פרשני:בבלי:בבא בתרא כא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא כא ב

חברותא[עריכה]

מאי טעמא עבדת הכי? דוד שאל את יואב מה הטעם שעשה כן שהרג רק את הזכרים.
אמר ליה: דכתיב תמחה את זכר עמלק, יואב קרא זכר בקמץ, והיינו הזכרים.
אמר ליה: והא אנן זכר קרינן. דוד טען לו שאנחנו קוראים זכר בצירי או בסגול, ומשמעו בין זכרים ובין נקבות,
אמר ליה: אנא זכר אקריון. יואב ענה לדוד שהמלמד שלו לימדו כשהיה קטן זכר בקמץ.
אזל, שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן? יואב הלך לרבו ושאל לו איך הקרית לי,
אמר ליה זכר, ענה לו זכר בקמץ.
שקל ספסירא למקטליה, לקח יואב החרב להרגו, אמר ליה אמאי, שאל לו רבו למה הוא רוצה להרגו.
אמר ליה דכתיב (ירמיה מח) "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ארור מי שעושה מלאכת ה' שהוא מלמד תינוקות ברמיה, דהיינו שמלמדו שיבושים שהם רמיה.
אמר ליה: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. אמר לו רבו שיעזוב אותו ולא יהרגהו וישאר לו הקללה של ארור שנכתב בפסוק.
אמר ליה: כתיב (שם) "וארור מונע חרבו מדם". הסוף של אותו פסוק ארור מי שמונע חרבו מדם, כלומר גם מי שלא הורג את מי שצריכים להרגו הוא בארור.  31  איכא דאמרי קטליה. ואיכא דאמרי לא קטליה. יש אומרים שהרגו לבסוף, ויש אומרים שלא הרגו לבסוף.

 31.  כתב הריטב"א שאין הפירוש שיהא בארור אם לא יהרגנו, שאם כן, למה איכא דאמרי שלא קטלי', ועוד שהפסוק מדבר במלחמת ז' עממין. אלא כלפי מה שאמר לו מה אתה מקפיד עלי אם אני עומד בארור, אמר לו יואב דין לי עליך שבגללך עברתי על מש"כ וארור מונע חרבו מדם, שלא הרגתי את הנקבות שבעמלק, ומחמת זה י"א שהרגו, וי"א שלא הרגו כיון שהיה בשוגג.
ואמר רבא: מקרי ינוקא, מלמד תינוקות, שתלא, פועל שעובד בשדה ובכרם לשתול ולטפל בכל מה שצריך ומקבל על זה שכר, טבחא, שוחט, ואומנא, מקיז דם, וסופר מתא, סופר העיר שכותב סת"ם  32  או שטרות, כולן כמותרין ועומדין נינהו. כל אלו אם קלקלו ולא עשו כמו שצריך, יכול לסלקן בלא התראה אף על פי שלא התרו בו קודם לכן.

 32.  כן פירש רש"י, ותוס' פירשו שכותב שטרות.
כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא. כלל הדבר כל שיש הפסד שאי אפשר לתקנו על ידי שמתרשל בעבודתו, הרי הוא כמותרה ועומד שאם יקלקל יסלקנו. ובכל הנ"ל ה"ז הפסד שאי אפשר לתקנו, במלמד תינוקות מפני שאם מלמדם טעות אחר כך קשה להוציא מהם.  33  ובפועל שעובד בשדה על ידי פשיעתו אין הנטיעות גדלות יפה כמו שהיו ראויות ליגדל. ובטבח אם שוחט שלא כדין הרי הוא מטריף הבהמה. ובמקיז דם אם אינו משגיח כראוי הרי הוא יכול להרוג בני אדם. וסופר מתא הרי כותב ס"ת בטעות,  34  ואם כותב שטרות שלא כדין גורם הפסד לבעל השטר.

 33.  כן פירש רש"י, ותוס' הקשו, שהרי רבא סובר לעיל דשבשתא ממילא נפקא, לכן פירש שבזמן שמלמדם טעויות הרי הם מתבטלים מתורה, ואותה שעה אין יכולין להחזיר לעולם.   34.  כן פירש רש"י, ותוס' כתבו דאין זה נקרא פסידא דלא הדר שהרי אפשר להגיהו ולתקנו, לכן פירש שכותב שטרות.
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, אם בן מבוי אחד מעמיד ריחיים לטחון חטים לאנשי המקום ומשתכר מזה, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, ובא חבירו בן המבוי ומעמיד גם ריחיים באותו מבוי כדי להשתכר, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה: קא פסקת ליה לחיותי! יכול הראשון לעכב על השני, שאומר לו אתה מפסיק את מקור פרנסתי.
לימא מסייע ליה, אפשר להביא ראיה לרב הונא מברייתא.
דתניא: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג. צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו שמשם הוא מגיע, והניח מזון במקום שהדג יוכל לראות את המזון ועי"ז יגיע למצודה, אסור לשאר ציידין להניח מצודתם שם, אלא צריכין להרחיק מצודתם שיעור מלא ריצת הדג. שואלת הגמרא וכמה הוא השיעור.
אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה, השיעור הוא פרסה.
מוכח מכאן שאף על פי שלא זכה עדיין הצייד הראשון בדג, מכל מקום, צריכים הציידין האחרים להרחיק מצודתם משם כדי שלא לקפח פרנסתו, אם כן, הוא הדין בנידון של רב הונא.
דוחה הגמרא: שאני דגים דיהבי סייארא. שונה הוא המקרה של דגים, משום דהדרך הוא שמיד שראו הדגים את המזונות באותו מקום, רצים הם למקום הזה, לכן כיון שהכיר זה את חורו של הדג ונתן מזונות בתוך השטח שיכול לראותו, הרי הוא בטוח שילכדנו, ונחשב מדרבנן כמו שבא לידו, שהרי כבר עשה פעולה שגורמת לו ללכוד הדג הזה, לכן אסור לחבירו לקחת ממנו הדג. אבל במקרה של רב הונא הרי בעל הריחיים הראשון לא עשה שום פעולה באנשים שיבאו אצלו, אפשר שבזה יכול לומר השני מי שבא אצלך יבא ומי שבא אצלי יבא.
אמר ליה רבינא לרבא: לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה, האם נאמר שרב הונא סובר כרבי יהודה ולא כרבנן!?
דתנן: רבי יהודה אומר: לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו, וחכמים מתירין. רבי יהודה סובר שאסור לחנוני לחלק לתינוקות שבאין אצלו לקנות, קליות ואגוזים, מפני שעי"ז בפעם הבאה כשהוריהם ישלחו אותם אל החנויות לקנות, ילכו דוקא אצל החנוני הזה שמחלק קליות ואגוזים, ונמצא מקפח את שאר החנויות. וחכמים מתירין. והבינה הגמרא שהם חולקין בעצם הדין האם מותר לאחד לירד לאומנות השני, לגרום שיתמעטו הקונים אצל השני, ואם כן, הנידון של רב הונא תלוי במחלוקת רבנן ורבי יהודה, ורב הונא אמר כרבי יהודה.
ודוחה הגמרא: אפילו תימא רבנן, אפשר להעמיד דברי רב הונא אפילו כרבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם, הטעם של רבנן שחולקים על רבי יהודה שם, אלא דאמר ליה אנא קמפלגינא אמגוזי, שיכול לומר בעל החנות שמחלק אגוזים לחבירו, אני מחלק אגוזים, את פלוג שיוסקי, אתה יכול לחלק שקדים, אם כן, איני מקפח פרנסתך, אבל הכא, אפילו רבנן מודו, דאמר ליה קא פסקת ליה לחיותי. כאן בנידון של רב הונא גם רבנן מודים, שהרי על ידי שפותח כאן עוד חנות הוא לוקח מהראשון קונים.
מיתיבי קושיא על רב הונא מהברייתא: עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי.
הרי מפורש בברייתא שיכול לפתוח חנות בצד חנותו של חבירו, וכן לעשות מרחץ שבאים אנשים שם להתרחץ ומשלמים על זה, ליד המרחץ של חבירו, ואין יכול למחות בידו שיורד לאומנתו, מפני שאומר לו אני עושה בתוך הרשות שלי ואתה עושה בתוך הרשות שלך. מבואר כאן דלא כרב הונא.
ומתרצת הגמרא: תנאי היא הדין של רב הונא הוא מחלוקת תנאים, דתניא, כופין בני מבואות זה את זה, בני מבוי יכולין להכריח זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט, היינו שלא להשכיר בית במבוי, לאיש שבא ממקום אחר ורוצה להיות כאן חייט, אם יש כבר חייט אחר במבוי הזה. ולא בורסקי, מעבד עורות, ולא מלמד תינוקות,  35  ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו, לשכנו שגר באותו מבוי אינו יכול לעכבו מלהיות חייט ובורסקי וכל הנזכרים לעיל, ורק למי שבא ממקום אחר להיות כאן חייט ושאר דברים יכול לעכבו.

 35.  כתבו תוס' בשם ר"י שהכונה מלמד תינוקות נכרים, שאם הוא מלמד תינוקות ישראל, תורה, אינו יכול לעכבו אפילו בא ממקום אחר. והר"ש חולק על זה וסובר דגם מלמד תינוקות ישראל יכול לעכבו, אם הוא בא ממקום אחר וכבר יש מלמד אחר באותו מבוי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לשכנו כופיהו. רשב"ג חולק על תנא קמא וסובר שגם לשכנו שגר באותו מבוי יכול לעכבו. נמצא שרב הונא סובר כרשב"ג, והברייתא הקודמת עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, סוברת כתנא קמא, דהיינו רבנן.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, פשוט לי שבן העיר הזאת יכול לעכב לבן עיר אחרת שלא לפתוח כאן חנות, אם יש שם כבר חנות אחרת, וכן להיות אחד מבעלי האומניות כשיש כבר אחר באותה העיר. ואפילו לרבנן שסוברים לשכנו אינו כופיהו.
ואי שייך בכרגא דהכא, לא מצי מעכב. אם הוא משלם מס גולגלת למושל העיר הזאת, נחשב כבן העיר הזאת. ואין יכול חבירו לעכב עליו מלעשות בעיר הזאת חנות וכיוצא בזה.
בר מבואה אבר מבואה דנפשיה, לא מצי מעכב. בן מבוי אינו יכול לעכב על חבירו בן אותו מבוי מלפתוח חנות או שאר אומניות, וזהו כרבנן דרשב"ג, ולא כרב הונא שסובר כרשב"ג.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי?
תיקו.
רב הונא בריה דרבי יהושע מסתפק האם בן מבוי זה יכול לעכב לבן מבוי אחר שגר בעיר הזאת, מלפתוח במבוי הזה חנות וכיוצא בזה, האם נאמר שכיון שהוא גר בעיר הזאת נחשב לשכנו, והרי רבנן סוברים שאינו יכול לעכב את שכנו, או שכיון שאינו גר באותו מבוי אינו נחשב לשכנו ויכול לעכב עליו.  36 

 36.  הקשו הראשונים לפי' הצד שבן מבוי זה אינו יכול לעכב על בן מבוי אחר, הרי כתוב בברייתא לעיל כופין בני מבואות זה את זה וכו', מבואר שיכול לעכב, ואם נאמר שמדובר בבן עיר אחרת, למה כתוב בברייתא שיכולין לעכב עליו בני אותו מבוי, משמע שרק אם בא לפתוח באותו מבוי יכולין לעכב עליו, אבל אם בא לפתוח במבוי אחר אין יכולין לעכב עליו, ואם הוא בן עיר אחרת אפשר לעכב עליו שלא לפתוח בכל העיר הזאת. ותירצו הרמב"ן והרשב"א והר"ן שמדובר בן עיר אחרת שנותן כרגא, שאי אפשר לעכב עליו לפתוח בכל העיר, אבל באותו מבוי אפשר לעכב עליו, שאינו שכינו, אבל בן מבוי אחר י"ל שנחשב שכינו. ורבינו יונה והריטב"א תירצו שכאן מדובר שבן מבוי אחר שגר במקום רחוק באותה העיר, רוצה לפתוח חנותו סמוך לאותו מבוי, בבתים הסמוכים לו מחוץ למבוי, ועל זה הסתפק רב הונא ברי' דר"י, אבל לפתוח באותו מבוי בודאי שיכול לעכב כמבואר בברייתא הנ"ל.
אמר רב יוסף: ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב, מלמד תינוקות שרוצה להיות מלמד באותו מבוי, אף שיש שם כבר מלמד אחר אי אפשר לעכב עליו.  37 

 37.  לפי ר"י הנ"ל אף אם בא מעיר אחרת, ולפי הר"ש דוקא אם הוא גר באותו מבוי אין יכול לעכבו.
דאמר מר (עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר. ואי אפשר לעכב עליו.
שואלת הגמרא: וניחוש דילמא אתי לאיתרשולי, נחשוש שמא יבא להתרשל כשרואה שאי אפשר לעכב עליו אף על פי שיש כבר אחר, וכמו שסובר רבא לעיל בע"א דלא מסלקין הראשון מפני השני שלא יבא להתרשל.
אמר ליה)  38   קנאת סופרים תרבה חכמה. כשיהיו שני מלמדים ייראו זה מזה שלא יאמר השני עליו שאינו מלמד טוב, ומתוך כך יזהרו ללמד טוב.

 38.  רש"י ותוס' אין גורסים כל הסוגריים הזה שלא מצינו בשום מקום שעזרא תיקן כן.

דרשני המקוצר[עריכה]