פרשני:בבלי:בבא בתרא מט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא מט א

חברותא[עריכה]

וכן עדים שאמרו על שטר מכירה שחתמו עליו: "מודעא היו דברינו", שהמוכר מסר מודעת ביטול בפנינו לפני כתיבת השטר או לפני נתינתו, כדי לבטל מכירה זו, הרי אלו אין נאמנין.
שהרי שניהם מודים ששטר טוב הוא, וכיון שנחתם בכשרות, הרי זה כאילו העידו הם עצמם בבית דין שזה הלוה את פלוני מנה. וכשבאים הם לבטלו על ידי עדותם שאמנה הוא או מודעא נמסרה עליו, הרי זה בכלל מה שדרשו חכמים מן הכתוב "אם לא יגיד": כיון שהגיד (העד) את הגדתו בבית דין, שוב אינו חוזר ומגיד.  1  ואם כן אף במעשה זה, אין רבה בר בר חנה יכול לבטל את עדותו בשטר המכירה, על ידי העדות שהעיד בשטר המודעא שהמוכר מסר מודעא!?

 1.  הוסיף הרשב"ם ביאור: שאין הם נאמנים בדבריהם, לא רק כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, כלומר: שניתן לקיים את חתימותיהם שבשטר על ידי דימוי חתימותיהם שבמקום אחר; אלא אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ולא נתקיים השטר אלא על פיהם, והיה לנו לומר: "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", מכל מקום אין נאמנים.
ומשנינן: הני מילי שאין העדים יכולים לומר "מודעא היו דברינו", אלא כשאומרים הם כן על פה. דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לא אתי על פה המאוחר, ומרעא לשטרא שקדם לו -
אבל כשכתבו העדים כן בשטרא, שקדמה חתימת שטר המודעה לחתימת שטר המכירה, אז אתי שטרא, שטר המודעה הקודם, ומרעא לשטרא, לשטר המכר שנכתב אחריו!
גופא, אמר רב נחמן: העדים שאמרו "אמנה היו דברינו", אין נאמנין. וכן אם אמרו "מודעא היו דברינו", אין נאמנין.
ומר בר רב אשי אמר: העדים שאמרו "אמנה היו דברינו", אין נאמנין.
אבל העדים שאמרו "מודעא היו דברינו", הרי אלו נאמנין.
ומפרשינן: מאי טעמא חלוקה עדות על מודעא מעדות על אמנה? משום שזה, שטר שיש עליו מודעא, ניתן ליכתב (מותר לכותבו), וזה, שטר אמנה, לא ניתן ליכתב, אסור לכותבו משום שנאמר "אל תשכן באהליך עולה", ואמרו חכמים שכוונת הכתוב לשטר אמנה שביד המלוה. ולפיכך, אין העדים נאמנים לומר שחתמו על שטר כזה, כי אין אדם משים עצמו רשע.  2 

 2.  אבל לסברת "לא אתי על פה ומרע ליה לשטרא" אין חושש מר בר רב אשי.
שנינו במשנה: ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו:
ומקשינן: הרי אכילת פירות של הבעל בנכסי אשתו פשיטא שאינה חזקה!?
שהרי כיון דאית ליה את הקרקע לפירא, פירא דידיה הוא דקאכיל, היות ויש לו זכות בקרקע של אשתו לפירות מתקנת חכמים, (שתיקנו: בעל אוכל את פירותיהם של נכסי אשתו, ונכסים אלו נקראים "נכסי מלוג"), הרי את שלו הוא אוכל, ואין האשה צריכה למחות, שהכל יודעים שבתורת פירות ירד לקרקע זו!?  1 

 1.  ביאר הרשב"ם: כיון דאית ליה פירא בתקנת חכמים שתקנו פירות של נכסי אשה לבעל תחת פרקונה (חיובו לפדות את האשה, אם ישבוה), אותן פירי הוא דקאכיל, ואין לו בגוף הקרקע כלום, ואין צריכה למחות, שהכל יודעין שבתורת פירות ירד לקרקע זו. ולא דמי למשכנתא דסורא (היינו, מי שהלוה עשרה מנים על שדהו של הלוה, ולסוף עשר שנים חוזרת הקרקע לבעלים בחנם, ונמצא קונה פירות של כל שנה - במנה) דאמרן דצריך למחות בסוף כל שלש, (ראה לעיל לד ב ולח א, שאם ירד בתורת משכנתא לשדה, ואחר כך מעלים הוא את שטר המשכנתא, וטוען: בתורת מקח באה לידו, הרי הוא נאמן, ומה שתיקנו חכמים משכנתא זו ולא חששו שיעשה כן, הוא משום שבעל השדה יכול למחות בתוך כל שלש ולומר "לפירות הורדתיו", ואם לא מיחה - הפסיד; ואם כן אף כאן נאמר, כיון שלא מיחתה והודיעה ש"לפירות ירד", הפסידה), דהתם היינו טעמא, שמא לסוף זמן מרובה לא יהו עדים זכורים שבתורת משכון באה לידו, ויכול לטעון "לקוח הוא בידי", אבל נכסי אשה לבעלה, כל העולם יודעין שפירות יש לו בקרקע אשתו, ולא תהיה לו חזקה בחייה.
ומשנינן: לא צריכא משנתנו להשמיענו שאין חזקה לאיש בנכסי אשתו, אלא בכגון דכתב לה הבעל לאשתו "דין ודברים אין לי (לא יהא לי) בנכסייך", וויתר על הזכות לאכול את פירות נכסיה - והשמיעתנו משנתנו: מכל מקום אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, כי אין האשה מקפדת אם אוכל הוא שלא כדין!
ומקשינן: וכי כתב לה מאי הוי, וכי כתיבה בנוסח זה מועילה!?  2  והתניא:

 2.  כתבו התוספות בד"ה דכתב לה: יכולה היתה הגמרא לתרץ שכתב לה בלשון טוב, או שאכל את הפירות מנכסים שניתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בהם, או שאכל פירות משדה שנתן הוא לה במתנה, שבזה אין לו זכות לאכילת פירות כמבואר לקמן נא ב; וראה עוד ברשב"א ד"ה אמרי.
האומר לחבירו (לשותפו):  3 

 3.  כן פירש הרשב"ם לעיל מג א.
"דין ודברים אין לי (לא יהא לי) על שדה זו, ואין לי עסק בה, וידי יהו  4  מסולקות ממנה", לא אמר כלום; ומשום שאין זו לשון מתנה כשאומר "לא יהא לי חלק בשלי", שהרי בהכרח הוא שלו, עד שיאמר "שדי נתונה לך", או "שדי מכורה לך", או "שדי מופקרת לכל מי שירצה".  5 

 4.  כן היא גירסת הרשב"ם לעיל מג א.   5.  ראה תוספת ביאור בזה, בדברי הרשב"ם לעיל מג א.
אמרי לה דבי רבי ינאי (תירצו בישיבתו של רבי ינאי):
מתניתין (משנתנו), בכותב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותייך"  6  ועודה ארוסה, כאשר היא ארוסה ועדיין לא זכה בפירות נכסיה שאינו זוכה בהם אלא בשעת נישואין, כי בזה שייך לומר "לא יהא לי" כי בידו הדבר תלוי, שאין מזכין לאדם בעל כרחו -  7 

 6.  נתבאר על פי התוספות, שהוסיפו תיבת "ובפירותייך", משום דמבואר בכתובות פג א, שאם לא כתב כן עדיין יש לו פירות, ולא מהני "בנכסייך" לבד, אלא לענין שאם מכרה ונתנה - קיים. והרשב"א הוסיף: "ובפירי פירותיהן עד עולם", ומשום שאם לא כן הרי פשיטא, כי מאחר שיש לו פירי פירות, זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות "אם כן תלינן הכנסת פירות בכך, (בהערות לרשב"א הנדמ"ח ביאר את כוונתו, שאין להוכיח מדלא מחתה שמכרה לו, אלא תולים אנו שהכנסת הפירות היא כדי לקנות בהם קרקע, ולכך לא מחתה), אלא לשון קצרה נקט, ומדתני לה בביאור הכין בפרק הכותב, נקט לה הכא בקיצור, דסמיך אההיא דהתם.   7.  כן נראה לפרש על פי מה שכתב הרשב"ם, דלשון "דין ודברים אין לי" דמשמע "לא יהא לי חלק בשלי" אינו מועיל משום ד"על כרחו הוא שלו"; ורבינו יונה כתב: לשון "דין ודברים אין לי" לשון סילוק הוא, שאינו רוצה לזכות בנכסיה כשתנשא לו, ולפיכך מהני".
וכדרב כהנא, שיכול אדם לסלק את עצמו מזכות שנתנו לו חכמים, כל שלא באה עדיין לידו!  8  דאמר רב כהנא:

 8.  ביארו התוספות: עיקר כוונת הגמרא בהביאה את דברי רב כהנא, הוא כדי ללמד, דאף על גב דקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום יכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם. אבל רבינו יונה כתב: פירוש, אף על פי ש"המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל", והכא נמי הוה לן למימר, שאין יכול לסלק עצמו שלא יזכה בשעת נשואין בנכסי מלוג שלה, שהרי אמרו חז"ל שהוא זוכה בהן בנשואין, ואילו האומר "לא אירש את אבא" אין בדבריו כלום; אפילו הכי, כיון דנכסי מלוג - מדבריהם (הוא ד) זוכה הבעל בהם, יכול להתנות ולסלק עצמו באמירה שלא יזכה בהן כשתנשא לו; ראה עוד שם. (ולכאורה צ"ב: הרי דבר שבממון הוא, שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יהודה - ראה לקמן קכו ב, ועוד - וקיימא לן דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, דבדבר שבממון תנאו קיים (וכן פסק הרמב"ם)! ? וראה היטב ב"קצות החושן" סימן רט ס"ק יא). וראה את דברי התוספות בענין מתנה על מה שכתוב בתורה.

דרשני המקוצר[עריכה]