פרשני:בבלי:בבא בתרא קסח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קסח ב

חברותא[עריכה]

גמרא:
תנו רבנן: איזהו, איך הוא קיומו של שטר שנמחק?
כותבים בית הדין "במותב תלתא הוינא (ישבנו יחד שלשתנו) אנו פלוני ופלוני ופלוני (הדיינים), הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו  196  (שנכתב) ביום פלוני, ופלוני ופלוני (היו) עדיו".  197 

 196.  כלומר, שהעידו לפנינו עדים שראוהו קודם שנמחק. והפרישה שם (א) כתב (על הטור שהביא את לשון הגמרא) שנקט כן משום שהבית דין צריכים לראות את השטר הישן ולקורעו כדי שלא ילך לאחר מכן לבית דין אחר עם השטר המחוק כדי שיכתבו לו עוד קיום ויוכל לגבות פעמיים, כמו שהביא הטור שם בשם הרמ"ה. וכתב הב"ח שם, שלפי הרשב"ם, המפרש במשנה שהעדים עצמם עושים את הקיום, צריך לומר, שהברייתא שנקטה שהבית דין עושים את הקיום לאו דוקא הוא, אלא שאף העדים יכולים לעשותו. והדרישה שם כתב, שלפי הרשב"ם המשנה והברייתא שני סוגי קיומים הם, שהמשנה מדברת כשהבית דין אינם מכירים את השטר שנמחק ורק העדים מעידים עליו, ואילו הברייתא שהבית דין עצמם יודעים מה היה כתוב קודם בשטר ואינם זקוקים לעדים אלא הם בעצמם כותבים את הקיום.   197.  והוא הדין שצריך לכתוב גם את העדים שהעידו עתה על השטר המחוק כדי שיוכל הלוה לפוסלן אם ירצה, ומה שלא הזכירה זאת הברייתא כי ד"פלוני ופלוני עדיו" נכלל הכל כל העדים הנצרכים לדבר. רא"ש.
ואם כתוב בו בשטר קיום "הוזקקנו לעדותן של עדים (שחקרנו את העדים שזוכרים את השטר המחוק) ונמצאת עדותן מכוונת" שהתברר שהם הכירו גם את חתימות עדי השטר, כי אז בעל השטר גובה בו, ואינו צריך להביא שום ראיה נוספת.
ואם לאו, אלא שהעדים מעידים רק על תוכן השטר בלבד ולא הכירו את חתימות העדים, הרי זה צריך להביא ראיה. בעל השטר צריך להביא עדים אחרים שהכירו את החתימות של העדים, או שיביא את עדי החתימה עצמם שיעידו על חתימתם, שאם לא כן יכול הלוה לטעון שהשטר ההוא היה מזוייף.  198 

 198.  על פי רבינו גרשום וביאורי הגר"א שם (ו ז). והראב"ד מפרש, שהבית דין צריך לכתוב בשטר קיום שהם חקרו את עדי המחק על תוכן עדותם ובדקו אותם זה שלא בפני זה שאכן כך וכך היה כתוב בשטר. ואם לא כתבו כך אנו חוששים שמא הבית דין טעו ולא חקרו את העדים כדין, ולכן אין תוקף לשטר קיום אלא בעל השטר אם יביא ראיה על תביעותו יוכל לגבות כדין מלוה על פה בלבד. ותמה הרשב"א עליו שמדוע נחשוש שבית דין טעו ולא חקרו את העדים כדין? וביד רמה כתב, שכיון שהוא מילתא דלא שכיחא חוששים שמא הבית דין טעו ולא חקרו את העדים.
נקרע השטר על ידי אדם, פסול.
נתקרע מעצמו, כשר.
נמחק או נטשטש השטר, הרי אם רישומו עדיין ניכר, כשר.
ומבארת הגמרא: היכי דמי "נקרע", היכי דמי "נתקרע", מה ההבדל ביניהם?
אמר רב יהודה: נקרע היינו קרע של בית דין. ניכר שבית דין קרעוהו לפי שמצאו בו דופי או בגלל שהוא כבר נפרע.
נתקרע היינו קרע שאינו של בית דין אלא מעצמו נקרע, ולכן הוא כשר.
ודנה הגמרא: היכי דמי קרע של בית דין, כיצד יודעים שהקרע הוא של בית דין?
ומבארת הגמרא: אמר רב יהודה: כגון שנקרע מקום העדים, ומקום הזמן, ומקום התורף  199  היכן שכתוב הסכום.  200 

 199.  היינו או זה או זה. ריטב"א.   200.  ונקרא כן על שם שבו הוא טורף מהלקוחות. רבינו גרשום.
אביי אמר: כגון שנקרע שתי וערב שכך דרך בית הדין לקרוע שטר כשהוא פסול או נפרע.  201 

 201.  הריטב"א כתב בשם מורו שאביי אינו חולק על רב יהודה אלא שהוא מוסיף שגם אם לא נקרע באותן מקומות הוי קרע של בית דין אם הוא קרוע שתי וערב.
הנהו ערבאי ישמעאלים, דאתו לפומבדיתא, דהוו קא אנסי ארעתא דאינשי, שהיו גוזלים שדות מבעליהם והיו לוקחים מהם בכח גם את השטרות של אותן שדות, כדי שלא יוכלו לערער עליהם.  202 

 202.  רבינו גרשום כתב שהם היו עוזרים למלך במלחמותיו, והיו מתעכבים זמן רב במקומות אליהם הגיע במלחמה עד שחזרו לביתם, וכשהגיעו עמו לפומבדיתא נתן להם המלך רשות לתפוס שדות של אנשים כדי שיתפרנסו מהם כל זמן שהותם שם.
אתו מרוותא לקמיה דאביי, חששו בעלי השדות שמא יקחו מהם את השדות עם השטרות, ובאו אל אביי, ואמרו ליה: ליחזי מר שטריה, יראה אדוני את שטרותינו, ולכתוב לן מר שטרא אחרינא עליה, ויכתוב לנו העתק מהשטר לפני שיגזלו אותו מאיתנו, דאי מיתניס חד, נקיטינן חד. שאם יקחו לנו את השטר האחד, ישאר לנו השני. ואולי כעבור זמן רב יעלה בידינו להוציא את השדות שלנו מידי אלה שקנו אותם מהערבים.
אמר להו אביי: מאי אעביד לכו!? מה אעשה לכם לתקנתכם!? אינני יכול למלא את בקשתכם.
היות דאמר רב ספרא: אין כותבין שני שטרות על שדה אחת! כי דלמא טריף, והדר טריף. שמא בעל השטר קנה את השדה מהמוכר באחריות, שאם יטרפו אותה בעלי חובותיו של המוכר, יצטרך המוכר לתת לו שדה אחרת במקומה, ואם לאו, יוכל הקונה לטרוף שדה אחרת מהלקוחות של המוכר (שקנו אחריו).
אלא, שאז הוא צריך לתת ללקוחותיו של המוכר את השטר של השדה שנטרפה ממנו, המצוי בידו, כדי שהם יוכלו באמצעות השטר הזה לחזור ולגבות מהמוכר את דמיה.  203 

 203.  רשב"ם. והמאירי כתב שקורעים אותו השטר מכר לפני שהוא טורף.
אך אם יהיו לו שני שטרות על אותה שדה, יוכל לחזור ולטרוף פעם שניה מלקוחות אחרים, בטענה שזה עתה טרפו בעלי החובות את שדהו שקנה מהמוכר, ויוכיח את דבריו מכח זה ששטר מכירתו עדיין בידו.  204 

 204.  צריך לומר, שאביי סובר כרבן שמעון בן גמליאל לקמן שאין כותבים שטר מקח וממכר למי שטוען שאבד שטרו, שאילו לרבנן היה יכול אביי לכתוב להם שטר ולכתוב בו שאין עליו אחריות. רשב"א.
הוו קא טרדי ליה, הם המשיכו להפציר באביי, שבכל זאת יכתוב להם העתק מהשטר.
אמר ליה אביי לספריה לסופר הכותב שטרות: זיל כתוב להו, כתוב להם שטר כזה שיהא הוא על המחק, השטר עצמו יהיה על נייר מחוק, ועדיו יהיו חתומים על הנייר, היכן שהוא עדיין חלק, דפסול, ששטר כזה שהוא על המחק ועדיו על הנייר, פסול. והם לא ישימו לב לכך, ובכך איפטר מהם.  205 

 205.  רבינו גרשום כתב שהשטר לא יועיל אמנם לטרוף על ידו מהלקוחות, אבל לכך הוא יועיל שהמוכר לא יוכל לכפור שלא מכר את השדה (כלומר, שאין לו דין שטר אלא כמכירה בעל פה).
אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי: (הוא הבין שאביי מתכוין לכך שהסופר יכתוב קודם את השטר, וימחוק אותו, ולאחר מכן יכתוב אותו שוב, ואילו העדים יחתמו על המקום בנייר שנשאר חלק. לכן הוא שאל את אביי): ודלמא רישומו ניכר!? שמא הסופר לא ימחוק היטב את השטר הראשון עד שלא יהא רישומו ניכר, כי הוא מתכוין הרי לכתוב עליו שוב, ואם כן, יהיה רישומו של הראשון ניכר, ואז בעלי השטר ימחקו את אותיות השטר השני כך שישאר בו רק הרושם של השטר הראשון, שעדיין ניכר בו, והוא נכתב על נייר חלק, וכשר, ואין בו פסול של "הוא על המחק ועדיו על הנייר".
ואם מפני שהוא מטושטש, הרי ותניא: נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר!  206 

 206.  ואף על פי שאין זה מצוי, יש לנו לחשוש אפילו לדבר רחוק כדי שלא יצא מתחת ידינו דבר שאינו כהוגן. ריטב"א. רבינו גרשום מפרש, שהוא חשש שמא בעלי השטר ימחקו את העדים ועדיין יהא רושם החתימות ניכר, ואז יהא כשר כדין שטר שהוא ועדיו על המחק שהוא כשר. והשיב לו אביי שהוא ציוה לסופר לכתוב את כל השטר שהמלים לא יהיו שלימות ואז יהיה תרתי לריעותא שגם הוא כתוב על המחק וגם המלים אינם שלימות, ויפסלוהו.
אמר ליה אביי: מי קאמינא שטרא מעליא, וכי אמרתי לו לכתוב קודם שטר ממש ולמוחקו!? הרי אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא. התכוונתי שיכתוב סתם דברים בטלים, שאם הם ימחקו את השטר שנכתב עליו, ישארו בלי כלום.  207 

 207.  כתב הריטב"א: למדנו מכאן שמותר לדיין לעשות בכגון זה כדי שלא יטרידוהו.
תנו רבנן: הרי שבא המלוה ואמר: אבד שטר חובי, ומבקש שיכתבו לו אחר במקומו, ולא היו לו עדים על כך שהשטר חוב אבד ממנו.
אף על פי שאמרו עדים: אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו את השטר חוב שאבד,  208  אין כותבין לו את השטר, שמא לא אבד השטר או שמא הוא כבר מצא אותו,  209  והוא רוצה שיהיו לו שני שטרות כדי שיוכל לגבות פעמיים את אותו חוב.  210  במה דברים אמורים: בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר שאבדו, כותבין לו שטר חדש, שמאחר והדבר אמת שהוא קנה את הקרקע הזאת, והוא חושש שמא ישכח הדבר ויערערו עליו שלא כדין, לכן כותבים לו שטר חדש.  211 

 208.  שבזה אנו בטוחים מחשש שהלוה כתב אמנם את השטר אך בסוף לא לוה על ידו, שהם מעידים שגם נתנו את השטר חוב למלוה. רשב"ם.   209.  רשב"ם. ולכאורה הוא סותר עצמו ממה שכתב לפני כן שאין עדים על האבידה, שהרי גם אם יש עדים על האבידה קיים החשש הזה שמצאו לאחר מכן. וראה ב"ח שם (ז) וש"ך (יא) ונתיבות (ז) ביישוב דבריו. והמהרש"א מפרש, שאם היו עדים שאבד בשוק לא היינו חוששים שדוקא הוא מצאו, וכל שכן אם העדים ראו שנשרף היו כותבים לו שטר אחר אבל כשאין לו עדים על האבידה אלא שהוא אומר כך אז אנו חוששים שאף אם אמת כדבריו שהוא אינו יודע היכן הוא, אך שמא איבדו בביתו ותיכף ימצאהו.   210.  רשב"ם. והרבה ראשונים כתבו, שהחשש הוא גם שמא פרעו הלוה והוחזר לו, ואפילו הוא תוך זמנו חוששים לפרעון, הואיל ויש כאן ריעותא שהשטר אינו בידו.   211.  וצריך לכתוב בו את הזמן של השטר הראשון, שאם לא כן, שמא מאז הוא מכר בחזרה את השדה למוכר, ועכשיו הוא יבא עם השטר השני כאילו הוא מכרה לו שוב בזמן השני. תוס' ד"ה אבל.
חוץ מן האחריות שבו, שכותבים בשטר החדש שאין עליו אחריות, שאם יטרפו ממנו את השדה לא יוכל לגבות לא מהמוכר עצמו ולא מהלקוחות שלו, ובכך יצאנו מהחשש שמא יהיו לו שני שטרות על אותה שדה ויוכל לגבות פעמיים במקרה שיטרפו לו אותה.  212  מה שאין כן בשטר הלואה, אף אם יכתבו לו "חוץ מן האחריות שבו" לא יועיל, שאמנם הוא לא יוכל לגבות בו מהנכסים המשועבדים של הלוה שביד לקוחותיו, אך ממנו עצמו עדיין יוכל לגבות פעמיים.

 212.  ודוקא הבית דין יכולים לכתוב לו שטר חדש ולא העדים עצמם. ואינו דומה למה שנאמר בגמרא להלן (קעא א) שבשטר שאין בו אחריות אפשר לכתוב אפילו עשרה שטרות על שדה אחת, כי שם לכתחילה היה שטר שאין בו אחריות ולכן אין קפידא למוכר שיכתוב כמה שטרות שירצה, אבל אם לכתחילה כתב המוכר שטר עם אחריות לא היה דעתו אלא לכתוב שטר אחד ולא עשה את העדים לשלוחיו אלא על כתיבת שטר אחד בלבד, ואין הם יכולים לכתוב עוד שטר על דעת עצמם. ריטב"א.

דרשני המקוצר[עריכה]