פרשני:בבלי:בבא בתרא נה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נה א

חברותא[עריכה]

אם כן ליעבד לי מר (יעשה לי כבודו) נמי כאידך דשמואל! דאמר שמואל לעיל נד א: אם בא אדם והכיש בשדה מכוש אחד כדי לקנותה, לא קנה אלא מקום מכושו בלבד! ולפי זה לא קנה השני אלא את מקום מכושו, ואני אעשה חזקה בשאר השדה.  1  אמר ליה רב נחמן לרב הונא: בהאי אנא כשמעתיך סבירא לי (בנידון זה שאמרת, אני סובר כמו שמועתך) ! דאמר רב הונא אמר רב לעיל נד א: שדה המסויימת במצריה כיון שניכש בה מכוש אחד, קנה את כולה!  2 

 1.  כתב הרשב"ם, שלא היה יכול לומר לו שיעשה לו כדברי שמואל שאמר "דינא דמלכותא דינא", כי בהכרח צריך לומר שאין שתי מימרותיו של שמואל סותרות, וכפי שיישבם הרשב"ם לעיל, והובא בהערה שם.   2.  והיינו שהיתה אותה שדה מסויימת במצריה, שהרי עד כאן לא אמר רב שהוא קונה את כולה אלא כשהיא מסויימת במצריה, וכדלעיל נד ב.
שלח רב הונא בר אבין:
ישראל שלקח שדה מגוי בכסף בלי שטר, ובא ישראל אחר והחזיק בה, אין מוציאים אותה מידו, ועל דרך שנתבאר לעיל נד ב; והוסיף רב הונא בר אבין ואמר: וכן היה רבי אבין ורבי אילעא וכל רבותינו שוין בדבר.
אמר רבה:
הני תלת מילי, אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל (שלושה דברים אלו, אמר לי עוקבן בר נחמיה - שהיה "ריש גלותא" - משמו של שמואל):
א. דינא דמלכותא דינא.
ב. ואריסותא דפרסאי ארבעין שנין, (חזקת פרסיים ארבעים שנה), כלומר, פרסיים שהחזיקו בשדה ארבעים שנה, ומכרוה לישראל, ובא ה"מרא קמא" וטען ששלו היתה וטוען שגזלוה הפרסיים ממנו, אין צריך הישראל להחזירה לו, שכך הוא דינא דמלכותא.  3  ג. והני זהרורי  4  דזבין ארעא לטסקא - זבינהו זביני, (בעלי נחלות עשירים, שקונים מעבדי המלך את שדות העניים שאינם פורעים את מס המלך והם פורעים את המס במקומם - מקחם שקנו מעבדי המלך מקח הוא, ואי אפשר להוציא מהם, שכך הוא דינא דמלכותא).

 3.  נתבאר על פי הרשב"ם בפירושו הראשון, וראה ברשב"א ביאור לשון "אריסותא"; והוסיף הרשב"ם "ואף על גב דאמרינן (לעיל לה ב): ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואין לו חזקה אלא בההוא שטרא שמכרה ישראל לגוי, הכא יש לו חזקה". ולשון רבינו יונה הוא: פירוש: כגון שהנהיג המלך שתועיל חזקה לגוי בארבעין שנין, הלכך גוי שלקח מישראל והחזיק בה ארבעים שנה, הופקעה מישראל בדינא דמלכותא, וזכה בה ישראל אפילו אם היתה גזולה ביד גוי, כיון שאין שם עדי גזילה, ואם לקחה ישראל מן הגוי זכה בה, ואין ישראל ראשון יכול להוציא מידו, ואף על גב דקיימא לן "הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי". ובפירוש שני פירש הרשב"ם, שאין הנידון בישראל שקנה מגוי, אלא שבארץ פרס מכח "דינא דמלכותא" אין לאדם חזקה בשלש שנים, אלא בארבעים שנה בלבד. ורבינו יונה דחה פירוש זה, משום ש"סתם חוקי המלך על בני אומתו בלבד הם, ואפילו אם פירש והטיל הנהגתו על ישראל, כיון שיכול ישראל לכוף את חבירו בדיני ישראל, ואין המלך כופה אותן לדון באותן דינין והנהגות שהנהיג, נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו דינא דמלכותא, אלא אם כן הלך חבירו לדון בפני ערכאות שלהן, ודנו אותו בדינא דמלכותא; שלא קבע המלך אותן דינין על ישראל אלא לענין שידונו אותן בערכאות שלהם כך, ומשמתינן ליה לבר ישראל שכופה את חבירו לדון בערכאות שלהן". וב"יד רמה" אות רמא פירש: כגון שהיה לגוי קרקע, ויש ישראל המחזיק שטר מכירה מן הגוי, ובא ישראל אחר ומוכיח שהחזיק ארבעים שנים קודם זמן המכירה לישראל, וטוען "אני לקחתיה מן הגוי, ואת שלי מכר לך הגוי", ונאמן הוא לטעון כן, כיון שהחזיק ארבעים שנה; וביאר שם, דבשאר גויים זמן החזקה הוא כדיניהם, ראה שם. עוד כתב רבינו יונה: ושמעינן מהכא, דאפילו בדברים שאינן להנאת המלך אמרינן "דינא דמלכותא דינא"; ויש שהיו אומרים, דלא קיימא לן "דינא דמלכותא דינא" אלא בדברים שהן להנאת המלך, ומשום הכי אמר שמואל (לעיל נד ב) "נכסי הגוי הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהם זכה בהם", (כלומר, ולכן אין חוששים לקושיית הגמרא לעיל מדברי שמואל עצמו, שאמר "דינא דמלכותא דינא").   4.  על שם נחלה שהיא נקראת "זיהרא", כמבואר לקמן סא ב בסוף העמוד, ראה שם וברשב"ם.
והני מילי שמקחם מקח לטסקא (אם המוכרים קיבלו את הקרקעות בשביל מס קרקעות שלא שולם על ידי הבעלים, ושולם על ידי אותם עשירים), אבל לכרגא (אם קיבלום בשביל מס הגולגולת שלא שולם על ידי בעל הקרקעות) - לא מתקיים המקח.
מאי טעמא אכרגא לא?
כי כרגא - אקרקף דגברי מנח (מס הגולגולת הוא על האנשים ולא על קרקעותיהם), כלומר, אין "דינא דמלכותא" ליקח מהם את קרקעותיהם בשביל מס גולגולת, אלא בשביל מס הקרקע עצמה בלבד; אבל במס הגולגולת, או יתפשוהו עד שיתן מאליו, או יברח מן העיר.  5 

 5.  נתבאר על פי הרשב"ם, וכאשר נראה מלשונו, שהחילוק בין טסקא לכרגא הוא משום שכך הם חוקי המלכות; ולפי זה ישתנה הדין בהתאם לשינוי החוקים, וכן כתב הרמב"ם (גזילה ואבידה ה יד): "אם מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר, אלא אם כן היה דין המלך כן". אך הרשב"א כתב: אם מכרו גזברי המלך קרקע מחמת כרגא שיש לו על בני המדינה, אין ממכרן ממכר מן הדין ואפילו צוה כן המלך, שאם כן, למה נחלקו בשערי דכדא אי משתעבדי לכרגא אם לא, נשאל את המלך והוא מודיע! ? ואיך גמרו ופסקו דלית הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, אם הדבר תלוי במה שירצה המלך! ? אלא שכך הסכימו כל המחברים וכל המפרשים, דלא אמרו "דינא דמלכותא דינא", אלא בדברים שהם חוקי המלכים, אבל שהמלך נוטל בזרוע אינו דין, שחוקי המלכים ידועים ומוסכמים הם, ותדע, שהרי שמואל כתב להם לישראל פרשת מלכים " (ואת) שדותיכם (וגו' יקח, וזרעיכם וכרמכם) י עש (ו) ר" וכל הענין, ואמרו ז"ל (סנהדרין כ ב): כל הכתוב בפרשת מלכים מלך מותר בו, וכן לכל המלכים חוקים ידועים, אבל בא ליטול מבני ארצו יותר מיכן, אינו דין, וזהו שאמרו "דינא דמלכותא דינא", ולא אמרו "דינא דמלכא דינא", כן הורו כל בעלי הוראה, ועיקר; וראה תוספת ביאור בענין זה, וגם מדברי שאר הראשונים בזה, בהגהות לרשב"א הנדמ"ח. וראה עוד ב"יד רמה" אות רמא.
רב הונא בריה דרב יהושע, אמר:
אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא (אפילו שעורים בכד משתעבדים למס הגולגולת), כלומר, כל המטלטלים שבעולם משתעבדים למלך בשביל מס זה, ואם קנה מעבדי המלך כל דבר שגבו בשביל המס, מקחו מקח מדינא דמלכותא.
אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: קשי בה אמימר (נתקשה אמימר) בדברי רב הונא בריה דרב יהושע:
אם כן שאפילו שעורים בכד משתעבדים למלך, הרי בטלת ירושת פי שנים של בנו הבכור של מי שמת ולא שילם עדיין את מס המלך!?
דהא הוה ליה - כל נכסי האב - "ראוי" (נכסים שאינם מוחזקים לאב בשעת מיתה אלא ראויים לבוא לו), שהרי משועבדים כל נכסיו למלך למס של אותה שנה, וכאילו גבוי הוא ביד המלך  6  ואינו מוחזק ביד האב, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק!?  7 

 6.  כתב הרשב"ם: דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודים, וכגבוי דמי; והיינו דהוקשה לו קושיית הראשונים: אם כן אף אנו נבטל ירושת בנו הבכור כל שיש עליו כתובה ובעל חוב! ? וביאר הרשב"א בשם רבינו תם את החילוק: דלא דמי שעבוד חוב דעלמא לשעבודא של מלך, (משום) דאי מדינא (דמלכותא) שערי דכדא משתעבדי לכרגא, (אם כן) הוה ליה מלכא כמאן דמוחזק בכולהו נכסי, ונחית ומזבין מנפשיה וזבינה זביני מן הדין, ומוכר כל הקרקע על דבר מועט של טסקא שיש לו עליו, לפי שגוף הקרקע למלך הוא, וכל שאין פורעין חוקו נוטלו; ואילו חוב דעלמא, שעבוד בלחוד הוא ומשתעבדי ליה נכסי, ונכסי בחזקת יתמי, ואינהו (הוא ד) פרעי חוב אביהן וכתובת אמן; תדע לך: דהא זבין מלוה ואקדיש מלוה (אם מכר המלוה או הקדיש את הנכסים המשועבדים) לא עשה ולא כלום, ואי אפשר לבעל חוב ליפרע אלא בבית דין, ובשומא, והכרזה, וכדי חובו בלבד! אלמא לית ליה בגופן של נכסים כלום, אלא שעבוד בעלמא הוא דאית ליה, ונכסים מוחזקין הן ליתומים; וגם רשב"ם ז"ל כן כתב:. ; וראה עוד בלשון התוספות כאן.   7.  כתב הרשב"ם שאין זו קושיא כל כך, כי יש לומר דאין הכי נמי, ואכן באופן זה תיבטל ירושת הבן הבכור, ובשאר מקומות יתקיים "דשבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה". אך הרשב"א כתב (וכן הוא ברמב"ן): ואם תאמר: מאי קושיא, (והרי) אי דינא הכי, ליבטיל וליבטיל! ? ותירץ: הכי קאמר: אם כן ביטלת ירושת בנו הבכור, והרי מעשים בכל יום, ואנו דנין ומקיימין אותה.
אמר ליה רב אשי להונא בר נתן: אי הכי כקושייתו של אמימר, אפילו טסקא נמי (אפילו מס הקרקעות תיקשי), כלומר, עד שאמימר מקשה על רב הונא בריה דרב יהושע שהכל משתעבד למס הגולגולת, תיקשי לו על מס הקרקעות שלדעת כולם הקרקעות משתעבדים לו, דאם כן אין הקרקעות מוחזקות ביד האב להורישם לבנו הבכור!?
אלא בהכרח מה אית לך למימר (מה יש ליישב)!? דמשכחת לה ירושת בנו הבכור, במי דיהיב טסקא ומית (באב ששילם את מס קרקעותיו, ומת), הכא נמי - גבי מס הגולגולת - משכחת לה ירושת בן בכור באב דיהיב כרגא ומית (נתן כבר את מס הגולגולת ואחר כך מת).  8 

 8.  כתב הרשב"א לפרש את תירוץ הגמרא - לפי מה שביאר הוא עצמו, שקושיית הגמרא היתה מממעשים בכל יום שמזכים את הבכור פי שנים בירושה - שכך השיב לו: מאי דחזית דעבדינן עובדא, אף לדידך אית לך למימר דלא עבדו עובדא אלא בדיהיב טס דוקא ומית, הכא נמי כי חזית דעבדינן עובדא, אית (לך למימר) נמי, דבהכי הוא דעבדינן עובדא.
אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: שאילתינהו לספרי דרבא (סופרי השטרות של רבא), ואמרו לי: הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע שהכל משתעבד אפילו לכרגא.
ואולם אומרת על כך הגמרא: ולא היא, כי התם לאוקומי מלתייהו בעו  9  (לא אמרו כן הסופרים, אלא להעמיד מעשיהם), שהם היו כותבים שטרות מכירה על קרקעות שנלקחו בשביל מס הגולגולת, ולכך אמרו שהלכה היא.

 9.  כן נראית גירסת הרשב"ם.
ואמר עוד רב אשי:
אף פרדכת מסייע מתא, (תושב העיר שהוא בטל ממלאכה ומלימוד ומדרך ארץ, ואינו עוסק בישובו של עולם כלל, מכל מקום צריך הוא להשתתף במס המוטל על ידי המלך על הקהל, ואף על פי שאינו עושה שום ריוח בעיר).
והני מילי שהוא חייב ליתן, בכגון דאצילתיה מתא (שהעיר הצילה אותו), כלומר, אין הוא חייב במס הקהל, אלא אם היה קצוב סכום מסויים שצריך להגיע מן הקהל, ועבדי המלך הולכים לגבות מבני העיר כפי ראות עיניהם עד שיגיע סך כל הגבייה לסכום הקצוב, והלכו עבדי המלך ורצו ליקח מזה ממון הרבה, ובני העיר הצילוהו מידם, כי אז נמצא שאת מה שלא גבו מזה ישלמו שאר הקהל, ולכן צריך הוא להשתתף כמו כולם במס זה.
אבל אנדיסקי, סיעתא דשמיא היא, כלומר, אבל כשעבדי המלך גבו את המס משאר בני העיר ואת זה פטרו, אין הוא צריך להשתתף - ואף שהכבד נטל המס על שאר הקהל - כי סייעתא דשמיא היא שמחלו לו.
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן:
המצר (מחיצה גבוהה עשרה טפחים, או חריץ עמוק עשרה) שבין שתי שדות, והחצב, הוא מין אילן או עשב, שתיחם בו יהושע את גבולות חלקו של כל אחד -  10  הנטוע בין שתי שדות:

 10.  מבואר בגמרא לקמן נו א: "מאי חצובא, (פירוש: איזה דבר הוא, ומה חשיבותו להיחשב כמיצר), שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ (בין שבט לשבט בין איש לאיש; לפי שיורד ויונק כנגדו, ואינו יונק לא מכאן, ולא מכאן).
מפסיקין לענין חזקה בנכסי הגר, והמחזיק בשדה מצד אחד של המצר או החצב, לא קנה את השדה שבצד השני, כי כשתי שדות הן.
אבל לענין פאה וטומאה (מפרש לה ואזיל) - לא חשובין הן כשתי שדות.
כי אתא רבין (כאשר בא רבין) אמר בשם רבי יוחנן: אפילו לפאה וטומאה כשתי שדות הן.
שואלת הגמרא: פאה, מאי היא (לענין מה מועיל ההפסק בין שתי שדות לענין פאה)?
ומפרשינן: דתנן במסכת פאה: אם יש הפסק בין השדות, צריך ליתן פאה לכל שדה ושדה, וכמו ששנינו, ואלו מפסיקין לפאה, לחייב ליתן פאה לכל שדה:  11 

 11.  כתב הרע"ב: לענין שאם הניח פאה באחת מהן על חברתה לא עלתה לו לפאה, דכתיב "פאת שדך", שלא יניח פאה משדה לחברתה; והר"ש שם כתב: אלו מפסיקין לפאה: בפרק הכונס ובפרק חזקת הבתים משמע, דאם הפריש פאה משדה לחברתה לא קידשה, כדאיתא בירושלמי, ואין לה תורת פאה להפטר מן המעשר, ובתורת כהנים נפקא לן מדכתיב "שדך":. ; וכוונתו צריכה ביאור.
הנחל, היינו  12  "נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע", והיא קרקע קשה מליאה צרורות ואבנים, ואינה ראויה לזריעה, והיתה קרקע זו באמצע השדה לכל רחבה -

 12.  כן פירש הרשב"ם, וכנראה טעמו הוא, משום דאם לא כן הרי קל וחומר הוא משלולית שהיא מפסקת; ואולם הר"ש והרע"ב (פאה ב א) פירשו שהוא נהר, ודחה הר"ש את הפירוש "נחל איתן", משום שזה הוא שדה בור הנזכר שם בהמשך המשנה; והוסיף: ואף על גב דתנא "נחל" תנא "שלולית" - דאמרינן בפרק הכונס "אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה" - ו"זו אף זו" קתני; וגם מלשון רש"י במנחות עא ב, שסתם ולא פירש מה הוא "נחל", נראה, שהכוונה כפשוטה דהיינו נהר. ובפירוש הרא"ש שם כתב: ולי נראה, דאיכא למימר "נחל איתן", והוי טפי מבור, לפי שאינו עשוי לזריעה".
והשלולית  13  של מי גשמים שהיתה חוצצת באמצע השדה -

 13.  כתב הרשב"ם: קבוצת מי גשמים (קיבוץ של מי גשמים), וכמו שמבואר בבבא קמא סא א "מאי שלולית, אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שמי גשמים שוללים (מתקבצים) שם, רב ביבי אמר רבי יוחנן: אמת המים המחלקת שלל לאגפיה (מאמת המים נמשכות תעלות המובילות את המים אל השדות) ".

דרשני המקוצר[עריכה]