פרשני:בבלי:בבא בתרא קלז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלז א

חברותא[עריכה]

ומתרצת הגמרא: תנאי היא. דהיינו, אף התנאים נחלקו בענין זה.
דתניא בברייתא, האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", וירד ראשון לנכסים, ומכרם, ואכל (בזבז את המעות), השני מוציא את הקרקע מיד הלקוחות. דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין לשני אלא מה ששייר ראשון.
ובפשטות נחלקו האם קנין הפירות שיש לראשון כקנין הגוף דמי, או שמא אינו כקנין הגוף  158 .

 158.  אמנם, ריש לקיש יכול לומר, דלכולי עלמא קנין פירות אינו כקנין הגוף, ונחלקו האם "אחריך שאני", כנ"ל. רשב"ם.
ומקשה הגמרא: ורמינהי, הרי שנינו להיפך: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", יורד ראשון ומוכר ואוכל. דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד.
קשיא מדברי רבי בבריתא הראשונה, אדברי רבי בברייתא השניה, ודברי רשב"ג, אדברי ר שב"ג?
ומתרצת הגמרא: דרבי אדרבי לא קשיא, הא לגופא הא לפירא.
דהיינו, הברייתא הראשונה עוסקת במקרה שמכר את גוף הנכסים, ובזה סבר רבי שאינו יכול למכור, כיון ש"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", ולכן השני מוציא מיד הלקוחות.
ואילו הברייתא השניה עוסקת במקרה שמכר את הפירות, ובכה"ג אף רבי מודה שמכירתו קיימת  159 .

 159.  והחידוש, שיכול למכור את השיעבוד שיש לו על הקרקע לענין אכילת פירותיה, אף על פי שהפירות עדיין אינם בעולם. ולא אמרינן "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", כיון שאינו מקנה את הפירות עצמם, אלא את השיעבוד שיש לו בקרקע. הר"י מיגאש.
וכן דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא, הא לכתחלה הא דיעבד. כלומר, באור הברייתא השניה כך הוא:
הנה, לדעת רשב"ג, אף על פי שיכול למכור את הגוף, מכל מקום לכתחילה לא ימכור כדי לקיים את דברי המוכר, שחפץ לתת לשני אחריו.
ולכן, הברייתא השניה עוסקת במקרה שמכר סתם, ולא פירש, ובכהאי גוונא, לדעת רבי לא מכר אלא פירות, שהרי אינו יכול למכור את הגוף, ואת הפירות יכול למכור אף לכתחילה.
ואילו לרשב"ג, כשמכר סתם, מכר את הגוף, ולכן אמר רשב"ג שלא ימכור לכתחילה.
אך הברייתא הראשונה מדברת בדיעבד, כשמכר את הגוף, ובמקרה זה, לדעת רבי מכירתו בטלה. ואילו לרשב"ג, מכירתו קיימת.  160 

 160.  על פי הרשב"ם. ולשיטתו, בין לרבי ובין לרשב"ג לכתחילה לא ימכור את הגוף. ולא נחלקו אלא במקרה שמכר סתם, או בדיעבד. אך הרא"ש כתב, ונראה דבהא פליגי, דלרבי, יורד ראשון ומוכר ואוכל, ואפילו תולש פירות שלא הגיעו ליתלש. כדתניא בסיפא דמתניתא, דאב תולש ומאכיל. פירוש, סמוך למיתתו יכול לתלוש אפילו פירות שלא הגיעו ליתלש. דאם לא כן מאי קמשמע לן בסיפא טפי מרישא. ורבי שמעון בן גמליאל סובר אין לראשון אלא אכילת פירות. כלומר, לכתחלה אם רוצה לעשות כדין אין לו אלא אכילת פירות התלושין, אבל לא לתלוש פירות שלא הגיעו לתלוש, אבל בדיעבד, אף הגוף יכול למכור.
אמר אביי, איזהו רשע ערום (כלומר, איזהו רשע שמתקיימים דבריו)? זה המשיא עצה  161  למקבל המתנה הראשון למכור בנכסים, ולהפסיד את השני הבא אחריו, כרבן שמעון בן גמליאל.

 161.  כתב הרשב"ם, שהמוכר עצמו אינו רשע, שהרי השליטו הנותן בגוף ובפירות לעשות בהם כרצונו. ואף על פי שלכתחילה לא ימכור, מכל מקום אם מכר אינו רשע. ועיין בתוספות (סוטה כא ב', ד"ה אביי) שדנו בדבריו.
אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ומודה רבי שמעון בן גמליאל, שאם נתנן הראשון במתנת שכיב מרע  162 , לא עשה כלום. והשני ירשנו למרות מתנתו.

 162.  הרשב"ם מפרש, כגון שאמר "מהיום ולאחר מיתה", לא אמר כלום, והשני מוציא. והקשה עליו בקצות החושן (רמח' ט') הרי אם כתב "מהיום" הוי כמתנת בריא, וגוף הנכסים קנוי לו מעכשיו, ומדוע השני מוציא ממנו? והניח קושיא זו בצריך עיון. ועיין עוד בחידושי הגרעק"א.
מאי טעמא?
אמר אביי, כיון שמתנת שכיב מרע לא קנתה אלא לאחר מיתה, ובשעה זו כבר קדמו "אחריך"  163 .

 163.  משום שה"אחריך" קנה עם גמר מיתה, כיון שדעת הנותן היתה לזכות לו את הנכסים בשעה שאין הראשון זקוק להם יותר. אבל הראשון שנתן את נכסיו במתנת שכיב מרע, לא רצה לסלק רשותו מהם עד לאחר גמר מיתה, דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אינו רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתיגמר מיתתו. ובשעה זו כבר קדמו ה"אחריך". רשב" ם. ועיין בבית יוסף (סימן רנ') שהקשה מסוגיין על דברי הטור שכתב דמתנת שכיב מרע חלה למפרע משעת נתינה. ואילו בסוגיין מבואר שאינה חלה אלא לאחר מיתה, דאי לאו הכי, מדוע קדמו ה"אחריך"? ובקצות החושן (שם ס"ק א) תירץ, שאף על פי שקנה למפרע, מכל מקוסכיון שהנותן יכול לחזור בו עדיין עד שעת מיתה, הרי שלא נסתלקלגמרי מהחפץ, ולכן ה"אחריך" יכול לזכות בו.
ומקשה הגמרא: ומי אמר אביי הכי?
והא איתמר, נאמרה מימרא בשמו: מתנת שכיב מרע מאימתי קנה? אביי אמר, עם גמר מיתה. ורבא אמר, לאחר גמר מיתה. ואילו כאן סבר שמתנת שכיב מרע לא קנתה אלא לאחר מיתה?
ומתרצת הגמרא: הדר ביה אביי מההיא. (רבא חזר בו מאותה מימרא, וסבר שלא קנה אלא לאחר מיתה).
ומקשה הגמרא: ממאי דמההיא הדר ביה, דלמא מהא הדר ביה, וסבר שמתנת שכיב מרע קנתה עם גמר מיתה?
ומתרצת הגמרא: לא סלקא דעתך (אל תעלה בדעתך לומר כך), דהא תנן: האומר לאשתו "זה גיטך אם מתי", או "זה גיטך אם אמות מחולי זה", או "זה גיטך לאחר מיתה", לא אמר כלום.
כיון שלא גמר לגרשה אלא אחר מיתה, ואין גט לאחר מיתה  164 .

 164.  משמע מכאן, שאם נפרש "לאחר מיתה" בשעת המיתה, ולא לאחריה, הגט יחול. והקשה הקצות החושן (רנ' ח' בסופו), הרי דעת רש"י שגוסס אינו יכול להקנות כלום, ואם כן אפילו עם גמר המיתה אין הגט חל, וכיצד הוכיחה הגמרא מכאן שכוונתו לאחר גמר מיתה? והניח בצריך עיון.
ומוכח, שכאשר נתן גט, ותלה את חלות הגט במותו, אין הגט חל אלא אחר מיתה, ולא בשעת מיתה.
וכמו כן כשנותן מתנת שכיב מרע, אינה חלה אלא לאחר מיתה, ולא בשעת מיתה.
אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, ואפילו היו בהן באותם נכסים שנתן לו, עבדים, והוציאן המקבל הראשון לחירות.
ומקשה הגמרא: פשיטא? מאי שנא הוצאת העבדים לחירות, ממכירתם לאחר?
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, אמר ליה הנותן לראשון, למיעבד איסורא לא יהבינן לך, כלומר, לא נתתי לך את נכסי כדי שתעשה בהם איסורי תורה. שהרי המשחרר את עבדו עובר באיסור עשה, דכתיב "לעולם בהם תעבודו".
קא משמע לן, דאפילו הכי מכירתו מכירה.
אמר רב יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואפילו עשאן תכריכין למת.
ומקשה הגמרא: פשיטא? ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, יאמר הנותן למקבל הראשון, לשוינהו איסורי הנאה (שהרי תכריכי המת אסורים בהנאה) לא יהבי לך.
כיון שאדם חפץ שיהנו מממונו ולא ילך לאיבוד.
קא משמע לן, שיכול אף לעשותם תכריכים.
דרש רב נחמן בר רב חסדא, האומר: "אתרוג זה נתון לך במתנה, ואחריך לפלוני", נטלו ראשון ויצא בו, באנו למחלוקת רבי ורשב"ג.
לדעת רבי: לא יצא בו. כיון שאינו קנוי לו בקנין הגוף. ובארבעת המינים כתיב "ולקחתם לכם", משלכם, ואתרוג זה אינו שלו.
ולרשב"ג יצא בו. שהרי קנוי לו לגמרי. וחשיב כ"לכם"  165 .

 165.  הקצות החושן (רמא ד') הוכיח מכאן, שקנין גוף לזמן נחשב כקנין הגוף. שהרי בקנין "אחריך" גוף הנכסים קנוי לראשון לזמן, ואחר הזמן השני קונה בלא שום קנין, ופקע קנינו של הראשון מעצמו, ובכל זאת חשיב כ"לכם". אמנם דעת הרא"ש בסוכה (פרק ג' סימן ל') שקנין גוף לזמן אינו אלא קנין פירות. והנותן לחברו אתרוג על מנת להחזיר אינו יוצא בו, אלא אם יתן לו בקנין גמור, בתנאי שיחזיר. אבל קנין לזמן לא מהני. ואכן הגר"ש שקאפ הוכיח (במערכת הקנינים סימן ט') שדעת הרא"ש דקנין "אחריך" הוא קנין גמור, בתנאי שיתן אחריו לשני, ולא קנין וף לזמן כהבנת הקצוה"ח. ולפי"ז אין ראיה כלל לדברי הקצות החושן. וכן כתב בנתיבות המשפט, עיין שם.
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג התם, אלא דמר סבר "קנין פירות כקנין הגוף דמי", ומר סבר "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", אלא הכא,

דרשני המקוצר[עריכה]