פרשני:בבלי:בבא בתרא כח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא כח א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות, והשובכות, והמרחצאות, ובית הבדין, ושדה בית השלחין (שדה שמשקים אותה בידים, כי אינה מסתפקת במי גשמים), והעבדים שאף הם דינם כקרקע שאין מועיל בהם חזקה כבשאר מטלטלין  1  -

 1.  הטעם הוא, כי במטלטלין נאמן אדם לומר "לקוח הוא בידי", משום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו", שאם לא כן, למה הם בידו; אבל עבדים שהם הולכים ממקום למקום, אין שייך חזקה זו, וכמבואר בגמרא לקמן לו א: "הגודרות (לשון: גדרות צאן") אין להם חזקה ; ומכל מקום לאחר שלש שנים יש להם חזקה, כמבואר בגמרא לקמן לו א.
וכן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר: חזקתן שלש שנים מיום ליום, כלומר, אם אכל אדם את פירות השדה או שהשתמש בשאר נכסי דלא ניידי שימוש מלא במשך שלוש שנים, בלא שה"מרא קמא" מחה על שימושו בהם, הרי הוא נאמן לטעון: "קניתיה ואבד שטרי".
אבל שדה בית הבעל (שאינה שותה אלא מי גשמים): חזקתה שלש שנים, ואינן מיום ליום.
וכיצד היא חזקתה:  2 

 2.  נתבאר על פי רש"י, וכן היא דעת הרשב"ם לקמן לו ב ד"ה זו; אך להרשב"א שיטה אחרת בפירוש המשנה, ראה שם.
רבי ישמעאל אומר: שלשה חדשים בראשונה,  3  שלשה חדשים באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע; הרי אלו שמונה עשר חודש.  4  רבי עקיבא אומר: חודש בראשונה, וחודש באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע; הרי אלו ארבעה עשר חודש.  5 

 3.  היינו שבאותם שלשה חדשים על המחזיק לזרוע תבואה וגם לקצור אותה; וכן לדעת רבי עקיבא עליו לזרוע ולקצור באותו חודש, כן פירשו התוספות על פי רש"י. אך לדעת הר"י, באותם שלשה חדשים לרבי ישמעאל ובאותו חודש לרבי עקיבא אין צורך שיספיק לזרוע ולקצור, אלא די במה שהוא זרע את התבואה וגידל אותה במשך תקופה זו; וכן אם הוא מצא שדה שכבר זרעו אותה, גידל את התבואה במשך תקופה זו ואחר כך קצר אותה והכניסה לבית, הרי זו חזקה.   4.  הקשו התוספות: לכאורה אפשר להחזיק בשדה בית הבעל תוך חמישה עשר חדשים, כיצד: אם הוא נכנס לשדה שלשה חדשים קודם ניסן, וגידל את התבואה שבה וקצר אותה בניסן, הרי זו שנה אחת; זרע את השדה וקצר את התבואה שבסוף הקיץ, הרי זו שנה שניה, וכשיזרע שוב בניסן הבא, ויגדל את התבואה שלשה חדשים, כבר יש בידו שלש שנות חזקה! ? ותירצו: צריך אכילה חשובה של שנים עשר חדש באמצע. והרשב"ם לו א ד"ה רבי ישמעאל כתב, דהוא משום דבעינן רצופין.   5.  ובגמרא לו ב תתבאר מחלוקתם.
ועוד אמר רבי ישמעאל:
במה דברים אמורים - שאינו נאמן לטעון "קניתיה" אלא באכילת כל פירות השדה במשך שלוש שנים - רק בשדה לבן (שדה תבואה) -  6 

 6.  היות ודרכו של שדה הלבן, שכל פירותיו נלקטים כאחד, רש"י; ואף שקציר שעורים בפסח, וקציר חיטים בעצרת, מכל מקום אסיפתם לבית - שהיא עיקר החזקה - היא בזמן אחד בעת האסיף, ואפילו קצירת שדה הלבן היא בפעם אחת, כי אין דרך לזרוע אותו בערבוב, אלא כל מין לבדו, מה שאין כן בשדה האילן, ראה בהערה להלן, רש"ש.
אבל בשדה אילן: כיון שכנס את תבואתו (גפניו),  7  ומסק (מסיקה בזיתים כבצירה בענבים) את זיתיו, וכנס את קייצו (תאנים יבשות),  8  הרי אלו שלש שנים.  9 

 7.  א. כרם קרוי תבואה כמו שמצינו (דברים כב) "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", תוספות. ב. פירש רש"י דהיינו יין של גפנים, וראה מה שביאר הרש"ש בדבריו.   8.  "קיץ" הם תאנים יבשים, ו"עונת הקיץ" בשנה קרוייה כך על שם שמייבשים באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות שהן נקראים "קיץ" בשמואל ב טז א, רש"י בבא מציעא קו ב.   9.  א. היינו באופן שהיו מינים אלו מפוזרים בכל השדה, כן מבואר ברשב"ם לקמן לז א ד"ה והוא דבזאי. ב. פירש רבינו חננאל: אסף את תבואת הכרם בתשרי, ומסק את הזיתים בשבט, וכנס את קייצו באב, הרי זו חזקה, נמצאת חזקה בשנה אחת; וכתב הרשב"א: נראה שרצה לומר, דנקט התנא בסדר הזה, משום דתשרי הוא תחילת השנה.
גמרא:
הסוגיא הבאה מבארת את טעם הדין שהוא נאמן, כשהחזיק בה שלש שנים.
אמר רבי יוחנן:
שמעתי מהולכי אושא,  10  שהיו אומרים: מנין לחזקה בקרקע שהיא שלש שנים, משור המועד:

 10.  מבואר בגמרא בעמוד ב, ש"הולכי אושא" היינו רבי ישמעאל, שהיה מן הסנהדרין שגלתה לאושא, כדאיתא בראש השנה דף לא.
מה שור המועד, כיון שנגח שלש נגיחות, נפק ליה מחזקת תם שאינו משלם אלא חצי נזק, וקם ליה בחזקת מועד שהוא משלם נזק שלם - הכא נמי גבי חזקה בקרקע, כיון דאכלה תלת שנין (שלש שנים), נפק לה מרשות מוכר, וקיימא לה ברשות לוקח, (יצתה השדה מרשות המוכר, ונעמדה ברשות הלוקח).  11 

 11.  בביאור הילפותא משור המועד כתבו התוספות: כמו ששור הוחזק נגחן בשלש פעמים, כך שלש שנים של שתיקה מצד המערער, הרי הם כשלש שתיקות, והוחזק המערער שתקן, וממילא יש כאן ראייה שהוא מכר לו או נתן לו במתנה. ולדעת שאר הראשונים הלימוד הוא: כמו שעל ידי שלש נגיחות יוצא השור מחזקת תמות והוחזק בנגחנות, כך על ידי שלש שנים יצאה הקרקע מחזקת מוכר לחזקת לוקח, וממילא המרא קמא הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה.
ומקשינן: אי מה שור המועד עד שלא נגח נגיחה רביעית לא מיחייב נזק שלם, הכא נמי נאמר שעד סוף שנה רביעית לא קיימא ברשותיה (לא תעמוד השדה ברשות הלוקח)!?  12 

 12.  לשיטת התוספות שנזכרה בהערה לעיל, לא הבין המקשן את הלימוד משור המועד, אלא הבין שהלימוד הוא מההשתנות בחיוב התשלומין (ומילתא בלא טעמא הוא), ולכן הקשה: הרי עד נגיחה רביעית אינו חייב. ולשיטת הרמב"ן קושיית הגמרא היא: כמו שבשור הרי הוא יוצא מחזקת תמות בשלש פעמים ונכנס לחזקת מועד רק בשעת הנגיחה הרביעית, אם כן הוא הדין לגבי חזקת שלש שנים, אף שיצאה הקרקע מחזקת ה"מרא קמא" מכל מקום עדיין לא נכנסה לרשות המחזיק.
ומשנינן: הכי השתא (וכי הנידון דומה לראיה)!?
התם גבי שור המועד - מכי נגח שלש נגיחות, כבר הוי ליה מועד -

דרשני המקוצר[עריכה]