פרשני:בבלי:בבא בתרא צד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צד א

חברותא[עריכה]

ומשנינן: קטנית, אפשר שיהא מעורב אפילו רובע. אבל עפרורית, אפשר רק פחות מרובע. ואפילו במשהו פחות מרובע, ובלבד שלא יהא רובע שלם. והמשנה שאומרת אפילו רובע, בהכרח שמדברת בקטנית ולא בעפרורית. ואילו רבה שמדבר בעפרורית, היינו כשהיה מעורב פחות מרובע.
ועדיין מקשינן: וכי עפרורית, רובע, לא מקבל עליו הקונה?
והא תניא: המוכר פירות לחבירו, הרי אם היו חטין, מקבל עליו רובע קטנית לסאה.
ואם היו שעורים, מקבל עליו רובע נישובת (קש הנזרה ברוח הנושבת) לסאה.
ואם היו עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית לסאה.
מאי לאו, הוא הדין לחטים ולשעורין שמקבל עליו רובע עפרורית. ומה שנקט לה רק לגבי עדשים, הוא משום שהדרך להיות שם עפרורית, כשם שקטנית מצויה בחטים, ונישובת בשעורים.
וקשיא לרב קטינא, שאומר בחטים אינו מקבל עליו רובע עפרורית.
ומשנינן: לא, אלא דוקא בעדשים הוא מקבל עליו רובע עפרורית, כי שאני עדשים, דמיעקר עקרי להו. שעוקרים אותם עם השרש מהאדמה ולא קוצרים אותם, ולכן מצוי בהם הרבה עפרורית.  40 

 40.  הקשה באילת השחר: לפי מה שהגמרא אומרת לקמן, שהדין "אם בא לנפות, מנפה את כולו", הוא משום דינא, דהיינו שבעצם אדם רוצה שכל הפירות יהיו יפים, אלא לפי שטורח לו לנפות הוא מוחל עד רובע, ועל יותר מרובע כדאי לו לטרוח. אם כן, מה בכך שבעדשים מצוי יותר עפרורית, וכי בשביל כך פחות כדאי לו לטרוח בהם?
ומקשינן: אלא טעמא דעדשים דמיעקר עקרי להו, אם כדבריך, שרק עדשים מצוי בהם עפרורית בגלל שעוקרים אותם, אבל חטי ושערי, לא מצוי בהם עפרורית. אם כן, תפשוט מיניה, תוכיח מהברייתא ראיה למה שתירצת לעיל שבחטי ושערי, דעפרורית לא מקבל. שבחטים ושעורים אין הקונה מקבל עליו רובע עפרורית כי אם פחות מרובע. שאם לא כן, היה לו לתנא להשמיענו בחטים ושעורים, וכל שכן בעדשים.
ודחינן: אין ראיה מהברייתא. אלא לעולם, אף בחטי ושערי מקבל עליו רובע עפרורית. ומכל מקום, עדשים איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, דסלקא דעתך אמינא, שהייתי סבור לומר, שעדשים, כיון דמיעקר עקרי להו, אם כן אפילו יותר מרובע עפרורית נמי לקבל עליו הקונה.
קא משמע לן שאפילו בעדשים רק רובע הוא מקבל ולא יותר.
אמר רב הונא: אם בא הקונה לנפות את התבואה מן הפסולת, שנראה לו שיש בה הרבה פסולת, והוא רוצה להיווכח אם אין שם יותר מרובע הקב לסאה, מנפה את כולן. אם מצא שם יותר מרובע, חייב המוכר לשלם לו או לתת לו פירות אחרים כנגד כל הפסולת,  41  ואינו יכול לומר לו שאת הרובע כבר קבלת, ואשלם לך רק את העודף.

 41.  הקשה באילת השחר: מדוע לא יהא מקח טעות, שהרי נתן לו פחות חטים ממה שהיה צריך לתת לו. וכן דבר שבמדה ובמשקל ובמנין, אפילו פחות מכדי אונאה, חוזר, והוי מקח טעות?
אמרי לה: דינא. יש אומרים שכך הוא מעיקר הדין.
ואמרי לה: קנסא. יש אומרים שהוא רק קנס על המוכר ולא מעיקר הדין.
ומבארת הגמרא: אמרי לה דינא, כי הם סוברים שמאן דיהיב זוזי, אפירי שפירי יהיב. הקונה תבואה, בעצם אינו מוחל כלל על הפסולת המעורבת בה, אלא שבגלל הטורח לנפות את התבואה מן הפסולת המעטה המעורבת בה, הוא מוחל עליה. ודוקא רובע לא טרח איניש, בשביל רובע קב פסולת לא משתלם לו לטרוח ולנפות, כיון שיצא שכרו בהפסד טרחתו. אבל כאשר נראה לו שיש יותר מרובע, טרח איניש, הוא טורח לנפותה.  42  וכיון דטרח, טרח בכוליה. מאחר שהתחיל לטרוח בניפוי הפסולת, אין לו קושי לגמור את הניפוי של כל הפסולת. וממילא הוא אינו מוחל אף על רובע הקב של פסולת. ולכן המוכר חייב לשלם לו הכל מעיקר הדין.

 42.  כך מפרש הרשב"ם. והרשב"א מבאר שהמוכר אינו טורח לנפות כשיש רק רובע, ולכן גם הלוקח מוחל על כך. אבל כשיש שם יותר מרובע, טורח המוכר לנפות את הכל, וממילא גם הלוקח אינו מוחל. שאילו הלוקח, הרי סופו לנפות את החטים מהצרורות לפני הטחינה, ומה שייך לומר שאינו טורח ברובע.
ואמרי לה קנסא, כיון שהם סוברים, שמעיקר הדין הקונה מוחל אפילו על יותר מרובע פסולת, כי הוא יודע שכך הוא הדרך בתבואה להימצא בה פסולת. אלא שעד רובע לסאה, שכיח שימצא פסולת. ואילו יותר מכך לא שכיח. ואנו חושדים שאיהו הוא דעריב, שהמוכר בעצמו עירב את כל הפסולת. וכיון דעריב, קנסוהו רבנן בכוליה, שישלם את כל הפסולת.  43 

 43.  והנפקא מינה בין שני הפירושים היא, באופן שאנו יודעים שהמוכר לא עירב את הפסולת. לפי הפירוש הראשון, גם אז חייב המוכר לשלם את כל הפסולת ללוקח. ולפי הפירוש השני, אינו משלם לו כלל, שהרי הלוקח מוחל תמיד, ואילו את המוכר אין לקנוס, שהרי לא עירב בידים. רשב"ם. והר"ן כתב, שגם למאן דאמר קנסא, מודה שעל יותר מרובע אין הלוקח מוחל. שאם לא כן, וכי לעולם לא יקפיד. אלא שהנפקא מינה ביניהם היא רק על הרובע עצמו, אם המוכר צריך להחזירו באופן שלא עירבו בידים. והרא"ש כתב, שאם אנו יודעים שהמוכר עירב חצי רובע או שליש רובע, קונסים אותו, ואפילו אם בסך הכל אין שם רק רובע פסולת. ואפילו למאן דאמר דינא, מודה שאם ודאי עירב המוכר קצת, שקונסים אותו על הכל, כי יתכן שעירב גם את כל הרובע. וכל המחלוקת היא רק אם אינו ודאי שהמוכר בכלל עירב. וכן משמע לשון הגמרא לקמן, שמתרצת אליבא דמאן דאמר דינא, "מי יימר דערובי עריב". ומשמע שאם היה ודאי שהמוכר עירב, גם הוא מודה שקונסים אותו.
(סימן: כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא) (סימני הברייתות שמהם דנה הגמרא להוכיח במחלוקת שתי הלשונות אם הוא דינא או קנסא).
מיתיבי: תנן במסכת כלאים (ב א): כל סאה של זרעים שיש בה, שמעורב בה רובע הקב ממין אחר של זרעים, ימעט מהמין האחר עד שיפחת מרובע, ואז יוכל לזורעם יחד.  44  שזה השיעור בכלאי זרעים, שאם מין אחד הוא פחות מאחד חלקי עשרים וארבע מהמין השני (כמו היחס של רובע הקב לסאה) הוא בטל לגביו, ומותר לזורעם יחד.

 44.  או שזרעם יחד ועדיין לא נשרשו בקרקע, ימעט מהמין השני ויוציאנו מהקרקע. אבל אם כבר נשרשו יחד, אין להם תקנה, שכבר נאסרו בהשרשה. רשב"ם. והתוס' כתבו, שהמשנה מדברת רק כשכבר נזרעו יחד, כמשמעות הלשון ימעט. וגם ממה שנאמר לקמן בגמרא על דברי רבי יוסי שמיחזי כי מקיים כלאים, משמע שכבר נזרעו. ועוד כתבו, שגם אם כבר נשרש בקרקע לא נאסר, שרק כלאי הכרם נאסרים בהשרשה. אבל כלאי זרעים האיסור רק לזורעם או לקיימם. אבל בדיעבד, כשצמחו יחד, אינם נאסרים כלל, לא באכילה ולא בהנאה. תוס' ד"ה סאה.
סברוה, סברו בני הישיבה, דרובע דכלאים האוסר את הסאה, הוא השיעור מן התורה, משום שאז הוא חשוב ולא מתבטל כמו דין היתר מרובע דהכא, לגבי מקח וממכר, שביתר מרובע פסולת לסאה הוא חשוב, ואין הקונה מקבלו עליו.  45 

 45.  שבכלאים יש לקנוס גם ברובע, משום שזרעים הם בדרך כלל טובים ואין בהם הרבה פסולת, ולכן יש לחשוש גם ברובע שמא עירב בידים. וראוי לקונסו על כך. רמב"ן.
וקא תני: ימעט. די בכך שיפחות מרובע, ואין קונסים אותו להוציא את כולו.
ואם כן, קשה, מדוע לגבי מכירה, שהוא דין קל יותר (שהרי בדיני ממונות יכולים בית דין להפקיר ממון של אדם זה לחבירו) אנו קונסים את המוכר שישלם לו על הכל?
ודוחה הגמרא: לא. אלא רובע דכלאים, דינו כי רובע דהכא, שהוא בטל.
ומיד שואלת הגמרא: אי הכי, אמאי ימעט?
ומתרצת: משום חומרא דכלאים אמרו חכמים שימעט מרובע, ולא מעיקר הדין. לכן די שימעט מהרובע, שהרי מצד הדין לא היה צריך בכלל למעט. אבל אם היה שם יותר מרובע, שהוא אסור מעיקר הדין, היה צריך באמת להוציא את הכל.  46 

 46.  ביארנו על פי התוס', שהקושיא היא רק למאן דאמר קנסא, שאילו למאן דאמר דינא לא קשיא, לפי שאינו דומה לעניננו, שהטעם משום מחילה, וכיון שיש יותר מרובע פסולת, אינו מוחל כלל. ושוב כתבו, שגם למאן דאמר דינא, יש לפרש, כי היות ודרך בני אדם שכאשר הם באים לנפות הם מנפים את הכל, אם כן גם בכלאים יאסר עד שיסיר את הכל, לפי שכל דבר שדרך בני אדם להסיר, אוסר בכלאים אם לא הסיר. אלא שלמאן דאמר קנסא, מיושב יותר. ועוד כתבו, שהגמרא היתה יכולה לתרץ שרב הונא סובר כרבי יוסי, האומר שצריך למעט את הכל, אלא שרוצה להעמיד כדברי הכל. תוס' ד"ה סאה. והרשב"ם כתב, שהקושיא היא רק למאן דאמר דינא. ועמד על הקושי שהגמרא היתה יכולה לחלק כנ"ל, אלא שהגמרא מתרצת תירוץ יותר טוב. וכתב המהרש"א, שהרשב"ם לשיטתו, שהמשנה מדברת גם באופן שעדיין לא נזרעו הכלאים ולא שייך לקנוס. ולכן הוא מפרש שהקושיה היא למאן דאמר דינא. ואילו התוס' שמפרשים שהכלאים נזרעו כבר, ושייך לקונסו על שזרע כלאים, מפרשים שהקושיא למאן דאמר קנסא. ובעליות רבינו יונה מבאר, שענין הרובע בכלאים הוא משום שהדבר מצוי שיהא בסאה חטים תערובת ממין אחר עד רובע. וכיון שהדרך להיות כן, אין בזריעתם משום כלאים. אבל כשיש רובע שלם ממין אחר, שאינו מצוי, הוי כלאים. וסברה הגמרא, כי היות וצריך למעט מרובע, משמע שרובע אינו שכיח שיהא (ואף שלגבי מכר אמרינן שרובע שכיח, יש לומר שהדבר ספק אם הוא שכיח או לא, ולגבי ממון הולכים לקולא לגבי הנתבע שהמוכר אינו צריך להחזיר כלום, ולגבי כלאים הולכים ודנים אותו כיתר מרובע שאינו שכיח). ותקשי למאן דאמר קנסא, שגם כאן היה לנו לומר, כיון שרובע אינו שכיח, מסתמא הוא עירב בידים מהמין האחר, ויש לקונסו שיוציא את הכל.

דרשני המקוצר[עריכה]