פרשני:בבלי:זבחים מו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מו א

חברותא[עריכה]

משמע שבשני חילולין הכתוב מדבר.
אחד - פסול נותר, שמצאנו בו לשון חילול, דכתיב בפרשת נותר "כי את קדש ה' חלל".
ואחד - פסול טומאה.
ועל שניהם נאמר הריבוי "אשר הם מקדישים", שממנו מרבים את כל המוקדשים, אפילו אלו שאין להן מתירין.
שנינו במשנה: חוץ מן הדם.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שעל דם אין חייבין משום נותר וטומאה?
ותחילה מבארת הגמרא את המקור למעט דם ממעילה, ובהמשך היא מבארת את המקור למעט דם מנותר ומטומאה.
אמר עולא  1  על מה ששנינו לגבי מעילה, שאין מועלין בדמים: אמר קרא לגבי הדם (ויקרא יז יא) "כי נפש הבשר בדם היא. ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם". ודרשינן "לכם", שלכם יהא. ולכן אין מועלין בדם.

 1.  המקדש דוד (י ז) כותב שיש נפקא מינה מהיכן נלמד הדין שאין מעילה בדם. שלפי עולא שהלימוד הוא מ"לכם", וכן לפי תנא דבי רבי ישמעאל שהלימוד הוא מ"לכפר", אם כן אין לנו מקור רק שאין בו חיוב מעילה, אבל עדיין יתכן שיש בו איסור הנאה מן התורה, אבל לפי רבי יוחנן שלומדים שלפני כפרה הרי הוא כמו לאחר כפרה, אם כן כמו שלאחר כפרה אין בו איסור הנאה כלל מן התורה, הוא הדין גם קודם כפרה.
דבי רבי ישמעאל תנא, למד מכאן שאין מעילה בדם: אמר קרא "לכפר" לכפרה נתתיו  2  לדם, שלגבי זה בלבד יהיה דין הדם כדין קדשים, ולא למעילה. שלגבי דיני מעילה אין הדם כקדשים.

 2.  האחיעזר (ב, ט ו) מצדד לומר שמאחר והלימוד הוא "לכפרה נתתיו", אם כן דוקא דם הנפש הראוי לזריקה נתמעט, אבל דם האברים שאינו ראוי לזריקה לא נתמעט. ובחידושי הגרי"ז כאן הביא בשם הגר"ח שדם שבישלו כמו שאין עוברין עליו משום דם, ועל כרחך הטעם משום שאין שם דם עליו, הוא הדין שיש בו משום איסור טמא, שהרי יצא כבר מתורת דם (ויישבו בזה את קושית הגרעק"א בגליון הש"ס לעיל מה עב).
רבי יוחנן אמר: אמר קרא (בסוף הפסוק הנזכר) "כי הדם הוא בנפש יכפר", ודרשינן, "הוא", הדם לפני כפרה דינו כלאחר כפרה. מה אחר כפרה אין בו מעילה לפי שכבר נעשית מצותו ואין בו עוד צורך גבוה, ולא קרינן בו "קדשי ה'", אף לפני כפרה אין בו מעילה
והוינן בה: אימא יהיה דינו של הדם לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה, שהרי לא נעשית מצותו, אף לאחר כפרה יש בו מעילה.
ומשנינן: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, וכיון שדם אחר כפרה בודאי אין בו מעילה, הוא הדין לדם לפני כפרה שאין בו מעילה.  3  ופרכינן: ולא? וכי לא מצאנו דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?

 3.  רש"י מפרש שזה אנו יודעים מסברא, כיון שאין לגבוה עוד צורך בו לא שייך שיהיה בו דין מעילה. והתוס' ישנים יומא (נט ב) כתבו שלומדים דין זה ממה שבחטאות המתות נלמד מפסוק שאין בהן מעילה, ובהכרח הטעם משום שאין בהם עוד צורך לגבוה, ואם כן הוא הדין בקדשים שנעשית מצותן. וביאר בקובץ שיעורים (ב כא) שלפי שיטת רש"י ותוס' ישנים כל האיסור והחיוב של מעילה הוא, שמאחר והוא עומד לעשות בו צורך גבוה הרי יש בו דיני מעילה, אבל בשעה שכבר לא יהיה בו עוד כל צורך גבוה, יהיה נפקע ממילא האיסור והחיוב של מעילה, ומשום כך לפי שיטתם גם בקדשים שמתו יהיה הדין שמן התורה אין בהם אפילו איסור מעילה. והביא שם בשם הגר"ח ששיטת התוס' (לקמן סט ב) שבקדשים שמתו, למרות שאין בהם חיוב מעילה, מכל מקום יש בהם איסור הנאה מן התורה. וביאר שם שלפי שיטת התוס' כשחל מלכתחילה איסור הנאה הרי הוא חל לעולם, ואינו מוגבל לזמן שיש בקדשים צורך גבוה, ורק חיוב מעילה מותנה בזה שיהיה בו עוד צורך גבוה, ולפי שיטת התוס' צריך לומר שהדין של נעשית מצותן שאין בזה אפילו איסור הנאה, הוא שחל היתר מיוחד על ההקדש בזה שנעשית מצותו, ולומדים זאת ממה שנאמרו שני כתובים הבאים כאחד, ללמד שבשאר המקומות אין מעילה אחר שנעשית מצותו, וכשיטת התוס' בקידושין (לה א ד"ה אלא) בענין שני כתובים.
והרי תרומת הדשן, שבכל יום היה הכהן חותה מעל גבי המזבח מלא המחתה דשן, ונותנו במזרחו של הכבש, וכתיב בה "ושמו שם". ומוכח שאסור דשן הקרבנות בהנאה אפילו לאחר שנעשית מצותם להקריבם על המזבח.
ומשנינן: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה של כהן גדול (אחר שהשתמש בהם ביום הכפורים, שנאסרו בהנאה, כדכתיב "והניחם שם" ודרשינן שהם טעונין גניזה), שני כתובין הבאין כאחד. שלא היתה התורה צריכה לכתוב את שניהם, כי יכלנו ללמוד דין אחד מהשני שאף על פי שנעשית מצותם מכל מקום אסורים הם בהנאה, ומזה שכתבה התורה גם בתרומת הדשן וגם בבגדי כהונה, יש לנו את הכלל שכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. והיינו, שחידשה לנו התורה שרק בבגדי כהונה ובתרומת הדשן אף על פי שנעשית מצותן אסורין בהנאה, אבל בכל התורה, כל דבר אחר שנעשית מצותו הותר בהנאה.
ופרכינן: הניחא לרבנן, דאמרי גבי בגדי כהונה דכתיב "והניחם שם", מלמד דטעונין גניזה, ואם כן הוו שני כתובין הבאין כאחד.
אלא לרבי דוסא, דאמר "מותרות הן אותם בגדי כהונה של הכהן גדול לעבוד בהן כהן הדיוט כל השנה, ובלבד שלא ישתמש בהן הכהן גדול ליום כפור אחר", מאי איכא למימר? שהרי אין לנו שני כתובים הבאים כאחד.
ומתרצינן: מכל מקום, יש לנו שני כתובים, משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה (דכתיב בה "וערפו שם", ודרשינן "שם תהא קבורתה", שאסורה היא בהנאה אפילו לאחר שנעשתה בה מצות עריפה) שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
אלא למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, מאי איכא למימר? מנין לו לרבי יוחנן ללמוד שדם אין מועלין בו, הא אפשר לומר שדם אפילו אחר כפרה מועלין בו.
ומתרצינן: תרי מעוטי כתיבי גבי עגלה ערופה ותרומת הדשן, לומר שאין למדין מהם.
הכא כתיב "הערופה", לומר הערופה ולא אחרת. והתם גבי תרומת הדשן כתיב "ושמו", שהיה אפשר לומר "ושם" וכתב "ושמו", לומר דוקא לזה ולא לדבר אחר, כי דבר אחר שנעשית מצותו מותר בהנאה. וממילא יש לנו שני מעוטים ללמוד מהם שדבר אשר נעשה מצותו מותר בהנאה. ואם כן, דם אחר כפרה, בודאי שמותר בהנאה. ואנו למדים, כשם שדם לאחר כפרה מותר בהנאה, כך דם לפני כפרה מותר בהנאה, ואין בו מעילה.
ודנה הגמרא: והני תלתא קראי שלמדנו לעיל ("לכם", "לכפר", "הוא"), שבדם אין מעילה, למה לי? הרי די בחד קרא ללמוד ממנו שאין מעילה בדם?
ומתרצינן: הוצרך הכתוב לומר את שלשת המקראות בדם כדי ללמדנו:
חד ("לכם" כשאר חולין), למעוטי דם מאיסור נותר.
חד ("לכפר", לכפרה נתתיו לכם כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים, אלא הדם הרי הוא כחולין) למעוטי דם מטומאה.
וחד ("הוא"), למעוטי דם ממעילה.
אבל למעוטי דם שאין בו דין פיגול, לא צריך קרא למעוטי, משום דתנן לעיל שדוקא כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם, הוא גופיה מתיר, ואינו ניתר על ידי מתיר אחר, ובזה הוא נתמעט מפיגול.
אמר רבי יוחנן: שלשה כריתות שכתבה התורה באכילת שלמים בטומאת הגוף (כרת אחד נאמר באופן כללי על כל הקרבנות, והשנים הנוספים נכתבו בשלמים בלבד).
א. "אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים, וטומאתו עליו, ונכרתה" (ויקרא כב).
ב. "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש" (ויקרא ז).
ג. "ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים, ונכרתה הנפש ההיא" (ויקרא ז).
למה נכתבו?

דרשני המקוצר[עריכה]