה רב אהרן לרבינא, תא שמע: דתניא ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן וגו' נאמר בפסוק איש, אין לי אלא הגוזל איש, גזל אשה ונשבע לה לשקר ומתה, מנין שעליו לשלם קרן וחומש לכהנים,
כשהוא אומר להשיב אליו, האשם המושב לה' לכהן, דרשינן מדכתיב פעמיים לשון השבה דקתני להשיב המושב  18 , שמעינן הרי כאן שנים, שני השבות אחד לאיש ואחד לאשה, מכאן שאף גזל הגיורת צריך להשיב לכהן.

 18.  הרשב"א פירש שהיתור הוא מהכתוב להשיב האשם אליו האשם המושב וגו' דלא איצטריך לכתוב פעמיים אשם.
אם כן מה תלמוד לומר איש אם אין ממעטים אשה מדין נתינה לכהן, איש אתה צריך לחזור אחריו לפני שאתה נותן את הקרן והחומש לכהן אם יש לו גואלים - בנים אם לאו, אבל קטן אי אתה צריך לחזור אחריו, בידוע שאין לו גואלין, משום שאינו מוליד.
תנו רבנן: נאמר האשם המושב לה' לכהן, פירשו חכמים: קנאו השם את הקרן והחומש, ונתנו לכהן שמשרת באותו זמן במשמר בבית המקדש.
אתה אומר שנותן הגזלן את הקרן והחומש לכהן שבאותו משמר, או שמא אינו כן, אלא יכול הגזלן לתתו לכל כהן שירצה אפילו בזמן שאינו עומד ומשרת,
כשהוא אומר בסיום הפסוק מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הרי משמע שיש לתת את הכסף יחד עם הקרבת האשם ועל כרחך שצריך לתת את הכסף לכהן שבאותו משמר, שבו הכתוב מדבר.
תנו רבנן: הרי שהיה הגוזל מהגר כהן, ונשבע לו שלא גזלו, ואחר שמת הגר הגיע זמן משמרתו של הכהן הגזלן בבית המקדש, והודה על כך שגזל את הגר ונשבע על שקר,
מנין שלא יאמר אותו כהן, הואיל והקרן והחומש יוצא לכהנים, והרי הוא עכשיו תחת ידי, אשאירנו ברשותי ויהא שלי,
ודין הוא שיהא כדבריו, שהרי אי בשל אחרים שגזלו ונשבעו לשקר והביאו את הקרן וחומש שלהם לאותו משמר שכהן זה עובד בו, הוא זוכה בכספם יחד עם שאר בני המשמר, אם כן בשל עצמו לא כל שכן שהוא זוכה לעצמו.
רבי נתן אומר בלשון אחר, טעם לכך שמן הדין כהן הגוזל את הגר והודה כשהגיע זמן משמרו זכה בכל הגזילה ואינו צריך לתת קרן וחומש לאחיו הכהנים,
ומה דבר שאין לו לאותו כהן חלק בו, כגון אם כהן אחר שלא מהמשמר העובד באותה שעה הביא את קרבנו לבית המקדש, אין לכהני המשמר של אותו זמן שום חלק בקרבן זה, עד שיכנס ברשותו - שיתן הכהן המקריב מרצונו את הקרבן לאנשי המשמר, ומזמן שמסר הכהן המקריב את קרבנו לאנשי המשמר, הרי הקרבן שלהם, וכל כהן כשיכנס לרשותו חלק מאותו קרבן שוב אינו יכול כהן אחר להוציאו מידו משום שכבר זכה בו,
דבר שיש לו חלק בו אפילו עד שלא יכנס ברשותו, כגון ישראל המביא גזל הגר לכהנים הרי הממון נחשב כממון כהנים גם לפני שהגיע לרשותם, ואם כן הכהן הגזלן זוכה בממון אחרים יחד עם שאר כהני המשמר גם קודם שבא הכסף לידו, אם כן משנכנס הכסף ברשותו, כגון שהוא עצמו גזל מהגר ומת הגר, וכי אינו דין דאין כהן אחר יכול להוציאו מידו וזכה בו מיד כשהודה,
ודחינן: לא, אין לכהן זכות ליטול את גזל הגר לעצמו, אם אמרת - אמנם מצינו בדבר שאין לו חלק בו, שלאחר שהגיע לידי הכהן הוא זוכה בו לגמרי ואין מוציאים מידו, כגון בכהן שמסר את קרבנו לאנשי המשמר, שזכו בו הכהנים ואין מוציאים מידם,
אי אפשר ללמוד מכך שכהן גזלן זוכה בגזל הגר שבידו, משום שהטעם לכך שהכהן הזוכה בקרבן כהן אין מוציאים מידו הוא, דכיוון שקודם שנמסר הקרבן לבני המשמר, כשם שאין לו לכהן הזוכה בו לבסוף שום חלק בו קודם שהגיע לידו, כך אין לאחרים חלק בו, ולכך אין אחר יכול להוציא מיד הכהן הזוכה בו שהרי אין אף אחד שהוא מוחזק יותר באותו קרבן,
תאמר בכהן שגזל את הגר, שכשם שיש לו לכהן הגזלן חלק בו - בקרן וחומש, כך יש לאחרים שאר בני המשמר חלק בו עוד קודם שהגיע הכסף לידם, וממילא אין לו היתר להחזיק את הממון אצלו, אלא גזילו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים.  19 

 19.  במהרש"א ביאר שלהוא אמינא הכהן זוכה בגזל ומכל מקום עליו להוציאו מתחת ידו, ואם ירצה יוכל ללוות ובעלי חוב באים ונפרעים, אבל למסקנא ממון הגזילה שייך לכהנים ואין זו מצווה גרידא להוציא מתחת ידו. ויש לדון האם יש לו לכל הפחות כנגד חלקו או לא, ועיין פני יהושע.
ופריך: והכתיב (במדבר ה - י) ואיש את קדשיו לו יהיו ודרשינן לקמן שכהן מקריב את קרבנותיו בכל עת שירצה ובשרה ועורה שלו, וכשמקריב הכהן שגזל מהגר את קרבן אשמו הרי הוא זוכה בכל בשר הקרבן, וקיימא לן למי שניתן הקרבן לו ניתן הקרן וחומש ואם כן יזכה הכהן הגזלן בכל הגזילה שברשותו ולא יתננה לאחיו הכהנים.
ומשנינן: הא דאמרינן בברייתא שאין הכהן זוכה בקרן ובחומש, הכא במאי עסקינן בכהן טמא, דכיוון שאינו זוכה בקרבן אף אינו זוכה בקרן וחומש, אבל כהן טהור זוכה בכל הגזילה ואינו חולק עם אחיו הכהנים.
ודחינן, אי הברייתא עוסקת בכהן טמא, הכיצד אמר רב נתן קל וחומר מדבר שאין לו חלק בו לדבר שיש לו חלק בו, ומי אית ליה לכהן טמא חלק בקרן וחומש הרי גזל הגר הוא ממון של קדשי המקדש,
ומסקינן, אלא המקור לכך שכהן הגוזל את הגר, אינו זוכה בקרן וחומש, אתיא גזירה שווה לכהן לכהן משדה אחוזה,
נאמר במקדיש שדה אחוזה, שנפלה לו בירושה, אם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. (ויקרא כז - כא) ובשדה החרם נאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח - יד) מכאן ששדה אחוזה שהקדישוה ולא נגאלה כשהגיע היובל זכו בה הכהנים העובדים באותו משמר המשמש ביום הכיפורים שחל בו היובל.
דתניא, נאמר לכהן תהיה אחוזתו,
מה תלמוד לומר, ומדוע לא נאמר לכהן תהיה,
מנין לשדה אחוזה שהקדישוה היוצאה לכהנים ביובל, וקודם היובל גאלה אחד מן הכהנים שזמן משמרו הוא ביום הכיפורים שחל בו היובל, מנין שלא יאמר הואיל ושדה אחוזה שלא גאלוה בעליה יוצאה לכהנים ביובל, והרי היא אותה שדה שגאלתי נמצאת תחת ידי, אשאירנה ברשותי ותהא שלי, ודין הוא שאכן היא קנויה לי, שהרי בשדה אחוזה של אחרים שלא נגאלה עד היובל אני זוכה יחד עם כל המשמר, אם כן בשדה של עצמי לא כל שכן שזכיתי בה ולא אחלוק בה עם שאר הכהנים ביובל,
תלמוד לומר, כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, ודרשינן שדה אחוזה של הכהן עצמו כגון שירש אותה מאביו, היא שלו, ואין זו - שדה אחוזה של ישראל שקנאה הכהן מן ההקדש שלו,
הא כיצד, הרי אותה שדה יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים,
והוקש כהן הגוזל את הגר לכהן הקונה שדה אחוזה מה בשדה אחוזה דרשינן "לכהן" תהיה אחוזתו לומר שאינו זוכה בשדה שגאלה לעצמו, אף בגזל הגר שנאמר בו האשם המושב לה' "לכהן", הדין הוא שאין הכהן זוכה בגזילתו.
תנו רבנן: מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה, תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו ושרת (דברים יח). ומנין ששכר עבודתה בשרה  20  ועורה שלו, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו,

 20.  ברש"י מבואר שהאכילה היא שכר העבודה, והקשה בשיטה, דבהמשך הגמרא מבואר שבעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה שלו ומה שייך שיקבל שכר עבודה כשאינו עובד, וביאר הרשב"א דעצם אכילת הכהנים הוי עבודה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים נמצא שהאכילה עצמה היא העבודה.
מכאן דרשו חכמים המביא קרבן וראוי הוא להקריבו בעצמו יכול למנות כהן אחר שיקריב עבורו בשליחותו והוא עצמו נוטל את הבשר והעור, וכן אם אינו ראוי להקרבה אלא רק לאכילה יקריבוהו בני המשמר והבשר והעור שלו,
הא כיצד, אם היה הכהן בעל הקרבן בעל מום, נותנה לכהן שבאותו משמר שיקריב עבורו, אבל אינו יכול לתת לכל כהן שירצה לפי שהוא עצמו אינו ראוי להקריב לכך אינו יכול לעשות שליח להקרבה, אלא בני המשמר יקריבוהו,
ועבודתה בשרה ועורה שלו, של הכהן בעל הקרבן, הואיל והוא ראוי לאכילה,

דרשני המקוצר[עריכה]