פרשני:בבלי:בבא בתרא קמז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קמז ב

חברותא[עריכה]

לתפילתו של כהן גדול, שידע על מה להתפלל ביום הכפורים.
ורבא אמר רב נחמן,  49  חולק על רבי זירא לעיל, וסובר: מתנת שכיב מרע שיכול להקנות באמירה, היא רק מדרבנן בעלמא, רק תקנת חכמים היא, שמא תטרף דעתו עליו מחמת הצער שלא יכול להקנות למי שרוצה, לכן תקנו חכמים שיוכל להקנות בקלות, בלי מעשה קנין.

 49.  על פי המהרש"א בתוס' ד"ה מנין, שאם גורסים עם אות וא"ו החיבור, "ורבא אמר רב נחמן", נמצא שרבא חולק, וסובר שזה רק מדרבנן, ולרבי זירא קונה מהתורה. אבל התוס' גורסים רבא בלבד, בלי וא"ו, ולפי זה, אין מחלוקת, וכולם סוברים שזה רק מדרבנן וקראי דלעיל אסמכתא בעלמא, וברשב"ם משמע שחולק על התוס', ולדבריו לפי רבי זירא הוא מהתורה.
שואלת הגמרא: ומי אמר רב נחמן הכי, שקונה רק מדרבנן!?
והא אמר רב נחמן: אף על גב דאמר שמואל, למרות ששמואל סובר, שהמוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו, מחול. שהמוכר יכול למחול על חובו ללוה גם אחרי שמכר את החוב לאחר, ואפילו יורש מוחל, גם מי שירש חוב מאביו, יכול למחול ללוה, ועל ידי זה להפסיד לקונה  50 . אבל מודה שמואל, שאם נתנו, אם הקנה את החוב במתנת שכיב מרע, דאינו יכול למוחלו, כיון שהחוב כבר לא בידו כדי שיהיה לו זכות למחול.

 50.  תוס' בד"ה המוכר סובר, שהמוכר צריך לשלם לקונה את מה שהוא שילם עבור החוב מדינא דגרמי. והתוס' מאריך להוכיח שמשלם רק את ההפסד ולא צריך לשלם את הסכום שנקוב בשטר.
אי אמרת בשלמא, זה טוב אם נסבור, שמתנת שכיב מרע דאורייתא, משום הכי אינו יכול למחול, כיון שאם המכירה היא מהתורה, נמצא שזו מכירה גמורה, ולכן המוכר הסתלק מהחוב ואינו יכול למחול.  51 

 51.  הסברנו את דברי הגמרא על פי שיטת הרי"ף והתוס' בדף עו ב בד"ה קני לך, שכל מוכר שט"ח יכול למחול כיון שהמכירה היא רק מדרבנן. והקשה בקוב"ש תקט"ו מה בכך שזה מדרבנן? והרי מוכר מטלטלין במשיכה, שהיא קנין מדרבנן, אינו יכול לחזור ולמכור לאחר! ? וצריך לחלק, שבקנין משיכה, אמנם מעשה הקנין הוא מדרבנן, אבל החפץ עצמו הוא דבר הנקנה מהתורה, ששייך בו קנינים, וחכמים רק הוסיפו מעשה קנין. אבל במכירת שטר חוב, החסרון הוא בחפץ, שאינו דבר הנקנה. ולכן גם אחרי תקנת חכמים אין כאן מכירה גמורה. אבל שיטת ר"ת היא, שמכירת שטרות היא מהתורה, ומה שהמוכר יכול למחול, כיון שבכל חוב יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסים, ורק את שעבוד הנכסים אפשר למכור, אבל שעבוד הגוף נשאר אצל המוכר, וכיון שהוא מוחל על שעבוד הגוף, בממילא נפקע שעבוד הנכסים. ולר"ת הפשט בסוגייתנו הוא אחר. בשלמא אם זה מהתורה, אם כן זה כמו ירושה, וכשנותן לאחר, הרי זה שקיבל הוא היורש היחידי, ובממילא אף אדם אחר, כולל הנותן, לא יכול למחול, כיון שהוא לא שייך עתה לחוב. אבל אם זה מועיל רק מדרבנן, זה לא כמו ירושה, ואם כן הזכות נשארה גם אצל המוכר. והגמרא מתרצת שעשאוה כשל תורה, שהוא היורש היחיד.
אלא, אי אמרת דרבנן היא, אבל אם נסבור כרב נחמן שזה רק מדרבנן, אמאי אינו יכול למחול? הרי גם אם רבנן תקנו שאפשר למכור חוב בתקנה של דברי שכיב מרע, אבל אין זו מכירה גמורה, כיון שחוב זה דבר שאין בו ממש, ולכן מהתורה אי אפשר למכרו, ואם כן, גם לאחר שרבנן תקנו שאפשר למכור את החוב, נשאר שיעבוד החוב של הלווה אל המלוה (המוכר), ולא אל הקונה, ולכן צריך להיות שיוכל המלוה למחול גם אחרי שמכר את החוב.
מתרצת הגמרא: אינה של תורה, ועשאוה כשל תורה. דברי שכיב מרע שקונים זה אמנם רק מדרבנן, אבל חכמים נתנו לזה תוקף כמו קנין מהתורה, ולכן המוכר אינו יכול למחול.
אמר רבא אמר רב נחמן: למרות ששכיב מרע יכול להקנות בדבור, אבל יש דברים שאינן נקנים בדבורו. ולכן, שכיב מרע שאמר, ידור פלוני בבית זה, שמקנה לו רק את זכות הדיור, ולא את גוף הבית, או אמר, יאכל פלוני פירות דקל זה, שמקנה לו רק את פירות הדקל ולא את הדקל בעצמו, לא אמר כלום.
וטעם הדבר, לפי שאי אפשר להקנות זכות דיור, כיון שאין בזה ממש, ולא נתפס בזה קנין, ובפירות דקל, זה דבר שלא בא לעולם, שלחכמים אי אפשר להקנות, עד שיאמר, תנו בית זה לפלוני, וידור בו, שאז הוא מקנה לו את הזכות בבית עצמו, או תנו דקל זה לפלוני, ויאכל פירותיו, שמקנה לו את הדקל לפירותיו, שאז קונה.
ודנה הגמרא: למימרא, האם מכאן יש לומר, דסבר רב נחמן מדברי רב נחמן אנו למדיסכי רק מילתא דאיתא בבריא, דבר שבריא יכול להקנותו, איתא בשכיב מרע, חכמים תקנו ששכיב מרע יוכל להקנות באמירה.
אבל דבר דליתא בבריא, שבריא אינו יכול להקנותו, כמו דבר שלא בא לעולם, ליתא בשכיב מרע. אף שכיב מרע אינו יכול להקנותו. וההסבר הוא, שחכמים רק הוסיפו עוד אופן להקנות, אבל דבר שאינו בר הקנאה, הם לא כללו בתקנתם.
שואלת הגמרא על הכלל הזה:

דרשני המקוצר[עריכה]