פרשני:בבלי:בבא בתרא ק ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא ק ב

חברותא[עריכה]

ואם מכר לו דרך הרבים, כגון שהדרך היא בין שתי עיירות המשמשות מעבר לאנשים מעיירות רחוקות, ויש לחשוש שיפגשו עגלות רבות בדרך, צריך לתת לו דרך ברוחב שש עשרה אמות, שהוא שיעור רשות הרבים לכל דיני התורה.
דרך ערי מקלט, הדרך להגיע לערי מקלט צריכה להיות ברוחב שלשים ושתים אמות.
אמר רב הונא: מאי קראה, מהיכן למדנו שיעור זה מהקרא?
דכתיב בערי מקלט (דברים יט ג) "תכין לך הדרך". והיה יכול לכתוב "דרך", וכתב "הדרך", ללמדנו שצריך להוסיף עוד דרך, עד שיהא הרוחב כשיעור שני דרכים. וסתם "דרך" שבתורה היא שש עשרה אמות, נמצא שביחד הם שלשים ושתים אמות.  176 

 176.  ועוד, שאפילו לא היה כתוב אלא דרך בלבד היינו יודעים שהשיעור הוא שש עשרה אמה שהרי מן הסתם הדרך לערי מקלט רשות הרבים היא כדי שיוכלו מכל העיירות לנוס שמה. רשב"ם.
שנינו במשנה: דרך המלך אין לה שיעור.
ומבארינן: דהיינו, שהמלך פורץ את הגדר של אנשים אחרים כדי לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו!
שנינו במשנה: דרך הקבר אין לה שיעור.
ומבארינן: לכך אין לה שיעור, משום יקרא דשכבי, שאין זה כבוד המת להגביל את מספר המשתתפים בהלויה, לכן הדרך חייבת להיות רחבה עד שיוכלו לעבור בה כל המלווים את המת.
תנו רבנן: המוכר את קברו, או את הדרך להגיע לקברו, או את מקום מעמדו, היכן שיעשו "מעמד" בדרך חזרה מבית קברות,  177  ובית הספדו מקום שיספידו אותו,  178  באין בני המשפחה וקוברין אותו בקברו על כרחו של הקונה, משום פגם משפחה. שגנאי הוא למשפחה שאחד מבני המשפחה אין לו מקום קבורה.  179  לכן תיקנו חכמים, שהמכירה בטלה ויחזירו לקונה את כספו.  180 

 177.  מכאן המקור למה שאמרו בגמרא להלן שאין עושין מעמד ומושב רק בקרובים שלכן היה לכל משפחה מקום מעמד לפי חשיבותם. נמוקי יוסף.   178.  הקשה הרמב"ן מהגמרא בסנהדרין (מו ב), שמסיקה, שמי שציוה שלא יספידוהו שומעין לו משום שההספד הוא כבוד המת והרי מחל על כבודו. ומדוע לא יוכל למכור את מקום הספדו? ותירץ, ששם ציוה בשעת מותו. אבל כאן מכר בחייו משום שהיה נצרך למעות, ויש בזה פגם משפחה. אי נמי, שבמוכר באים אחרים וסופדין במקום הספדו ויש בזה פגם משפחה. אי נמי, ששם רק אותו לא יספידו. אבל כאן, במקום הספדו מספידים גם את יורשיו ובני משפחתו, וכשמוכר את המקום לא יספידו גם אותם, והרי זה פגם משפחה.   179.  רשב"ם. והנמוקי יוסף כתב שהיה מנהגם שכל משפחה היה לה מערת קבורה מיוחדת לבני המשפחה. וגנאי הוא להם שיקבר אדם זר בתוך המערה המשפחתית.   180.  והוא הדין למי שבא לישא אשה שאינה הוגנת לו, שיכולים בני המשפחה למחות בו, שכל שהוא פגם משפחה אין לו כח לעשות. ריטב"א.
תנו רבנן: אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, שלפחות שבע פעמים היו יושבים וקמים ויושבים שוב, כנגד שבעה "הבלים" האמורים בתחילת ספר קהלת, "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל" (הבלים בלשון רבים הם שתים).  181 

 181.  כלומר מה שנברא בשבעת ימי בראשית, הבל הוא שסופו ליבלות. רבינו גרשום. והריטב"א כתב שהוא כנגד שבעה דברים שהעולם מתנהג בהם דכתיב (בראשית ח כב) "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (ויום ולילה נחשבים אחד כדכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"). לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל, ואשרי מי שעמלו בתורה ובמעשים טובים. ריטב"א.
והטעם שעושין כן שבע פעמים, כדי שעל ידי הבכי שמרבים שם על המת, יתן כל איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל.  182 

 182.  הרשב"ם הביא טעם אחר שמפני השדים המתלוים עמהם בחזרה מבית הקברות, תיקנו מעמדות ומושבות כדי שבתוך כך יסתלקו השדים מעליהם. והקשה על זה, שאם כן מן הראוי לעשות כן בכל מקום, ולא רק במקום שנהגו, כמבואר להלן? ועוד, אם כן למה אומרת הגמרא שהוא כנגד הבל הבלים?
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: היכי עבדי, איך היו נוהגים בסדר המעמדות למת?
אמר ליה רב אשי: כדתניא: אמר רבי יהודה: בארץ יהודה, בראשונה, בתחילה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת. כגון שלאחר שישבו מעט בסמוך לבית הקברות, היה הממונה על כך אומר להם: עמדו יקרים עמודו! והמשיכו ללכת, ולאחר שהלכו מעט היה הממונה אומר להם: שבו יקרים שבו! וכך שבע פעמים.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אם כן, שלא היו עושים רק עמידות וישיבות ולא אמרו שום דברי הספד, אף בשבת, כשסיימו את הקבורה בערב שבת סמוך לחשיכה, יהא מותר לעשות כן אפילו בשבת, שהרי אין בכך שום חילול שבת,  183  ומדוע לא עשו כן?  184 

 183.  כתב הנמוקי יוסף שמכאן ראיה שאין חשש שהאבל ישנה את מקומו אפילו בשבת ולא כאותן שחששו משום אבילות בשבת, שהרי מבואר כאן שבישיבה לבד לכבוד המת אין חשש.   184.  והראיה היא מרבי יהודה ולא מרבנן שהרי הם לא פירשו כלום מה המנהג. רשב"ם.
אחתיה דרמי בר פפא, אחותו של רמי בר פפא, הוה נסיבא ליה היתה נשואה לרב אויא. שכיבא, כאשר היא נפטרה עבד עשה לה בעלה מעמד ומושב.
אמר רב יוסף: טעה בתרתי. שתי טעויות היו לו לרב אויא:
א. טעה - בכך שאין עושין אלא בקרובים. רק קרובי המת (שאינם אבלים) באים למעמדות ומושבות לכבוד המת. ואילו הוא עבד אפילו ברחוקים.
ב. ועוד טעה - שאין עושין מעמד ומושב אלא ביום ראשון ביום הקבורה. והוא עבד עשה ביום שני.
אביי אמר: בהא נמי גם בזאת הוא טעה - שאין עושין מעמד ומושב אלא בבית הקברות (כלומר סמוך לבית הקברות), והוא עשה בעיר.
רבא אמר: בהא נמי טעה - שאין עושין מעמד ומושב אלא במקום שנהגו.  185  והתם במקומו של רב אויא לא נהוג לעשות מעמד ומושב.

 185.  ומה שאמרו אין פוחתין משבעה מעמדות, היינו במקום שנהגו, כיון שנהגו לעשות מעמדות ומושבות לא יפחתו משבעה. הר"י מיגש.
מיתיבי מהא דתניא בברייתא דלעיל: אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן.
ואי אמרת שרק בבית הקברות עושין מעמד ומושב כאביי, ורק ביום ראשון ביום הקבורה כרב יוסף, אם כן, בית הקברות בשבת, מאי בעי!? כיצד יתכן שיקברו את המת בשבת, ומה קשיא ליה שיעשו מעמד ומושב בשבת?
אלא ודאי, אפשר לעשות גם ביום שלאחר הקבורה ובעיר. ולכן יתכן שיעשו מעמד ומושב בשבת?  186 

 186.  כך מפרש רבינו גרשום, שעיקר הקושיא היא מכך שהמעמד ומושב צריכים להיות דוקא ביום הקבורה, וזה לא יתכן בשבת. והמהרש"א הקשה, אם כן עיקר התירוץ שהלילה הולך אחר היום חסר מן הספר? וביאר, שהקושיא היא שמן הסתם בית הקברות היה רחוק מן העיר חוץ לתחום, ואם יעשו מעמד ומושב בשבת איך יחזרו שוב לעירם בשבת? ומתרצת הגמרא, שבית הקברות היה סמוך לעיר, והיו יכולים לחזור בשבת. וכן מובאר בהר"י מיגש.
ומשנינן: לעולם אין עושין מעמד ומושב רק ביום ראשון ובבית הקברות, ובכל זאת יתכן לעשות זאת בשבת, כגון בעיר הסמוכה לבית הקברות, דאמטיוהו, הביאו אותו לקבורה בערב שבת בין השמשות, ובחזרתם לעיר כבר נכנסה השבת, והיו יכולים לעשות בדרך מעמד ומושב שעדיין הוא נחשב יום הקבורה.  187 

 187.  שהרי גם לענין אנינות שאסור לאכול בקדשים ביום ראשון, אסור גם בלילה מדרבנן. כי הלילה הולך אחר היום. רשב"ם.
מתניתין:
המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מחבירו, קיבל עליו לעשות לו קבר, והיה מנהגם שכל בני המשפחה היו נקברים במערה משפחתית, כל אחד בכוך בפני עצמו, בתוך ארון.
עושה תוכה של מערה, צריך הקבלן לעשות את פנים המערה, ארבע אמות רוחב על שש אמות אורך.  188  (וכן המוכר שטח לקבר, צריך לתת לקונה שטח כזה מתחת לאדמה).

 188.  וגובה המערה ארבע אמות. רשב"ם בשם התוספתא.
ופותח לתוכה, הוא צריך לחצוב בכותלי המערה, שמונה כוכין, הפתוחים לתוך חלל המערה, שלש כוכים מכאן, ושלש מכאן, בשני כותלי המערה הארוכים שמימין ומשמאל לפתח המערה, ושנים מכנגדן, בכותל האמצעי, שמול הפתח.
כל כוך היה רוחבו אמה, ובין כוך לכוך היה ריוח אמה, ובקצות הכתלים היה משאיר פנוי חצי אמה בתחילתו ובסופו של כל כותל.
נמצא, שבשני הכתלים הארוכים, שאורכם שש אמות, היה מקום לשלשה כוכין עם הרווחים, ובכותל האמצעי, שאורכו ארבע אמות היו שני כוכין, וביחד שמונה כוכין.
והכוכין, ארכן ארבע אמות, שלש אמות בשביל אורך המת,  189  ואמה אחת בשביל הארון שהוא מונח בו.

 189.  כך מפרש הרשב"ם. והתוס' הוכיחו ששלש אמות הוא גובה האדם רק עד לכתפיו. והאמה הרביעית בשביל הצואר והראש ועובי הקרשים של הארון. תוס' ד"ה והכוכין.
ורומן, גובה הכוכים שבע טפחים, עבור גובה הארון שהוא ששה טפחים, ועוד טפח כדי שהארון יכנס בריוח לכוך. וגם כדי שיהיה חלל טפח בין הארון לגג הכוך, כדי שלא יטמאו האנשים העוברים על גבי המערה.  190 

 190.  כך מפרש הרשב"ם. וכתבו התוס', שזה לא היה מועיל רק שלא יטמאו בטומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן יש גם בכגון זה. והראיה מהגמרא בברכות (יט ב) מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים, ומשמע שם שרק לדבר מצוה כגון לראות מלכים, לא גזרו רבנו. אבל לדבר הרשות אסור מדרבנן אפילו כשיש שם חלל טפח. וכתבו עוד, שצריך לומר שהכוכים היה להם פתח מהצד. שאם לא כן, אדרבה, היה הטמא יותר בגלל החלל טפח. כי אם לא היה חלל טפח, היתה הטומאה עולה רק כנגד המת. ועל ידי החלל טפח מתפשטת הטומאה בכל הכוך, ואחר כך בוקעת ועולה מכל הצדדים. תוס' ד"ה ורומן.

דרשני המקוצר[עריכה]